הו, כמה נפלא להיווכח שההתנשאות הישנה והטובה של אנשים שהם הורים, על אנשים שהם חופשיים מילדים, חיה ובועטת גם באנגלית בריטית מנומסת, ולא רק בארצנו מוכת ה-וָלדנות והעיצורים הגרוניים:

בריטניה סערה (ובצדק) כאשר אחת משתי המועמדות לרשות המפלגה השמרנית, מירוץ שנפתח בעקבות התפטרותו של דיוויד קמרון לאחר כישלונו ב-ברקזיט, ושהיא אם לשלושה (אנדריאה לידסום), אמרה שהיא בטוחה שהמועמדת השנייה (לא סתם איזו קוטלת קנים, אלא תרזה מיי, שרת הפנים) “עצובה מאוד מאוד משום שאין לה ילדים… אבל אני מרגישה בכנות כי מאחר שאני אם, יש לי עניין אמיתי בעתיד ארצנו, עניין מוחשי. סביר להניח שיש לה … אחיינים… אבל לי יש ילדים שיהיו להם ילדים ויהיה להם חלק ישיר במה שקורה עכשיו”.

וכמה עוד יותר נפלא שהיא נאלצה לפרוש לאור הסערה שדבריה עוררו. תרזה מיי, אם כן, “חשוכת הילדים” כבר ממש לא עצובה: היא  ראשת ממשלת בריטניה, אישה ראשונה מאז מרגרט תאצ’ר! היי אנדריאה: קארמה איז א ביץ’.

כמצוות ביונסה מלומדה, נתחיל עם הפיכת לימונים ללימונדה ונציין, בזקיפות קומה ובנחת רבה, שאלה צרות של עשירים (ועשירות) ושאשרינו שהגענו למצב בו שתי פוליטיקאיות-נשים בבריטניה התמודדו על הבכורה, ועוד במפלגה השמרנית, ואם לא די בכך להציף אותנו בגאווה מגדרית, הרי שבמקביל גם בארה”ב אישה מתמודדת אף היא. היאח! הידד!

כעת ניתן להתפנות ללימונים עצמם. עזות המצח העילאית בהתנשאותם של הורים על חופשיים מילדים היתה יכולה להיות רק מקוממת, לולא היתה גם שקרית. אתוס ההורות בחברה המערבית הועלה זה מכבר לדרגת מיתוס, וכדרכם של אלה, הוא עתיר סיפורי מעשיות פנטסטיים במיוחד, שאין להם כל קשר למציאות, וכל מטרתם היא להסביר את הסדר החברתי, להצדיקו, ועל-ידי כך לשמרו.

בדיוק משום כך, כל שוחר אמת, כמו גם צדק חברתי, חייב להתגייס לחשיפת המניפולציה לאלתר. ולא זאת בלבד, אלא הגיע הזמן לנתץ את התקינות הפוליטית האופפת את קדושת ההולדה במקומותינו ולהראות מי באמת יותר טוב (אם כבר מתעקשים להשוות): אלה שעושים אותם, או אלה שלא. ותודה לגברת הבריטית המכובדת שבזכותה נוכל לעשות זאת כעת.

ולשלב ההוכחות.

אל-הורות

טביעת המונח האומלל הזה מסגירה את כל מה שהורים באמת חושבים על החופשיים מילדים. הם אינם מוגדרים בפני עצמם, אלא בהשוואה להורים, ולכן, כמובן, על דרך השלילה בלבד. בארה”ב הכרה זו יושמה בהחלפת המונח  childless  המסרס, ב- childfree  הנפלא (להלן: ‘חופשיים’), אך בארץ, למרבה הצער, חופשיים רבים אימצו את המונח המסרס, על כל מחיריו.

להגדיר מישהו דרך “אין” בהשוואה לעצמך הוא מהלך אגוצנטרי במיוחד, המבטל במחי מילה את “היש” העצום שיש לו. זה מזכיר לי את פרויד, ידידנו הסקסיסט, שהגדיר נשים דרך “קנאת הפין” שלהן כביכול, כי כמובן גופן הוא גוף חסר, כאשר הגבר הוא קנה המידה. אבל כדי שהדבר יהיה נכון, צריך לא רק שהגבר יהיה קנה המידה הבלעדי, אלא גם שקנה מידה זה כולו (משחק המילים מכוון) הוא רק איברו. שהרי אחרת, ניתן היה להגדיר גברים דרך נשים ואז היו הם לבטח סובלים מ”קנאת שדיים”. כך גם עם הורים: במקום שהחופשיים יכונו “אל הורים”, הגיוני באותה המידה לכנות הורים “אל חופשיים”. הכל שאלה של נקודת המוצא.

