החופש הגדול הוא משאבת כסף אינסופית עבור הורים. קייטנות, בילויים, הפעלות, אכילה בחוץ – זה לא נגמר, ולא ברור כלל כיצד ניתן למשפחת הממוצעת לעמוד בכך. ואם עוד מוסיפים לכך חופשה משפחתית – הסחרור הכלכלי רק גדל.

 

איך ממנים את זה? ל”מחוברים” למיניהם (השירות הציבורי, חברות ממשלתיות, ג’ובניקי הקבע שבקריה וכד’) אין בעיה. פשוט נשאר להם פחות להשקעה בעוד דירה. כל היתר נשאבים לעוד הלוואה ועוד אוברדראפט, הגוררים עוד מתח אישי, זוגי, משפחתי ותעסוקתי.

 

בפרק הקודם ראינו שהתרת ה”פלונטרים” הללו הנובעים מן הממשק המורכב בית-עבודה, אינו מתחיל במדינה (בחקיקה “חברתית” להשוואת זכויות האם והאב בעבודה) או אצל המעסיק (הנקרע מנטל החקיקה, תוך קרב הישרדות תמידי בשוק תחרותי), אלא הפוך: היא מתחילה בד’ אמות, בקרב הנשים עצמן. עליהן לשנות את תפיסותיהן והתנהלתן ממה שאני מכנה “שיוויון עם כוכבית” (שיוויון רק בהיבטים הנוחים לי, עם “כוכבית” לפירוט ההסתייגויות) לשיוויון אמיתי בבית. רק אז ניתן יהיה להתחיל לתרגם זאת גם לשיוויון בחברה ככלל, ומתוך כך גם בעבודה, שהיא תמונת ראי של החברה ולא להיפך.
אבל לא רק הנשים עצמן הן מקור הפלונטר בית-עבודה, אלא גם הטאבו המרכזי של החברה הישראלית, המשותף לגברים ונשים כאחד: ילדים. עצם הולדתם, המרוחים ביניהם, ומספרם. זה יהיה מיקוד הפרק הנוכחי.

 

בארץ קיים, מה שאני מכנה, “השילוש הקדוש”: חובת ההולדת של שלושה ילדים ואף לא אחד פחות!  כל אחד או אחת שלא עמדו בחובה מקודשת זו, כאילו לא “שיחקו אותה” באמת. הם סוטים חברתיים (במובן הסוציולוגי של המילה) שבגדו באומה.

 

ואכן, מותר לאנשים (נשים בעיקר) “אפילו” לא להתחתן – ובלבד שיביאו ילדים לעולם. לפחות אחד אם את חד-הורית (ועל ההגדרה הנכונה למושג זה התייחסתי בפרק הקודם). בדיוק שלושה, אם אתם זוג. אם אתם זוג להט”בי – מותר להסתפק באחד, ואפשר שניים. אף אחד לא באמת מצפה מכם לשלושה. אחרי הכל, הפרוצדורה מורכבת (ויקרה) יותר.

 

זהו המחירון הישראלי להולדת ילדים. מעניין איך יצחק לוי טרם הוציא לכך שמאות מעודכנת, ומה הפחת על כל ילד נוסף (בניכוי חרדים וערבים, כמובן, כמאמר ראש ממשלתנו).

 

אבל לא בהיבט החברתי או הערכי או האתי גופא עסקינן. אלה לא יכולים להתכנס למאמר אחד, אלא מצדיקים ספר שלם (שאכן הולך ונכתב בימים אלה). המיקוד בסדרה זו הוא כלכלי. אז בואו נדבר על ילדים וכסף. במילים אחרות: כמה זה עולה לכם, למה אתם עושים את זה לעצמכם, ובעיקר: למה ובאיזו זכות אתם עושים את זה ל-ה-ם, קרי, לילדים עצמם.

