חרב הפיטורין מרחפת תקופתית או אפילו כדרך קבע, מעל עובדים בתעשיות שונות, כך שנשאלת השאלה האם פרט לחרדה מתמשכת, יש מה לעשות? והתשובה היא חד משמעית: כן! אלא שבשעה שהחרב כבר מונפת, זה לרוב מאוחר מידי. את מה שיש לעשות – יש לעשות עקב בצעד אגודל, לאורך חודשים ושנים, כדרך חיים.

 

לא מדובר בקסמים, לא בטריקים ולא בשטיקים. גם לא במשהו טמיר או ניו אייג’י. מדובר בעבודה יזומה, מכוונת-מטרה, עקבית לאורך זמן, שהיא בעלת השפעה איטית-אך-בטוחה ולכן גם סיזיפית לעיתים בתחושה. עבודה שהיא, כשמה, ע-ב-ו-ד-ה, ויש לבצע אותה בנוסף להגדרת התפקיד עליה התאגיד משלם לכם.

 

כשנקרא לה תיכף בשם, רבים מכם יצקצקו בלשונם בציניות/כעס/תיעוב. עבורכם במיוחד יצויין כבר כעת: או שזה לא מה שאתם חושבים וסתם יש לכם דעות קדומות בנדון, או שאתם בוחרים להתחסד ולחשוב שזה מתחת לכבודכם, או שאתם מכירים בצורך אבל חושבים שזה לא ראוי ערכית, ו/או שאתם “לא בנויים לזה”. לכולכם הסדרה תיתן מענה.

 

במה מדובר?

מדובר בניווט חכם בפוליטיקה הארגונית. לא “התחנפות”, לא “ליקוק”, ולא כל תיאור שלילי אחר שכל מטרתו להוות תירוץ לאי-פעולה. אלא: מיומנות נרכשת, המתבססת על תפיסות מציאותיות של התנהגות אנושית וארגונית, ומהווה חוכמה אמיתית שבלעדיה הכישורים הפרופסיונאליים בלבד אינם שווים כמעט דבר!

 

מה כוללת המיומנות הזו? רק על קצה המזלג: יצירת קשרים בארגון ומחוצה לו, בתוך הדרג שלך ומחוצה לו ; הגדרה, מיקוד ותיקשור הערך המוסף שלך לארגון (מה שמצריך שאכן יהיה לך ערך כזה) ; הבנת מעגלי האינטרסים של המימשקים בארגון: התואמים, הצולבים והסותרים את אלה שלך ; ניווט חכם ביניהם, קרי, השגת מיטב התוצרים האישיים כמו הערכה, יוקרה, השפעה, והארגוניים כמו טייטל (שם התפקיד), שכר, תנאים. מי שמצליח למצות כל זאת, מובטח לו שהסיכויים לפיטוריו קטנים למינימום האפשרי.

 

שתי מכשלות מרכזיות מאפיינות שכירים רבים בהתמודדות עם עובדה זו:

 

  1. פוליטיקה? אני לא בנוי לזה!

אמירה זו היא ההתחסדות האולטימטיבית. ראשית, אין סיכוי שזה נכון. אתה משקר לעצמך! הפוליטיקה הארגונית היא בסך-הכל המשך ישיר וטבעי לפוליטיקה של החיים. דוגמאות? בבקשה.
ארוחות חג: המארחים שוברים את הראש מי ישב ליד מי כך שהארוחה תעבור בשלום. שהרי הדודה שושנה לא ממש מסתדרת עם שוקי, החתן של אחייניתה, ויניב, הבן של צילי מקנא בשרון, הבת של יעקב, שעברה טסט ראשון בעוד שהוא נכשל כבר פעמיים. והנה לכם כבר הפעלתם שיקולים פוליטיים במשחק הפוליטי.

 

סופשבוע: הזוג הצעיר לוי מתחבט בשאלה הפוליטית הסבוכה: אצל מי נאכל צהריים בשבת – אצל ההורים שלך או שלו? ואם לא בשבת, אז מוכרחים לבוא לארוחת ערב בשישי, כי אחרת המחיר (הפוליטי) יהיה גבוה מידי…

 

ילדים: הם אשפים פוליטיים באופן אינטואיטיבי. הם תמיד יודעים מה לבקש ממי, למה אמא תסכים ואבא לא, ולהיפך, ומנווטים פוליטית באופן מתוחכם במיוחד מתמרנים בין ההורים, לסבתות ולדודים.

 

לסיכום: אתם, אני, כולנו אנשים פוליטיים בין אם נעים לנו להודות בכך ובין אם לא.

