נכון, הם הגזימו בענק. נכון, הם חושבים רק על עצמם. נכון, אתיקה אישית ועסקית אינה נחלתם. אבל, משתי אמיתות לא נוכל אנו, הציבור המזועזע משכר הבכירים בחברות הציבוריות, ומשאר פרשות השחיתות המציפות אותנו, להתחמק: האחת, אמנם האשמה היא עליהם, אך האחריות היא דווקא עלינו, לפחות באותה המידה. השנייה, אם נתבונן לרגע במראה, נראה שאנו דומים להם יותר מאשר נוח לנו להודות.

 

סיאוב מוסרי אינו מתקיים בואקום. אלא, הוא צומח, משתרש ומונצח רק בתוך תרבות שמאפשרת זאת, במישרין ובעקיפין, לאורך זמן. ומהי “תרבות”? היא אינה משהו ש”אחרים” עושים, שבעלי ממון ואנשי שררה עושים, אלא היא שיקוף סך ההתנהגויות של כ-ו-ל-נ-ו.

 

לעיתים, כל ההבדל בינינו, הציבור הרחב, לבכירים, למקושרים ולאצולת הממון, הוא כמותי יותר מאשר איכותי: לנו אין ההזדמנויות והפיתויים העומדים בפניהם, כי איננו נמצאים בצמתי הכוח, ההכרעה והכסף הגדול של המשק. אך לו המזל, הכישרון וקשרי-אבות היו מציבים שם אותך, מר לוי, או אותך, גברת כהן, ייתכן מאד שגם שמכם אתם היה מתנוסס היום בראש כותרות העיתונים.

 

לא יכול להיות? “לי זה לא היה קורה?” בואו נראה על-פני עשרה חטאי-הליבה שמיפינו להבנת המצב.

 

חטא-הליבה הראשון:  אובדן הבושה

שום חוק לא יעזור בהעדר ריסון-עצמי. חוק נועד לסמן את הגבול ולהעניש על חצייתו, אך הוא אינו מונע את ההתנהגות כשלעצמה. רק החשש של הפרט מהסנקציה החברתית על כל התנהגות לא-ראויה, בבחינת “it’s not done”, יכול להביא לחברה מתוקנת. כך בעסקים וכך בחיים.

 

עובדה: יש חוק גיוס חובה, לא? נו, וכולם מתגייסים? לא רק שלא, הם אף פוצחים בקריירה בימתית של סלב מצוי, חבריהם מפרגנים להם כמי ש”שיחקו אותה” ואתם, מר לוי וגברת כהן, ההורים – שאמורים להיות המבוגרים האחראים על השרשת ערכי החברה – שמחים על-כך שהצלתם את הבן/בת הפרטיים שלכם. שאחרים יקריבו עצמם.

 

חטא-הליבה השני: ניכוס רשות הציבור לטובת הפרט, על חשבון הזולת

נכון. כשדירקטוריון מאשר וכשהבכיר לוקח, הרי ששניהם מתנהלים בתאגיד הציבורי, כאילו היה ביתם הפרטי. הם עושקים את קרביו ומשאירים לאחרים לדאוג, בבחינת “אחרי המבול”. אולם, האין אתם, מר לוי וגברת כהן, חוטאים באותו חטא ממש, אלא שבאמצעים אחרים?

 

בואו נראה. מי השאיר הררי אשפה בכל פיסת דשא ביום העצמאות כאילו זו זכותו האזרחית לטנף ולזרוע הרס שמישהו אחר צריך לנקות? מי הציב מנגלו במרפסת/גינה/גג עם כיוון הרוח, כך שכל העשן המיתמר יחנוק ויסריח את בית שכנו, לא את שלו עצמו? מי חונה תדיר “איך שיוצא לו” מבלי להסתכל לצדדים שמא הוא תופס שני מקומות?

 

חטא-הליבה השלישי: פשע-שכביכול-אין-לו-קורבנות

שכר הבכירים לכאורה “לא יוצא מהכיס של אך אחד” אלא הוא “על חשבון הברון”. הבעלים משלם לא-מכיסו, אלא דרך התאגיד, שרושם זאת כהוצאה מוכרת שמאפשרת לשמור על בכירים מרוצים ואף לשלם פחות מיסים. ממש win-win. אלא שרק לצד א’ וצד ב’ הנ”ל.

 

צד ג’ (הציבור), לעומת זאת, הוא הוא הקורבן, והוא משלם את המחיר. שלוש פעמים: פעם ראשונה באובדן/הקטנת דיווידנד, פעם שנייה בצמצום השירותים האזרחיים המגיעים לו מהמדינה שמיסיה נגזלו, ופעם שלישית בהכבדת עול המיסים עליו עצמו, לתיקון הגרעון שנוצר.

