שכירים, הזמן בעבודה אינו שלכם – הוא של המעסיק. סידורים אישיים, גלישה בפייסבוק והפסקות ארוכות אינן חלק מהחוזה. אתם דורשים שהמעסיק יהיה הוגן איתכם, אבל מה עם הצד שלכם בעסקה? מאמר של מנכ”ל בוספרובלם ב YNET

מאת אורית-קלייר ארזי, מנכ”ל BossProblem
למאמר המקורי כפי שהתפרסם ב-YNET

הנה עוד אמת צרופה שהשכירים מבין קוראי המדור לא יאהבו לשמוע: הזמן בעבודה אינו שלכם. הוא של המעסיק. ואם תהיו כנים עם עצמכם, תאלצו להודות שאין בכך שום דבר לא-סוציאליסטי, עושק, נוגשׂ או סתם אנטי-פרולטריוני. זה עניין של הוגנות והגינות בסיסית. הוגנות והגינות אינן אמורות להיות חד-צדדיות – רק מן המעסיק לעובד. אלא, גם להיפך.

באמת יסודית זו, גם אין כל סתירה לאנושיות המתבקשת ולזכויות-האדם האלמנטריות הנדרשות מכל מעסיק שומר-חוק, בר-דעת ובעל-לב: לשבת, לקום, ללכת, לחזור, שירותים, לאכול, לשתות, שיח חברי קצר עם עמיתים, טלפון קצר הביתה או לעניין אישי אחר, לפי הצורך – הכל במידה.

א-ב-ל יש הבדל גדול בין ביצוע פעולות אנושיות כשלעצמן, לצורך קיום, התרעננות וחברותא, על הזמן הטבעי שהן לוקחות, לבין שימוש בהן כתירוץ ל”מריחת” היום, לחוסר ריכוז או סתם לבריחה מלו”ז ביצוע ומשימות התפקיד. עובדים רבים אינם עושים זאת בזדון או במתכוון, אלא מסיבה גרועה אף יותר: חוסר הכרה במהות היסודית של סיטואציית העבודה.

בתחילתו, באמצעו ובסופו של דבר, שכר משולם לעובד לצורך אחד בלבד: השגת X תפוקות ב-Y זמן תוך שימוש ב- Z משאבים (טכנולוגיה, טלפוניה, צרכי משרד, כח-אדם, תקציב). ביצוע סידורים אישיים בטלפון ופיתוח יחסים בינאישיים בפייסבוק, במסגרת שעות העבודה, אינם כלולים בשכר זה. לפיכך, עיסוק בהם מהווה הפרה של החוזה הפסיכולוגי והתעסוקתי עם המעסיק.

זמן אינו עניין דיפוזי. הוא עניין בר-כימות. ככזה הוא נושא בחובו, אוטומטית, עלות. לכן, בזבוזו, גם הוא, מיתרגם אוטומטית לעלות. ומי שנושא בה באופן מיידי, הוא המעסיק. לא העובד.

אז: האם אתם באים לעבוד או באים לעבודה? האם מרכיב זמנו היקר של המעסיק נלקח על ידכם בחשבון? (ולא, איננו כוללים בשאלה עובדים עשוקים למיניהם, אלא מתמקדים בעובדים המרוויחים שכר הוגן ומעלה). האם זמן המעסיק מהווה כלל מרכיב כלשהו בשיקוליכם בזמן העבודה, או שהוא נתפס כמובן מאליו? האם חישבתם פעם כמה זמן, באמת, אתם משחיתים, בזמן העבודה, על עניינים אישיים?

קחו את הרשימה שלהלן, נהלו רישום על כל מרכיביה במשך שבוע, הכפילו בשכרכם לשעה – זהו הסכום אותו קיבלתם מן המעסיק ללא הצדקה. הכפילו בארבע (להשלמה לחודש), והכפילו במספר העובדים – תקבלו סכומי עתק. האם זה הוגן כלפי המעסיק?

ואל נא תטענו שמדובר במקטעי זמן שהם קצרים מכדי להיספר או לגרום הפרעה ממשית לעבודה השוטפת. זו טעות חמורה. לא רק משך הזמן האבסולוטי הוא משמעותי, ולא רק משך הזמן המצטבר,
אלא גם ובעיקר, עצם הקטיעה החוזרת ונשנית של רצף המיקוד, המחשבה והפעולה במשימות העבודה.