 

שנית, אתה מתבלבל עם מה שקורה בכנסת. נכון, מי רוצה להיות כמו הפוליטיקאים המושחתים ההם? אבל הפוליטיקה הארגונית של סדרה זו היא זו המקורית, העוסקת בתקשורת אפקטיבית בין אנשים, ולכן היא אתית ובעלת יושרה.

 

כלומר, אין הכוונה לשקר לגבי יכולותיך או הישגיך, לרמות את הבוסים לחשוב שאתה עושה יותר מכפי שאתה באמת עושה, או לדרוך על אחרים בחוסר תום לב. אלא, בהתבסס על מי שאתה באמת, להביא את מקסימום האנשים הרלוונטיים לדעת על-כך, ולחבור אליהם במטרה למקסם את כישוריך ותרומתך לארגון. היסוד: תרומתך צריכה להיות אמיתית!

 

שלישית, תחושתך שאתה כן/לא “בנוי לזה” אינה רלוונטית. פוליטיקה ארגונית אינה אופציה לבחירתך, אלא היא כורח המציאות ! למה? כי אין הצלחה ואין הישג, בין אם מקצועי, אישי, עסקי או ערכי, שאינם כרוכים בהשתתפות במשחק הפוליטי.  לכן, הדרה-עצמית מהמשחק הפוליטי מוציאה אותך לחלוטין ממגרש המשחקים, הלגיטימי והיחיד, של הזירה הארגונית. מי שעושה זאת יהיה, במקרה הטוב, סְטַטִיסְט שלא סופרים אותו, ובמקרה הרע, יהפוך ל”מטען חורג” ארגוני.  מכאן הדרך לפיטורים קצרה במיוחד.

 

  1. פּוֹלָנִיוּת תעסוקתית

זהו מונח שטבענו לתיאור דפוס התנהגותי (ולפעמים אף אישיותי) המתאפיין בתחושת “קורבן” שאחרים עוקפים אותו בסיבוב ושהפוליטיקה הארגונית דופקת אותו. הפּוֹלָנִי התעסוקתי מתמקד במציאת צידוקים למצבו, תוך האשמת הארגון/ההנהלה בחוסר הצלחתו, במקום לפעול באופן יזום ליצירת ההצלחה בה הוא חפץ. הוא גם המועמד הראשון לפיטורים בבוא יום פקודה.

 

ואיך תדעו אם אתם לוקים בפּוֹלָנִיוּת תעסוקתית? אם אתם מזדהים עמוקות עם אחד או יותר מן ההיגדים הבאים, הדבר עשוי להוות רמז: “איך קידמו את האפס הזה ואותי לא?”, “איך זה שלמרות שאני משקיע אני שוקע?”, “הכל פוליטיקה פה, חבל על הזמן, לאדם ישר אין סיכוי”.

 

לבטח תאמר שלפעמים זה לא גשם אלא באמת יורקים עליך. נכון. אבל איך תדע זאת אם לא מיצית את יכולותיך הפוליטיות קודם כל?

 

אז מה לעשות?

  1. לשנות דיסקט: הבן שגם לך יש חלק בסכנת הפיטורים המרחפת מעליך
  2. להפסיק להתקרבן: עבור מסביל לפעיל, ממגיב ליוזם
  3. לאבחן את הקוד הפוליטי הארגוני: חפש כיצד נהג אותו “פוליטיקאי ארגוני” שאתה מתעב כדי לזכות בקידום (רשמי או לא רשמי) ובכך הציל עצמו מפיטורים, ונהג כמותו – בגבולות האתיקה והיושרה שתוארו לעיל
  4. לפתח חשיבה פוליטית ולהסכים להשתתף במשחק, בלי איכס ובלי פיכס.

 

וזה תמיד עובד?

לא. אם המפעל או היחידה העסקית תחת סכנת סגירה משך זמן רב ואתם רק מושכים את הזמן, אם הארגון נשלט בידי ועד חזק ואינכם מחביבים עליו, אם אתם מסוכסכים עמוקות עם המנהל הישיר שלכם מכל סיבה שהיא וכבר מאוחר מכדי לתקן – במגוון המצבים הללו ובמספר נוספים, כמעט שאין לכם מה לעשות לשינוי רוע הגזירה והדברים באמת כבר אינם בשליטתכם.

 

אם אתם בארגון שאלה מאפייניו – התחילו לחפש מוצא. אם תישארו כי נוח לכם לא לעבור את החיפוש המתיש בחוץ או כי התנאים בסה”כ טובים ואתם בוחרים בכלוב זהב, זכרו רק שלא תוכלו להתלונן ביום פקודה בו הפיטורים יכו בכם. או שסתם תעבירו את כל שנותיכם הפוריות ביותר, כעובדים מוכים. לבחירתכם.

לטור כפי שהתפרסם ב- Ynet

לכתבה נוספת בנושא: מבחן ה”פּוֹלָנִיוּת התעסוקתית”