אז אילו מבין השניים הייתם מעדיפים לראשות הממשלה: את האגוצנטרים המתיימרים להיות קנה המידה ה”נכון” ולכן מסרסים כל מי ששונה מהם, או את בעלי הרוח החופשית?

אגואיזם לעומת נתינה

הורים נהנים לתפוס עצמם כהתגלמות ההקרבה והנתינה. האמת היא הפוכה לחלוטין. אומנם גידול הילדים מצריך התנהגות שהיא selfless , אולם עצם הרצון בהם והבחירה להולידם, הם הכי selfish שיכול להיות.

מה יותר אנוכימלרצות להביא ילד לעולם המטורף והמסוכן בו אנו חיים? עולם שבו תוחלת החיים של הדור הצעיר צפויה להתקצר ואיכותם צפויה לרדת ; עולם שבו פדופילים לא צריכים לחפש את קורבנותיהם בגן השעשועים השכונתי – הם חודרים ישירות לפרטיות חדרם דרך המרשתת ; עולם שמצוי בתהפוכות כלכליות וטכנולוגיות הרות גורל המבטיחות שרק למתי מעט תהיה עבודה ופרנסה מכובדת ; עולם מוכה התחממות גלובאלית הצפויה להביא על האנושות כולה אסונות בקנה מידה חסר-תקדים. קל וחומר בארץ, על סכנותיה הקיומיות המאוד מוחשיות.

וזה עוד לפני שדיברנו על התפוצצות האוכלוסין העולמית שכדור הארץ, כמו גם החברה האנושית, אינם ערוכים להתמודד עמה, מה שידרדר את מצבם של הדורות העתידיים עוד יותר.

החופשיים, לעומת זאת, עושים בחירה שהיא בעליל selfless : הם לוקחים בחשבון את כל השיקולים הללו מתוך ראייה אמיתית של טובת הילד-שלא-נולד על-פני טובתם האנוכית הם.

אז אילו מבין השניים הייתם מעדיפים לראשות הממשלה?

ומצעד ההוכחות רק מתארך:

ביטוח סיעודי 
להווה ידוע שכל הורה בונה על הילד שלו שיחליף לו חיתולים בגיל שמונים. אולי תשעים, אם יתמזל מזלו (של ההורה, לא הילד). כך שכל ה”נתינה” הגדולה הזו אינה אלא השקעה בפיליפיני עתידי, בילד אין. ואפילו יוכלו לדבר עמו עברית, כמה נוח.

החופשיים, לעומת זאת, שוב עושים בחירה שהיא בעליל selfless: הם לוקחים על עצמם את הסיכונים והמורכבויות הגלומות בזיקנה, מבלי לגלגלן על אדם אחר, אלא אם זהו עיסוקו, ומשלמים לו על-כך. קל וחומר אם מדובר הילד שלך, שאמור להיות חופשי לחייו שלו, ולא משועבד לטיפול סיעודי מפרך פיזית ורגשית, שמי-יודע כמה שנים יארך.

אז אילו מבין השניים הייתם מעדיפים לראשות הממשלה?
התמודדות עם המוות
הקושי של הורים למול המורטליות הבלתי-נמנעת שלהם, מביא אותם לקנות חיי נצח פוטנציאליים בדמות שיכפול גנטי. ואם הילד גם יוצא דומה להם – זה בכלל טריפ נרציסיסטי.

אם לא די בכך, צריך גם רמה הזויה במיוחד של חשיבות עצמית, כדי לחשוב שהגנים שלך הם כה עילאיים שיש חובה ודחיפות מיוחדת לשכפלם. לחשוב שזה מה שהאנושות צריכה כמזור לכל תחלואיה: עוד אחד כמוך. אבקש להודות לכל הורה והורה בקהל, אישית, על הנתינה העצומה הזו שלכם לאנושות. תבורכו.

