תגידו, יש לכם כסף מיותר? כי לי ממש לא. כאילו לא מספיק יוקר המחייה הרגיל, עוד מוסיפים לו הוצאות מיותרות בעבודה? פראייר מי שמשלם וחורק שיניים. אני לא והנה תכנית פעולה לצוות בעבודה. ואם אתם מנהלים: זה לגמרי התפקיד שלכם!
זכרו תמיד: עדיף “לא נעים לי” (שמת מזמן) מ”הלך הכסף” (שיהרוג אתכם)

 

ל”ג בעומר הוא יריית הפתיחה לעונת החתונות המגלגלת מיליארדים – לא, לא התכוונתי להוצאות של הזוג, אלא להוצאות של חבריהם לעבודה. כאילו לא די בכך שהם נאלצים לכתת רגליהם באמצע השבוע, בפקקים אינסופיים, לאיזו חירבה בגליל כדי לאכול בעשר בלילה ארוחה שמלכתחילה לא רצו, ולחזור הביתה אחרי חצות כשלמחרת צריך לקום ליום עבודה מלא, אלא שהם אף נאלצים לממן את זה!

 

ומילא אם זה פעם ביובל. אבל זה לא. כל יומיים מישהו נולד למישהו, מישהו מתחתן למישהו (או שמתחתן בעצמו), מישהו מגיע לבר/בת מצווה למישהו – זה לא נגמר! מזל שכשמתים לא צריך להביא צ’ק.

 

וככל שהמשרד או המפעל גדולים יותר, כך יש יותר “חברים לעבודה” בין שהם חברים באמת או סתם קולגות ברמות קירבה שונות. ואכן, מתסכל במיוחד לכתוב צ’ק למישהו לא קרוב במיוחד, רק כי במקרה אתם עובדים באותה סביבה ארגונית, מה גם שלשניכם לא היה אכפת לוותר על התענוג: אתה היית מעדיף לא לבוא, והוא היה מעדיף שלא תבוא. למרות זאת, שניכם משחקים את המשחק רק בגלל תקינות פוליטית חברתית ותעסוקתית מזוייפת. זה נורא.

 

אז מה עושים?

ברור שצריך לשים את הנושא “על השולחן” אבל לכאורה זהו נושא מחויך וראיתי שוב ושוב איך אנשים נבוכים אפילו מלרמוז עליו. מקסימום הם מסתודדים עם הקולגה הקרוב באמת בפינת העישון ומוציאים קיטור, בנוסף לעשן, אבל שיח כזה, שהוא תת-קרקעי ולא גלוי רק מעכיר את האווירה בעבודה ויוצר מתחים סמויים, שהם תמיד, אבל ת-מ-י-ד, גרועים יותר ומסוכנים יותר מאלה הגלויים.

 

אף אחד לא רוצה “לצאת סוציומט”, או קמצן, ובטח שלא רוצה להסתכסך עם אף אחד מעצם העלאת הנושא לדיון, אבל מצד שני לעובד הממוצע (וגם למנהלת שלו) אין משכורת 13 למתנות ותוך חודש מהיום – היא “פתיחת העונה” – כבר לא יהיה לו תקציב לעוד צ’ק…

 

אין מה לעשות חברים, חייבים להתמודד עם הקושי הזה ישירות. אולי יעודד אתכם לדעת שהוא משותף

ל-כ-ו-ל-ם ובכל מקרה צריך תכנית פעולה מעשית וכבכל הטורים שלנו, צריך גם להפעיל חכמה פוליטית.

 

תכנית פעולה מעשית

  1. ישיבת צוות

קחו יוזמה ותאמו מראש עם כמה קולגות ו/או עם המנהלת שזה יהיה נושא לדיון בישיבת הצוות הבאה.

 

  1. חוזה פסיכולוגי

לפתוח ולהפציר בכל הנוכחים על “כינון שטח ניטראלי” לצורך הדיון: בלי היעלבויות, בלי היתממות והעמדות פנים כאילו אין לי בעיה עם זה למרות שיש לי, בלי לעשות חישובים פוליטיים מורכבים של אינטרס (החתונה הקרובה היא של הבת של היריב המר ביותר שלי בצוות, אז כביכול זה אישי).

 

  1. “לשים את האמת על השולחן”

אין מה לחוש נעלבים או נבוכים מן העובדה שחלק בצוות קרובים יותר וחלק פחות. זה לא ענין של טוב או רע, זה עניין של טבע הדברים ואמירת האמת: יש אנשים שמתאימים זה לזה ויש כאלה שפחות או שמממש לא. אז מה? לא עדיף לשים זאת על השולחן מאשר לזייף ידידות מעושה?

