ונניח שכאבו של מנכ”ל עמותת “לתת” על העוני במקומותינו הוא כן (אם כי הוא מרוויח יפה מאוד מעוני זה, כך שכבר יש פה בעיה), ושכוונותיו טהורות. גם לי כואב, מר וינטראוב, אלא שבשני הבדלים מהותיים: איננו מסכימים לחלוטין להגדרת מיהו “עני”, ואיננו מסכימים לחלוטין להגדרת מיהו “אשם”.

 

יש להבחין בין עוני “ממוסד”, שהוא תוצאה של מדיניות וסדרי עדיפות לא מוסריים של ה כלל, ואז יש לסייע לנפגעיו בכל דרך אפשרית , לבין עוני “מקצועי”, שהוא תוצאה של מדיניות וסדרי עדיפות לא מוסריים של ה פרט, ואז יש להילחם בו בכל דרך אפשרית.

 

העוני ה”ממוסד” נובע מנִפְשָעוּת תעסוקתית, משחיתות שלטונית, מכשלים באכיפת החוק ומטרגדיות אישיות. אנו מונים במסגרת זו שתי אוכלוסיות מרכזיות:

 

ראשית, העניים העובדים שהם עניים למרות היותם מועסקים ולמרות עבודתם הקשה: עובדים של מעסיקים נצלנים ועובדי קבלן “לא מקצועיים”, שתנאי עבודתם ורמיסת זכויותיהם משולים לעבדות מודרנית.

 

שנית, העניים הלא עובדים עקב חוסר יכולת (אובייקטיבית) לעבוד: נכות פיזית או נפשית קשה, חולים, חסרי ישע, זקנים וניצולי שואה.
עבורם יש לעשות ה-כ-ל ובעושקיהם יש להילחם בכל העוצמה ובכל הרמות: החקיקתית, המשפטית, הציבורית, העסקית והמוסרית.

 

א-ב-ל (וזה אבל גדול), ישנו גם העוני ה”מקצועי”. זה נובע מכשל מוסרי, מחוסר לקיחת אחריות אישית, מקווי אישיות לקויים (מפרזיטיות ועד נרציסיזם) ומאתוס של זכאות. אך לא רק ברמת הפרט. לעיתים גם בקרב קבוצות שלמות, ולעיתים אף בחסות (אקטיבית או דרך עצמית עין) של המדינה. אנו מונים במסגרת זו אוכלוסיה אחת הנחלקת לשתיים: העניים הלא עובדים עקב חוסר רצון (סובייקטיבי)לעבוד. בין אם מתוך אמונה בחסדי שמיים (שאיכשהו תמיד מוּרעָפים על הצדיק, דווקא דרך העברות הביטוח הלאומי, שמימן החוטא), או מתוך אמונה ארצית הרבה יותר: “אם אין אני לי – עני לי והמדינה לי”. אלה גם אלה, חרדים כחילונים, מפתחים אתוס של “מגיע לי” מחד ועוני בין-דורי מאידך. עוני כדרך חיים. עוני כבחירה מִדעת.

 

העני ה”מקצועי” ממשיך להתקיים ואף גוזל משאבים ומסיט את תשומת הלב מן העני הממוסד, אך ורק בחסות עמותות כשלך, מר וינטראוב. שאלת/האשמת לאן נעלם המגזר העסקי דווקא בזמן המיתון. יש לנו תשובה מוחצת. ה”מגזר העסקי” – המורכב ברובו מעסקים קטנים ובינוניים שאינם מגלגלים עסקאות ממותגות וממונפות בראש כותרות החדשות – נלחם את מלחמת הקיום שלו מידי יום ביומו, לא פחות מלקוחותיך, ואולי אף יותר מחלקם. להשיג את הלקוח הבא, להשיג את המשקיע הבא, לשלם את המשכורת הבאה. ללא דמי אבטלה. ללא עמותה שתצעק את כאבו. בזמן המיתון הוא זקוק לתרומה בעצמו.
אלא שהוא אינו “עני מקצועי”. הוא לוקח אחריות ומצמצם בהוצאותיו. פחות חופשה, פחות פינוקים לילדים, פחות בילוי זוגי. הוא לא בא אליך. הוא לא חושב אוטומטית ש”מגיע לו”. התגייס תרומות גם עבורו?