 

זה באמת מקומם. אבל האם כה שונה מפועלכם היצירתי, מר לוי וגברת כהן?

 

בואו נראה (ויסלחו לנו הצדיקים שביניכם). את קוסמטיקאית? ספרית? מטפלת? אתה אינסטלטור? חשמלאי? רב או מוהל? מתי בפעם האחרונה שילמתם מע”מ מלא על כל עסקה ועסקה? שבעי רצון עצמי אתם בטוחים שהצלחתם לנצח את השיטה ולבצע פשע-נטול-קורבנות. ממש win-win לכם וללקוח. אבל אנו, ה”פראיירים” שכן מוציאים חשבונית-מס על כל שקל, הקורבנות שלכם. בעצם,  גם אתם הקורבנות של עצמכם. כי את המחיר משלמים כולנו, כנ”ל.

 

חטא-הליבה הרביעי: אי לקיחת אחריות-אישית

נכון. הם מיתממים ואומרים “הכל נעשה כחוק” או “הדירקטוריון אישר”. אך בואו נודה על האמת: ה”טריקים” שלהם לא היו עובדים, אלמלא העדרו המוחלט של ניסיון בלימה מצידנו.

 

האם, מר לוי וגברת כהן, אי פעם החלפתם את הקיטוּר המתבקש מול הטלוויזיה, באזור הנוחות שלכם בין הספה למטבח, בהתעניינות מינימאלית בגורל כספיכם?

 

אם יש משהו שלמדנו מפרשת אג”ח ט’ של לבייב זה, שמשקיעים קטנים כן יכולים לטייקון הגדול. ולו ביצירת עניין תקשורתי, מודעות, לגרום לו להזיע בחיפוש פתרונות ו”לספור אותם”.

 

האם טרחתם להשתתף באסיפת בעלי מניות בחברות בהן אתם מושקעים? נכון, זה מעיק ומי בכלל מבין בזה. אך זו בדיוק הפירצה שקוראת לבכיר. אז אל תעשו את זה בעצמכם. דאגו שבעלי המקצוע להם אתם משלמים יעשו זאת עבורכם.

 

מניות הציבור פזורות, לא רק משום הסיבה הטכנית לפיה אנשים רבים מחזיקים בכמויות קטנות, אלא יותר מכך, משום שאיננו טורחים לעקוב, לברר, לשאול, להעיר, להתנגד, לעורר מהומה. תארו לכם שהיינו מתאגדים.

 

ו…אתם יודעים מה? אנו כ-ב-ר מאוגדים. דרך המוסדיים. הכמות הקטנה של כל אחד מאיתנו מצטברת לידי כמות אדירה בידיהם. והיות שכבר למדנו שעליהם לא נוכל לסמוך, אנו חייבים לנשוף תדיר בעורפם. שירוויחו את דמי הניהול שהם גובים.

 

חטא-הליבה החמישי: העדר זיקה ישירה בין שכר לתוצאות עסקיות

שוב ושוב אנו למדים על חברות מפסידות ששכר בכיריהן לא ניזוק ואף נסק. חטא זה הוא מהמקוממים ביותר שמיפינו. אולם, גם כאן, בחינה כנה, חושפת את הדמיון הלא-נוח בין ה”איש הקטן” ל”שכיר הבכיר”.

 

יד על הלב, מר לוי וגברת כהן: עד כמה אתם יכולים להוכיח את תרומתכם הייחודית לשורת הרווח הסופית של המעסיק? בייחוד בעבודה המאורגנת בכלל ובשירות הציבורי בפרט. כמה אבטלה סמויה, כמה “תוספות חלב” מופרכות, כמה תפקידים שעניינם title ולא מהות. וא’פרופו, על הממשלה שלנו כבר דיברנו?

 

חטא-הליבה השישי: יד רוחצת יד

יו”ר דירקטוריון א’ מאשר את מינויו של מנכ”ל ב’ שישפיע על חברו הדירקטור ג’ לאשר ליו”ר א’ את מצנח הזהב החריג שלו, לכשיפרוש.

 

ואצלכם, מר לוי וגברת כהן, האין מחוייבויות דומות בוועד הבית, למשל? האם לא תצביעו בעד שיפוץ יקר ולא ממש נדרש, שאינכם ממש רוצים, רק כי השכן המציע אותו תומך בהצעתכם להתקנת מעלית, או לחלופין, כי הוא אחיה של מנהלת בית-הספר של הילדים, עמה אתם רוצים לשמור על קשר טוב?