 

כאשר תאמרו זאת (ואם אתם מנהלים/ות – ראוי שתיזמו זאת בעצמכם), אתם תראו איך שלאחר כמה צחקוקים נבוכים וגלגול עיניים או השפלתן כדי להתחמק מן המצב, פתאום יגיעו הצחוקים מהסוג הטוב – אלה הנובעים  תחושת שחרור לחץ, כמו פקק הנשלף מבקבוק שמפניה, או סתם פתיחה של פחית שתיה מוגזת.

 

או אז תשתרר אוירה טובה (אם כי תמיד יכול לצוץ הצדקן התורן שיאמר “אני לא מבין למה זה כזה אישיו”) ותוכלו להתחיל לדבר באמת.

 

מובטח לכם, שאם תגיעו לרגע הזה, הוא ישפיע לטובה על כל היחסים בצוות, גם בכל מה שאינו קשור כלל לנושא, משום שיתבסס ערך פוליטי של לגיטימציה לומר את האמת, וזהו ערך ראוי בכל מקום עבודה (ובחיים בכלל), שהרי מטבע הדברים קונפליקטים בינאישיים הם חלק טבעי מכל עבודה משותפת והתחככות לאורך זמן.

 

  1. קובייה הונגרית: ניהול דיון על כל המצבים האפשריים

אם כבר הגעתם עד הלום – לכו על זה, עד הסוף, ומבלי למצמץ. שטחו ה-כ-ל ועודדו אחרים לחלוק את כל הסוגיות, שהן רבות, כמו פאותיהן האינסופיות של כל הקוביות הקטנות בתוך הקובייה ההונגרית הגדולה.

הנה המרכזיות שבהן:

 

מצד המזמין:

האם חובה להזמין את כולם או רק חברים קרובים?

 

מצד המוזמן:

– האם נביא “מתנה קבוצתית” או “מתנה אישית”?

 

– מה קורה עם החברים האישיים: האם הם צריכים להביא בנוסף מתנה קבוצתית עוד מתנה/צ’ק?

(תמיד יש כאלה בכל צוות: לאחר שנתנו כסף לקניית המתנה המשותפת, הם מודיעים בקול ש”עבורם זה לא מספיק כי אנחנו ממש קרובים” ויוצרים לחץ חברתי על כל מי שסביבם לנהוג בצורה דומה – אל תיכנעו ללחץ!)

 

– מה קורה אם מישהו מהצוות לא מגיע לאירוע – האם עדיין צריך להשתתף בעלות המתנה הקבוצתית?

 

  1. נסחו בצוות “נוהל מתנות”

אין פה עניין של “נכון” או “לא נכון” ולכן גם אינני מכריעה עבורכם בשאלות הנ”ל, הגם שלי ברורה התשובה הנכונה לי ולצוות שלי (כן, עשינו את השיחה הזו מ-ז-מ-ן). התשובות צריכות להיות מותאם לצוות הקיים. יתירה מכך, אם כל כמה שנים הצוות מתחלף – ראוי לדון בכך מחדש, שהרי מה שהתאים לחברי הצוות הקודם, עשוי לא להתאים לאלה החדשים.

 

הנה כמה הארות שיסיעו לכם בהפעלת שיקול הדעת ובהגעה להכרעה:

א. לגבי “מתנה קבוצתית” או “מתנה אישית”:

האם זו תהיה מתנה סטנדרטית לכל אחד (ללא קשר אם יש לו חברים או לא ומיהם) באירועים משמעותיים.

הסטנדרט יכול להיות בסוג המתנה (חפץ לבית) או בזהות המתנה ממש (תמיד קונים מסגרת תמונה מכסף טהור) או בעלותה (תמיד נוציא סכום X)

 

ב. לגבי החברים האישיים ואופציית (שמא נכון יותר לומר: סכנת) כפל המתנות והוצאות עבורם:

חשוב לזכור שאם הם יהיו פטורים מהשתתפות במתנה הקבוצתית, הרי שלא תוכלו לעמוד בסעיף הקודם:  הסכום תמיד ישתנה בהתאם למספר החברים: ככל שיש יותר חברים אישיים כך לא תהיה מתנה קבוצתית והדבר רק יחמיר את מצבם של מעוטי החברים.

 

ג. מהם “ארועים משמעותיים”?

– האם ב”חתונה” הכוונה רק לזו של העובד עצמו או גם של ילדיו? לבטח הרוב יגדירו גם אותם כחלק מן ה”חבילה. אבל מה עם נכדיו?

– האם כל יום הולדת או רק ימי הולדת “עגולים”

 

ד. מהו הסכום הקבוע ל”מתנה קבוצתית” לכל סוג של “אירוע משמעותי”?

כמה זה מעט מידי / הרבה מידי /ממש נכון?

 

לסיכום, דיון כזה, מגוחך ככל שיראה במבט ראשון, הוא קריטי ליחסים טובים בצוות, כמו גם לפתרון בעיה כספית ממשית. מקווה שתרמתי את חלקי לשבירת השתיקה בנושא.

 

לטור כפי שהתפרסם ב- Ynet