 

והוא גם מתבייש. העני המקצועי, לעומתו, לא מתבייש. הוא דורש. הוא הרי פגוע. הוא מזועזע מ”לאן התדרדרה המדינה”. הוא מתיישב, על שלל ילדיו, שאת רובם הוליד לאחר שכבר היה עני, בכיכר העיר (ע”ע “כיכר הלחם”) או באוהל מול משרד השיכון ודורש פיתרון. לא עבודה. לא השכלה. לא כלים שיקדמו אותו. פתרון. בינתיים הוא עושה עוד ילד. ילדים זה שמחה, ומה זה בכלל קשור.

 

קָבָלתָּ גם על המדינה ועל עמיתיך בעמותות דומות, מר וינטראוב. אנו מסכימים בכל לב. א-ב-ל, לא שכחת מישהו? האם לעני המקצועי עצמו, אין כ-ל אחריות שהיא למצבו? במקביל לנתינה שאתה דורש מכולנו, האם אתה דורש גם מ-ש-ה-ו ממנו?

 

האם אתה בודק כמה מבין הנסמכים על שירותיך הטובים הם כאלה שעושים זאת כמוצא ראשון במקום אחרון? כמה עשו מאמץ מובנה, כן וממוקד לשנות את מצבם מאז החג הקודם, או שהם “לקוחות חוזרים” ללא הצדקה? כמה התרגלו לקבל אצלך את ה”דג”, עד שאין להם כל זרז “ללמוד לדוג”? כמה מהם הולידו מאז החג הקודם עוד ילדים שאין ביכולתם לכלכל? (שהרי בחג הבא תגיד ש”נוספו אלפי תינוקות למעגל העוני” ותחזור להלין בפנינו).

 

רוברט קיוסאקי (שלאחר שנים התגלה כשרלטן לכאורה, אבל ללא קשר הספר מצויין), בספרו “אבא עשיר, אבא עני” כתב על עצמו משפט מאלף, שעל כולנו להגות בו יומם וליל (בייחוד אלה שנוטים להגות יומם וליל בעניינים אחרים): “פעמים רבות בחיי הייתי ללא פרוטה, אך מעולם לא הייתי עני” ! ואכן, תפיסת עולם בונה, מוטיבציה אישית לשינוי ולקיחת אחריות אישית לביצוע, אלה בדיוק התכונות שמבחינות בין העני ה”מקצועי” לכל אחד אחר מאיתנו ש”סתם” אין לו כסף.

 

אז אל נא תעשה לנו “טריפ” של אשמה. זה מתאים לאמהות “פולניות” לא למי שרוצה (ובצדק) לשנות סדרי חברה. בתחילתו ובסופו של דבר, שינוי כזה מתרחש אך ורק על-ידי הפרט. לא המחוקק. לא מגייס התרומות. כשכל אדם ואדם ייקח אחריות על עצמו – פרט לאלה שמצבם האובייקטיבי אינו מאפשר זאת, להם מגיעה התמיכה המירבית – וייזום באופן פעיל ועקבי מענה על השאלות: כיצד אני יכול לשפר את חיי ואת חיי התלויים בי? מה אני צריך לעשות היום כדי שלא להיות באותו מצב בחג הבא? מהם הערכים אותם אני מקנה לילדי כדי שלא יהיו במצבי?

 

לסיכום מר וינטראוב, הראה לנו עני “אמיתי”, עני בעל-כורחו, עני שעושה כל שביכולתו כדי לחלץ עצמו מעוניו – ותראה כיצד כל מי שלב בקירבו, יתגייס באחת, על אף מצוקתו הוא.

המשך לכרוך את העני המקצועי, בזה האמיתי, המשך לתת לו מבלי לדרוש בתמורה מאמץ שְקוּל-ערך מצידו, המשך לאפשר לו להתחמק מכל אחריות אישית, המשך לגבותו בהשליכו את חיי ילדיו, המתרבים והולכים, לפתחה של המדינה, המגזר העסקי ומעמד הביניים – ותראה כיצד כולנו מתרחקים והולכים.
למאמר כפי שהופיע ב-YNET