 

הנורמה החברתית של “השילוש הקדוש” גורמת לכך שהורים אינם לוקחים בחשבון שיקולים כלכליים בהולדת ילדיהם. הם כן קובלים על יוקר גידולם והם כן מודעים לו. אך לרוב המכריע של ההורים בארץ, העובדות הכלכליות החמורות הללו אין בהן כדי להוביל לחריגה מנורמה זו. ואגב, זו נורמה שהיא כשלעצמה חריגה חדה מן המקובל בעולם המערבי והמשכיל, בו כידוע, ככל שהשכלת האם עולה – היא יולדת פחות ילדים. אבל גם ללא קשר לכך, העובדה שפריצת “השילוש הקדוש” בארץ הקודש עשויה להיות לטובת הילד, אינה משחקת כלל תפקיד. להיפך.

 

קיים בארץ ספין רגשי מזעזע הפועל כמניפולציה אותה עושים כולם אלה לאלה, ובכך מזינים ומנציחים את “השילוש הקדוש”. הספין נבנה, כדרכו של ספין, על עיוות האמת, העובדות והמציאות, לשירות הנצחת העיוות. וזה עיקרו: מי שאינו מוליד ילדים כלל, או שלושה בפרט, הוא אגואיסטי, אגוצנטרי ומוזר. אם לא די בכך, הספין מגיע עם סנקציה: יש לדון אותו ללחץ אינסופי, לרצח אופי, לקלס ולנידוי חברתי כל חייו.

 

ומהי האמת? ההיפך הגמור! הולדת ילדים שאין ביכולתכם לכלכל בכל ההיבטים הנדרשים: רגשית, מנטלית, תפעולית, חינוכית ו-כספית, היא היא המעשה האגואיסטי והאגוצנטרי ביותר עלי אדמות. נקודה.

 

דווקא אנשים הבוחרים אחרת, קרי לא להולידם כלל או להסתפק באחד או שניים, דווקא הם אלה שמקדישים מחשבה ורגש מעמיקים לסוגיה, וחושבים על טובת הילד שטרם נולד, ולא על טובתם הם.

 

ואכן, למרבית ההורים ילד הוא בבחינת אקססורי – משהו שהוא טרנדי ולכן חייבים שיהיה אותו כדי לעמוד בתחרות עם השכנים. בדיוק כמו חופשה בחו”ל, רכב חדש (שניהם בשיאים של כל הזמנים בארץ) או בגדים ממותגים. העלות הכספית ובעיקר המחיר שהילד האומלל משלם – זה שולי. הֵיי, העיקר שההורים יכולים להציב תמונה משפחתית “מושלמת” על השולחן בעבודה.

 

אה, כן, ובוא ניקח גם כלב – עוד יצור חי הזקוק לנו בכל מאודו, שלא יהיה לנו פנאי לטייל איתו או להרעיף עליו אהבה ויהיה סגור בבית כל יום, כל היום. אז מה אם זה יהפוך אותו לאומלל וזו התעללות וצער בעלי חיים? העיקר ש-הֵיי, אנחנו משפחה מושלמת, ועכשיו גם כולם ידעו את זה (אל תשכחו להוסיף אותו לתמונה במשרד).

 

כל אדם אחראי, בוגר ואוהב ילדים באמת, אמור להוליד אותם לא לשימושו האישי, אלא לרווחתם הם. כמה פשוט ולכאורה ברור, ככה לא ברור מאליו. כמה עצוב. בעולם מתוקן (קרי, מחוץ לארץ הקודש), השיקולים אמורים להיות:

 

א. האם, ולא רק כמה ומתי:
בארץ השאלה האם כלל להביא ילדים לעולם אינה עומדת על הפרק עבור רוב האנשים, אלא רק כמה נוליד (ברור ששלושה לפחות) ומתי (מרווחי השנים ביניהם). זאת, לא כי כולם בעלי פוטנציאל הורי כה מדהים (ההיפך הגמור הוא הנכון, הרוב הם הורים מזעזעים!), אלא כי כולם הולכים עם הזרם ולא עוצרים לרגע להפעיל מחשבה עצמית, גם בסוגיות הקרדינאליות ביותר של החיים, כמו הולדת ילדים. פתטי.