לכן, למשל, גלישה כל חצי שעה-שעה ל-YNET “רק לשניה” לבדוק מה חדש בארץ ובעולם, או לפייסבוק לבדוק הודעות חדשות, גורר הפרעה חמורה יותר לריכוז בעבודה, מאשר גלישה אחת ביום למשך עשר דקות רצוף. כך או אחרת, גם עשר הדקות האלה, הן של המעסיק ומשולמות עבור משימה אחרת לחלוטין.

אז, כמה זמן אתם מבזבזים על:

טלפון
שיחות טלפון אישיות – נכנסות ויוצאות?
כמה מהן בוצעו מהטלפון של המעסיק?
כמה פעמים צלצל הטלפון הסלולארי שלכם בזמן העבודה? (אפילו אם לא עניתם. דעתכם ודעת עמיתיכם לחדר הוסחה, ולבטח התבוננת בצג לראות מי המצלצל).
כמה פעמים שמעתם שנכנסה הודעת סמס? (אפילו אם לא קראתם. דעתכם ודעת עמיתיכם הוסחה שוב ושוב)

סידורים אישיים
כמה פעמים המתנתם המתנה ארוכה על הקו לשירות של הכבלים או הביטוח?
כמה פעמים בזמן זה נקראתם בענייני עבודה ואמרתם “רגע” כי לא רציתם להפסיד את מקומכם על הקו? או שמא אף לא עניתם ללקוח שטעה להתקשר בדיוק אז?
כמה פעמים תאמתם תור (לא דחוף) לרופא, לטכנאי של מכונת הכביסה או הטלוויזיה?

ואם תאמרו: “אז מתי את רוצה שנעשה זאת?” – השאלה אינה רלוונטית. איש אינו טוען שקל לתמרן בין החיים האישיים לאלה של העבודה. אך העובדה היא, שבבחירה לא לקחת יום חופש, אלא לבצע הכל בזמן העבודה, בעצם אמרתם לעצמכם, ולו גם באופן לא מודע: “שהמעסיק ישלם”.

משפחה וחברים
כמה פעמים הילדים התקשרו אליכם/ן או אתם/ן אליהם? ולא בענייני חרום, חלילה, אלא בענייני ארוחת צהרים, מריבות, חוגים, שיעורים.

גלישה באינטרנט
כמה פעמים בדקתם את המייל האישי? את הפייסבוק? את אתרי החדשות?
כמה פעמים חיפשתם בגוגל משהו אישי?

ארוחות
כמה זמן נדרש לכם לאכול באמת, וכמה זמן מתבזבז על כל ה”מסביב”?
האם ארוחת הצהרים הפכה אצלכם להפנינג שלם של הכנת סלטים בחיתוך דק של ירקות, חימום מיני מאכלים במיקרו, או סתם הליכה “לאכול בחוץ” – מה שתמיד לוקח יותר זמן מן הצפוי?
או שמא נהוגה אצלכם הסבה לשולחן של כל הצוות יחד, כך שהעבודה מושבתת עבור לקוחות, עמיתים וממונים? האם במצב זה, כל שאלה של אלה בענייני עבודה דחופים, נתפסת כהפרעה מחוצפת?

שירותים
האם דרכם לשירותים וחזרה עוברת, לעיתים, במסע דילוגים לרוחב הקומה, אצל חבריםבחדרים הסמוכים? אולי גם אצל מכונות השתיה והכיבוד הקל? והרי לעיתים גם צריך לבקש ממישהו שיפרוט לכם כסף עבור השימוש בהן (שוב סיבוב אצל החברים) ולפעמים הן נתקעות, אז מחפשים את הטלפון של החברה המתחזקת וחוזרים למשרד להתקשר אליהם…

אז מה לעשות? ארבעה דברים:
ראשית, עשו “סוויץ’ ” בראש: הזמן אינו שלכם. הוא של המעסיק/ה.
שנית, היו מודעים לכמות הזמן המבוזבז ולעצם היותו בעל עלות למעסיק.
שלישית, שימרו על מידתיות והוגנות בניהול זמנכם האישי/פיזי (טלפונים, אוכל, שירותים) וצמצמו למינימום את הבזבוז.
רביעית, אם כבר קרה שנדרשתם לעניין אישי לזמן מה, פצו באפקטיביות-יתר בשאר השעות.