אז נסעתי בתחבורה ציבורית, כפי שביקשו, הלכתי קילומטרים לכל כיוון ומחאתי כפיים במקומות הנכונים. ידעתי שחובתי האזרחית להיות שם, ללא קשר לביקורת שיש לי על היבטים שונים במחאה ועל חלק ממוביליה. ו-כן, זה היה אירוע תרבותי היסטורי. ו-כן, אני שמחה שהייתי. אבל כגודל רוממות-הרוח בהפגנת המיליון ב 3.9.11 כך גם מפח-הנפש כשנוכחתי שוב, בדיוק שם, ודווקא שם, שרוב הציבור אכן צבוע, כפי שאני מוכיחה חזור והוכח בטורים שלי, ולא-לוקח אפילו שמץ אחריות אישית על חלקו במצב. רוצים הוכחות? בבקשה.

 

אז ככה. בדרך הלוך עליתי על מונית שירות. הנהג גבה ממני 10.50 ₪ על נסיעה שבחזור, כשנסעתי באוטובוס של אותו קו, הסתבר לי שעולה רק 6.40 ₪. הוא רק עובד של חברת המוניות ולא קובע את הסכום, אבל לא הוא ולא אותה חברה חושבים שיש משהו לא תקין בלגבות 40% יותר ממחיר האוטובוס הזהה במסלולו. לי, אגב, גם אין בעיה עם זה. אם הם מספקים לי יתר נוחות, מהירות וגמישות בתחנות אז יש הצדקה לגבות פרמיה על השירות.

 

העניין הוא שבדיוק אותו נהג, כמו גם חבריו בתחנה, עמם שוחח בקשר, ליהגו כל הדרך על כמה ש”כולם גנבים במדינה הזאתי” מבלי לחשוב ולו לשנייה שגם הם חלק ממעשה הגנבה! הם מאשימים את המחלבות הגדולות על מחיר הקוטג’ (בצדק) אך לא רואים שגם הם, היכן שרק מתאפשר להם, ממקסמים את הקופון שהם גוזרים על האזרח הקטן מבלי לחוש כל אי-נוחות ואפילו בהרבה יותר אחוזים במחיר! מי אמר שצריך 40% פרמיה על השירות? האם לא ניתן להסתפק ב 20%? ראייה מס’ 1.

 

ביקשתי מהנהג קבלה. הוא הסתכל עלי כאילו שנפלתי מהירח. חזרתי וביקשתי 7 (!) פעמים לאורך מחצית מהנסיעה. הוא הסתכל עלי, לא ענה, הפנה מבטו, תקע בי מבט כועס, חזר לדבר עם אחרים והמשיך להתעלם מבקשתי. כסף שחור. זו אחת הבעיות הגדולות של המשק שהיא כמעט לחלוטין בשליטת הציבור, יותר מאשר בשליטת הממשלה! כל מה שעלינו לעשות הוא לבקש קבלה מנהג מונית השירות, השיפוצניק, הקוסמטיקאית, המוהל והרב. יש מגזרים שלמים ועיסוקים שלמים שאינם מדווחים על מרבית הכנסותיהם! זה עוד פחות מיסים לקופה, שגם כך מוגבלת. רבותי, המשחק הוא סכום אפס. מה לא ברור? ואם לא בא לך לשלם את המע”מ “כי אף אחד לא יחזיר לי את זה” – ניחא. מוותרת לך על החוקיות. לא מוותרת לך על הצביעות. ראייה מס’ 2.

 

באחת התחנות עלה בחור צעיר שנראה לגמרי מעמד ביניים שפוי. רהוט, חייכן ועתיר מוטיבציה בדרך להפגנה. הוא שמע אותי מבקשת קבלה בפעם השמינית והסתכל עלי בליגלוג. ניכר היה שאיבדתי אצלו כל סיכוי להיחשב ולו מעט cool, למרות שאני חברתו למסע בעקבות הצדק החברתי האבוד. כי ככזה זה בתרבות שלנו: דורשי הקבלה הם התמוהים והממש לא-קולים. לא סרבני מתן הקבלות. את הערך התרבותי הזה מייצר, מזין ומנציח כל אדם ברחוב. לא הממשלה. ראייה מס’ 3.

 

לאחר עוד כמה תחנות הנהג הואיל להדפיס קבלה, אך לא נתן לי אותה. גם זה ישראבלוף. כביכול הוא בסדר, אך בעצם ישתמש בה לנוסע הבא שיבקש וכך שוב “יחסוך” קבלה. כשכבר הגיעה לידי היא היתה בלתי קריאה לחלוטין. (גם זה, אגב, לא חוקי, אבל באמת למה להתקטנן). הדיו במונה יבָש לחלוטין. כנראה מחוסר שימוש. ראייה תומכת למס’ 2+3.