 

ב. מסוגלות הורית:

האם אני בוגר/ת דיי כדי לעמוד בכל המטלות הרגשיות, המנטליות והתפעוליות של גידול ילד. ולא סתם “גידול”, כי זה יקרה טכנית בכל מקרה, גם אם תזרקו אותו בביית-יתומים, אלא: גידולו האפקטיבי, כלומר פיתוחו וליוויו לכדי מבוגר בריא, אהוב, אוהב, עובד ותורם לחברה.

 

ג. מסוגלות כלכלית:

האם יש ביכולתי לספק פרנסה עקבית, יציבה ומספיקה לכל ילד וילד שאוליד, לא רק לצורך קיום פיזי, אלא גם לצורך קיום טוב, כפי שאני מגדיר/ה אותו.

 

העובדה היא, שבכל פעם שאני משמיע אמיתות אלה, אני זוכה למטר הערות פוגעניות – לרוב לגופו של אדם ולא לגופו של עניין – אבל גם כשלגופו של עניין, הן מתמקדות בתוכחה מסוג: “אוי ואבוי אילו כסף יהיה שיקול בהבאת ילדים לעולם” או (ספין חביב במיוחד): “מה את רוצה, שרק עשירים יולידו ילדים?” (נאמר, אגב, גם על-ידי האנשים המשכילים, המודעים והמתוחכמים ביותר בכל עניין אחר, עד שזה מגיע לילדים).

 

הראשון מזעזע משום שמסוגלות כלכלית הוא במציאות חלק קריטי בגידול ילדים. ומי שלא חושבים כך, יתכבדו ויאלמו דום בכל הקשור ליוקר המחייה: לא מוכנה לשמוע מהם ולו פיפס אחד בנושא! אמרתם שזה לא חשוב? תסתדרו! החופש הגדול יקר לכם? זב”שכם!

השני מזעזע משום שחושף את אותו אגואיזם ואגוצנטריות הורית שחשפנו לעיל: אתם מולידים ילדים כדי “להראות לעשירים”? מה, זו מחאה פוליטית פתאום? התבוננות קצרה וכנה במראה תאלץ אתכם להכיר באמת: זה לא פוליטי, אלא זה אישי לחלוטין: אינטרס צר של מי שאינם יודעים לעמוד בלחץ חברתי, שאינם יודעים אחרת לצקת משמעות לחייהם, שלא התפתחו מספיק רגשית כדי להתמודד אחרת עם בדידות, שרוצים מישהו – בדיוק כמו כלב – שיהיה “חייב” לאהוב אותם, ו-אה, בל נשכח את הקטע הפרקטי מכולם: מישהו שיחליף להם חיתולים בגיל 80.

 

בינתיים, דווקא אלה שבחרו אחרת במודע ומתוך אחריות חיים חיים מלאים יותר, מספקים יותר, וברווחה כלכלית יותר. והכי חשוב: הם נמנעים, ומצילים גם את עצמם וגם את ילדיהם (אלא שלא נולדו ואלה שכן) מן המעגל הסגור ההרסני כלכלית, שהוא התוצר של כל הנ”ל.

 

מהו מעגל זה? הנה כל השלבים:

א. הורים מולידים ילדים מן הסיבות הלא נכונות, שאין ביכולתם לפרנס כראוי

 

ב. הם עובדים יותר ויותר שעות, מה שגורם לכך שהם רואים את ילדיהם (שלושה, כמובן) פחות ופחות

 

ג. הם צריכים לממן טיפול יקר בילדים ובכל מקרה הם אינם נוכחים בחייהם השוטפים אז לא ברור למה עשו אותם מלכתחילה (מה שמחזק את היבט האקססורי)

 

ד. ככל שהם עובדים יותר, הם נמלאים רגשי אשמה יותר

 

ה. ככל שהם נמלאים רגשי אשמה יותר, הם מתדרדרים בסמכות ההורית: רוצים להיות חברים של הילד במקום הוריו – למה לבזבז זמן ועצבים שאין על מאבקי כח והצבת גבולות? אז מה אם זה חלק קריטי בחינוך, בפיתוח אישיות ובהסתפקות במסגרת התקציבית הקיימת?