 

חטא-הליבה השביעי: כולנו רוצים בוס נחמד על-פני בוס אפקטיבי  

ניכר שתפקידם של דירקטוריונים אינו נהיר להם. הם אינם אמורים להיות חברים/שותפים/חותמות גומי להנהלות התאגידים. להיפך. הם אמורים להתנהל מתוך מתח מובנה הנובע מיחסי מבקר-מבוקר. עודף יחסי החברות והתלות ההדדית בין דירקטוריונים להנהלות מחבלים ישירות באפקטיביות הפיקוח ומתוך כך מסכנים את כספי המשקיע הקטן הנבלעים במיני קומבינות שרק את חלקם נגלה אי-פעם.

 

ועם זאת, טבע האדם הוא. בואו נודה על האמת: בהינתן לנו אפשרות הבחירה, כולנו נעדיף בוס ידידותי, לא “נושך” ולא מציק על-פני ההיפך. לא?

 

חטא-הליבה השמיני: ציפייה לבונוס על עצם העבודה במקום על “אקסטרא”  

לאחרונה פורסם שמר אריה מינטקביץ’ עומד לזכות בבונוס צנוע מחברת “אלרון” ע”ס 950,000 ₪.  הסיבה? “הגברת תשומת הלב הניהולית” ו”צמצום עלויות המטה”. שאלתנו: האין זה תפקידו ממילא? האין פעולות יסוד חשובות אלו מרכיבות את השכר המקורי?

 

גם כאן מר לוי וגברת כהן, אינכם יוצאים “נקיים”. הדרישה ל”בונוס” או “פיצוי” על כל שינוי ארגוני הקטן ביותר, או הכנסת מערכת ממוחשבת, או אף על ביצוע העבודה עצמה כראוי, היא מהמאפיינים המקוממים ביותר של, שוב, העבודה המאורגנת בכלל והשירות הציבורי בפרט.

 

חטא-הליבה התשיעי: הדשא של השכן

ההחלטה שנראתה ראויה, בזמנו, לפרסם את שכר הבכירים בחברות הציבוריות, מהווה כיום את הזרז האולטימטיבי למירוץ אגו כלכלי. התיוג “שאיני השכר” שהיה אמור להיות מביש, התברר כתג “איכות” ו”סקסיות” ניהולית הדוחף את השכר עוד יותר למעלה, במקום להיפך.

 

זוכרים, מר לוי וגברת כהן, את החוק המטופש לסימון שנת הייצור בלוחות הרישוי למכוניות? האם לא היתה לו בדיוק אותה השפעה עליכם? על כולנו? אדם שהיה מרוצה למדי ממכוניתו, החל בקץ כל שנתון לחוש שהוא מפגר הנוסע בטרנטֶה, גם אם היא בת שלוש בלבד, מה שחייב אותו להחליפה, מפאת הבושה, מה שגרר מירוץ רכישות הזוי במיוחד, רק כדי to keep up with the Joneses””.

 

חטא-הליבה העשירי: דרדור הגדרת הנורמטיביות

מעולם לא היתה כל-כך הרבה שחיתות במקומותינו, כמו מאז פרצה לחיינו המילה “נורמטיבי”. כל גנב/אנס/רוצח או סתם מועל, מעז לטעון להגנתו שהוא “נורמטיבי” על בסיס רף נמוך במיוחד: מספיק שאין לו עבר פלילי. אך הגדרה זו היא זילות של המושג. “נורמטיביות” אמורה לתאר אזרח שומר חוק, מתחשב בבריות ותורם לחברה באופן אקטיבי. האם אתם, מר לוי וגברת כהן, “נורמטיביים” על-פי בית הלל (מקל) או בית שמאי (מחמיר)?

ובסוגיה משיקה: האם גם אתם מקלים ראש, כמקובל במקומותינו, בנושא עבירות “צווארון לבן” אותן אתם תופסים כ”לא באמת פשע”? אם כן, אתם חלק מהמצע התרבותי המאפשר אותן שוב ושוב.

* * *

לסיכום נדגיש, אין בדברים ולו ההקלה המזערית ביותר בחומרת המעשים המחפירים, לכאורה, של המככבים בשערוריות הגדולות של השנים האחרונות (ושנים רבות קודם לכן, רק שלא ידענו על-כך): בין אם טייקונים החולשים על פירמידות, ובין אם שכירים בכירים הגוזרים קופון שמן על חשבון הברון, והכי גרוע: רגולטורים לשעבר שחצו את הקווים היישר לסיר השר של תאגידי הענק עליהם היו אמורים לפקח דקה לפני.

אלא שיש להכיר במציאות הלא-מחמיאה של טבע האדם, לקחת אחריות על חלקנו בתרבות המאפשרת להם לפעול שנים באין מפריע, ובעיקר לזכור – תיקון עולם אף פעם אינו מתחיל בזולת. הוא תמיד מתחיל בנו עצמנו. אז מתי יתחיל התיקון שלך, מר לוי? גברת כהן?

לטור כפי שהתפרסם ב- Ynet