 

ירדתי מהמונית והתחלתי בצעדה לעבר הכיכר. לאורך כל הרחובות עמדו “גזלנים” (במלעיל) ומכרו את מרכולתם. ולא סתם הם נקראים כך עוד מימי הצבא. הם עובדים על עיקרון פשוט של זיהוי צורך אמיתי (ביקוש) במצב של העדר תחרות (היצע). ככלכלנים בכירים בפקולטה למינהל עסקים, הם יודעים שבקבוק מים קטן העולה 5 ₪ במכולת, יימכר גם ב 10 ₪ בלחות השורה על הצעדה. קרטיב לימון שמחירו 2-4 ₪ בקיוסק, יימכר ב 8 ₪.  אבל גם עליו הם לוקחים  10 ₪ כי מי רוצה להתעסק עכשיו עם עודף? זה להיסחב עם המון שקלים בודדים וזה מאט את תהליך המכירה. הם נראו מאוד בעד צדק חברתי. כנראה שלהם יש פטור. ראייה מס’ 4.

 

כל הגזלנים מכרו מתוך עגלות סופר גנובות. איך אני יודעת שהן גנובות? כי איכשהו, סטטיסטית ולוגית כאחד, הסיכוי שמי מהם שייך למשפחה הקרובה של בעלי שופרסל או מגה, ששמותיהן התנוססו על העגלות, היא ממש קטנה. בנוסף, הסיכוי שמי מהם יקריב 5 ₪ על שחרור העגלה מאחיותיה הכבולות לה, נמוך באותה מידה. ניכר היה שהמיקום להכנסת המטבע “טופל”. גניבה כידוע היא מאושיות הצדק החברתי. והיא מכוערת רק כשאלה בנקים/מחלבות/תאגידים אחרים שגונבים. ראייה מס’ 5.

 

כל הצועדים החברתיים, המודעים לסכנות ההתייבשות, גמעו לרווייה את מי הבקבוקים המופקעים במחירם. ומה עשו עם הבקבוק הקטן השוקל גרמים בודדים, שבקלות ניתן היה להכניסו לתיק עד למיכל המיחזור הקרוב, מרחק עשרות מטרים בודדים? זרקו אותו לפח. כי למה לטרוח באמת. הם כבר הוכיחו את דבקותם בצדק החברתי בעצם הגעתם להפגנה. זו עשייה מספקת שתזכה אותם במצוות לעוד עשור לפחות. מזל שכמה הומלסים אומללים עברו אחריהם והחלו לאסוף מן הפחים. ממש win-win-win. אלה – לא סחבו. אלה – הרוויחו. כדור הארץ – ניצל. ראייה מס’ 6.

 

בכיכר עצמה ובכל הדרכים ממנה ואליה היו מעשנים. לא הרוב, אבל מספיק. את הבדלים הם השליכו בנונשלנטיות על הכביש/האדמה. כנראה משום שמודעותם החברתית לימדה אותם שזהו חומר אורגאני שיתכלה תוך כמה שבועות. על 292,000 מפגינים, מספיק ש 10% מעשנים והנה לכם 29,200 בדלים מרוכזים בכיכר אחת, וגם זה אם עשנו רק סיגריה אחת, מה שלרוב לא קורה. מה שכן קורה: עולה חדש-ישן מעדות מאד מסויימות שהוא עובד קבלן המרמה אותו בהפרשות החובה ומלין את שכרו חדשות לבקרים – הוא שיעבור עם מגרפה למחרת וינקה אחריהם. לבטח הם גם חתמו על עצומה בפייסבוק נגד ניצול עובדי קבלן. ראייה מס’ 7.

 

בדרך חזור, ראיתי שכ-ל איי התנועה היו זרועים אופנועים שחנו ע-ל הצמחייה, תוך גרימת הרס מוחלט לה, באופן שברור שיצריך עבודת גינון רצינית ויקרה של שיקום. הם אנשים מוסריים. הם בעד צדק חברתי. את השיקום הרי יעשו מהארנונה שאת גובהה יעלו לתושבים המקומיים. הם עצמם באו מעיר אחרת. ראייה מס’ 8.

 

מוסר השכל: אין דבר שמעביר אותי יותר על דעתי מהציבור שיושב כעת על הגדר ומחכה. הוא את שלו עשה. עכשיו שהממשלה תעשה. אז נכון. היא חייבת לעשות. א-ב-ל, ישנם ש-נ-י משתנים במשוואת הצדק החברתי והממשלה היא רק אחת מהם. השני הוא אנחנו.

 

רוצים שינוי? שינוי אמיתי? שלמו את המחיר! ולא רק בכסף. שינוי של ההתנהלות היומיומית, האגבית, הלא-מודעת ולעיתים הממש צבועה של כל אחד מאיתנו. אין, לא היה ולא יהיה  שינוי כולל ממשי ובר-קיימא שמתחיל ונגמר בזולת! נתתי לכם פה שמונה ראיות מערב אחד. כמה עוד אתם צריכים?