 

ו. נגררים לסיחרור כלכלי כי קונים לילדים כל מה שירצו: ג’ינס ממותג, סניקרס ממותגות, סמארטפון מגיל 6 (גג) והחלפתו כל חצי שנה בדגם חדש, טאבלט (כי אחרת, מי ישחק עם הילד?), בת-מצווש בגן אירועים בשילוב פירוטכניקה הוליוודית (או ליתר דיוק, בוליוודית, אבל לא נתווכח על טעם), קניות ובילויים יומיים בקניון והיד נטויה.

 

סיחרור זה הוא גם פיצוי על רגשות האשמה שלהם (שזו ההגדרה האולטימטיבית לאגוצנטריות), גם מתכון  להימנעות מעימותים, וגם דרך להעסיק את הילדים בזמן שלהורים עצמם אין כח אליהם. אתם יודעים מה? גם זה סוג של “שילוש קדוש”, אם תרצו.

 

ז. היות שהם חייבים ליצר יותר ויותר פרנסה עם כל ילד נוסף, הם נכנסים גם לסיחרור תעסוקתי-מקצועי:

ראשית, הם נתקעים בתפקיד, גם אם מדובר בעבודה שאינה מספקת אותם – מה שגורר שחיקה רגשית קשה, ששוב תזין חוסר פנאי רשי לילדים, ששוב תזין אשמה, ששוב תזין סיחרור כלכלי.

שנית, אין להם זמן או פנאי רגשי או מנטלי לפתח עצמם אישית ומקצועית, גם שגם הסיכוי להתקדם ולהרוויח יותר בתפקיד שהוא בבחינת קידום – מתפוגג, מה ששוב מעצים לחץ כספי, ושוב מזין ומנציח את כל המעגל.

 

כמובן, תמיד עומדת בפני ההורים הברירה לפתח בגרות ומסוגלות הורית כדי לסנן החוצה לחצים חברתיים צרכניים, על-מנת לפצות על המחסור הכספי וללמוד להסתפק במועט (ערך ראוי ביותר כשלעצמו), אבל העובדה היא שמתי מעט עושים זאת. יותר פשוט לגהץ שוב את כרטיס האשראי ולקנות לילד עוד משהו בקניון. זה ישתיק אותו לעוד כמה שעות ויתן לכם קצת שקט.

 

והנה כך הגענו להורים שהם בעוני מתגלגל, ממורמרים, וכועסים על כל העולם, בראש ובראשונה המעסיק האכזר שאינו מבין לליבם או המדינה שלא “נכנסת” בו מספיק, ומלמדים עוד דור של זאטוטים שהרצפה עקומה.

 

אז רוצים להתיר את ה”פלונטר” בית-עבודה? התחילו בלא להוליד ילדים שאין ביכולתכם לפרנס!

לשיחה עם גבי גזית בנושא (חבל רק שבשידור העלו מול אורית-קלייר אשה חרדית שהיא אם ל-11 זה מפספס את כל הדיון: המאמר והטור המצולם בפירוש מתמקד ב”שילוש הקדוש” = 3 ילדים חובה במעמד הביניים החילוני המוליד אף הוא – כמו החרדים, רק פחות קיצוני – יותר ילדים מכפי שהוא יכול לפרנס)

לטור המצולם (דקה אחת) שיצר סערה ברשת עם כאלף טוקבקים (Ynet באתר ופייסבוק) וכ- 5000 שיתופים

למאמר נוסף בנושא: הורים, קשה לכם בחופש הגדול? תעשו פחות ילדים!

לטור כפי שהתפרסם ב- Ynet