החופשיים, לעומת זאת, מפגינים חוסן רגשי עצום, בשילוב עם צניעות ראויה להערכה: הם מכירים במיגבלות האנושיות של עצמם, ולכן אינם רואים שיכפול גנטי עצמי כמובן מאליו. בנוסף, הם מכירים בסופיות חייהם ואינם בורחים ממנה. הם גם מבינים שמוות יהיה גם גורלו של הילד שילדו, ככל אדם, מה שנוסך נופך פילוסופי על מהות הקיום כולו, ומכניס שיקולים מגוונים בהרבה להחלטת הרבייה, ביחס להורים הפועלים מתוך אוטומטיות ביולוגית, כחיית השדה, או מתוך לחץ חברתי.

אז אילו מבין השניים הייתם מעדיפים לראשות הממשלה?
השתלבות חברתית
האדם הוא חיה חברתית, והורים במיוחד. הצורך שלהם לעמוד בנורמות החברתיות מתבטא באופן המובהק ביותר בקיום מצוות ה”שילוש הקדוש”: ההכרח להוליד שלושה ילדים. הדבר מזכה אותם באישרור חברתי גורף עם חותמת שעווה על נייר קלף: אתם נורמליים!

החופשיים, לעומת זאת, הם בעלי שאר רוח, תעצומות נפש, ויכולת עמידה בלחצים אדירים. הם בוחרים שלא לפעול אוטומטית. הם רואים בכך את מותר האדם על החיה ומפעילים שיקול דעת וחשיבה עצמאית לגבי הנורמות אותן הם מאמצים והנורמות אותן הם דוחים.

אז אילו מבין השניים הייתם מעדיפים לראשות הממשלה?
דאגה לעתיד לעומת “אחרי המבול”

הורים טוענים, כמו המועמדת הבריטית הנכבדה, שתפקידם זה טומן בחובו תחושת אחריות ייחודית לגבי הדור הבא והעולם כולו. חופשיים לעולם לא יוכלו להבין זאת, לשיטתם. ואולם, העובדות, שוב, מוכיחות אחרת.

הורים רבים אינם “ירוקים”, ואינם טורחים למחזר או לשלב שיקולי קיימות בצריכה הביתית שלהם, למרות שהיא מטבעה רחבה יותר מזו של החופשיים, ולכן גם בעלת טביעת פחמן מזיקה יותר. לעומת זאת, חופשיים רבים משקיעים מחשבה, זמן ומאמץ בשיקולי קיימות ובשמירה על כדור הארץ, שהרי אלה חלק מן השיקולים שהביאו אותם מלכתחילה לבחירה שלא להוליד.

בנוסף, הורים רבים, מתוך אותה אי-נוחות בהתמודדות ישירה עם המוות, אינם מותירים אחריהם צוואה. כך קורה, שגם במקרה של רכוש צנוע בלבד, משפחות נקרעות במריבות פנימיות, אחרים מנתקים קשר, וזכר ההורים מחולל. חופשיים, לעומת זאת, ביודעם שאין להם יורשים אוטומטיים, נוטים לעשות את הסידורים הנחוצים מבעוד מועד.

אז אילו מבין השניים הייתם מעדיפים לראשות הממשלה?
פניוּת רגשית ומנטלית

כל מי שאי פעם העסיק הורים, ואימהות במיוחד, יודע, ש – הגם שהתקינות הפוליטית המעוותת אוסרת לדבר על-כך בקול רם – אישה (או גבר) חופשיים, הם העובדים האידאליים. הקריירה חשובה להם, עשייה והישגים הם נדבך מרכזי בהווייתם, והם גמישים תעסוקתית. זו האמת. וכל מי שטוען אחרת, הוא שכיר שמעולם לא לקח סיכונים בפתיחת עסק ולא שילם משכורות מכיסו, או פוליטיקאי המתחנף לקהלו.

אז אילו מבין השניים הייתם מעדיפים לראשות הממשלה?

מש”ל.

מה דעתכם? מחכה לתגובותיכם פה למטה!

התמונה באדיבות וויקיפדיה רישיון CC BY 2.0