דירה של 5-4 חדרים, חדשה או משופצת וכמובן עם מעלית – הבעיה העיקרית של הזוגות הישראליים היא בחוסר הלימה מבחינה כספית ופסיכולוגית בין יכולת כלכלית להתנהגות צרכנית. מי בכלל אמר שחייבים חתונה מפוארת ו-3 ילדים?
ברור שיש קושי אמיתי בדיור לזוגות צעירים וברור שבאחריות הממשלה למצוא לכך פתרונות. האם החוק החדש יביא זאת? ימים יגידו. אף אחד לא באמת יודע. אבל בדיון סביב החוק, מתפספסת סוגיה אחרת, קריטית לא פחות, המחמירה עוד יותר את המצב הקשה ממילא: הזוגות הצעירים שלנו הם מ-פ-ו-נ-ק-י-ם!
הם רוצים ישר דירה של ארבעה-חמישה חדרים כי "למה להתחיל לעבור שוב בעוד כמה שנים". הם רוצים רק דירה עם מעלית כי "קשה לסחוב את השקיות מהסופר במדרגות". הם רוצים כנקודת התחלה, יותר ממה שהוריהם השיגו בעמל של חיים שלמים, ובקיצור הם רוצים הכל כאן, עכשיו, מייד ומהר.
האם לרצות זה רע? בכלל לא. להיפך. זה היסוד לכל הישג בחיים. האם לא רצוי שכל דור יתחיל מהיכן שהדור הקודם עצר ולא יילך אחורנית? בטח שכן. זה האופטימום. אבל מה לעשות שזה לא תמיד אפשרי כלכלית?
יחס הפוך בין התנהגות כלכלית לצרכנית
הבעיה, אם כן, אינה בעצם הרצון ושימת הרף הדיורי הגבוה – אלה מבורכים ומניעים את הכלכלה קדימה. הבעיה היא בחוסר הלימה מוחלט, כספית ופסיכולוגית, שלא לדבר על יחס הפוך, בין יכולת כלכלית לבין התנהגות צרכנית.
כשזוגות צעירים שמים לעצמם מטרה דיורית שאין לה כל קשר מציאותי ליכולותיהם הכספיות (הון עצמי "מהבית" ומשכנתא על בסיס השתכרות חודשית בפועל) הם מזינים את הקבלנים הבונים רק דירות גדולות כי להן הביקוש מירבי ובעצם תורמים, מבלי משים, למצב הנורא שבו הם מצויים.
תארו לכם שהיתה דרישה מסיבית מצד זוגות צעירים לדירות שלושה חדרים. שהן היו נחטפות בין רגע. איזה קבלן לא היה שש לבנות כשהתמורה מובטחת ומהר, כשהקונים יכולים לעמוד בתנאי הרכישה כי הסכום קרוב יותר ליכולותיהם מאשר דירה גדולה יותר ולכן מהססים פחות לפני הקנייה? ואיזה בנק לא היה שש להקצות הלוואה קטנה יותר שבטוח הזוג הצעיר יוכל לעמוד בה לאורך זמן?
הבעיה אינה, אם כן, כפי ששרי השיכון וראשי ממשלות לאורך השנים אמרו, בכך שלא בונים דירות שלושה חדרים. הבעיה היא שזוגות צעירים אינם רוצים אותן! לאורך כל ההיסטוריה הכלכלית, מאז המהפיכה התעשייתית, היתה קורלציה מלאה בין מה שאדם משתכר, לבין רמת חייו, כפי שבאה לידי ביטוי במה שהוא כן/לא מרשה לעצמו לקנות בפועל, וגם במה שהוא כן/לא מרשה לעצמו לחלום עליו.
פריצת הסדר החברתי המעמדי המקבע אותך במעמד לו נולדת לכל חייך, באירופה, בצירוף תרבות החלום האמריקאי "מבלויי-סחבות לעושר מופלג", החינוך המודרני לפיו "אתה יכול להיות כל מה שרק תרצה", ובזירוז נוסף של מנטליות דור ה-Y לפיה "אני זורם עם מה שטוב לי, ואני רוצה את מה שטוב לי ע-כ-ש-י-ו", מביאות לתפיסה לפיה גם החלום הכלכלי הרחוק ביותר אינו הזוי, אלא הוא בר-השגה. וזה נפלא! זרוע שלמה של החברה שהקמתי מלמדת אנשים ליישם זאת, אז לא ניתן לחשוד בי שאני נגד.
שכחנו את שלב הביניים
א-ב-ל, וזה אבל גדול מאד, בדיוק כאן מתגלים שני כשלים מהותיים אצל הזוגות הצעירים שלנו, ביחס למה שאנו מלמדים: כשל תפיסתי-פסיכולוגי, וכשל מתמטי-כלכלי. אלה באים לידי ביטוי בשני אופנים הנכונים גם לשוק הדיור: ראשית, הציפייה לעבור "מאפס למאה" בקפיצה קוואנטומית אחת, ללא שלבי ביניים. שנית, חוסר המוכנות לשלם את המחירים שיש לשלם, מכל מיני סוגים, עבור הרווחים שרוצים להשיג.
קפיצה קוואנטומית אפשרית בנסיבות קיצוניות וחד-פעמיות כמו במקרה של מארק צוקרברג, מייסד פייסבוק, ילד שבגיל עשרים הפך בין-ליל למליארדר ולמוביל חברתי ועסקי; או במקרה של זכייה בלוטו (מה שמסביר את התורים בתחנות בימי שלישי ושבת). אבל כמה באמת, סטטיסטית ומציאותית, יהיו צוקרברג? כמה יזכו בלוטו?
כל היתר, אלא אם הוריהם הם בעלי ממון, ואז ממילא הם אינם כלולים בדיון שלנו, צריכים לעבור את הדרך, על כל שלביה. וזה אומר להתחיל בקטן ולהתקדם משם. כי ככה זה: כשיש לך פחות, אתה יכול להשיג פחות. זה לא צריך לשבור אותך. זה צריך לעורר בך מוטיבציה לעבור את הדרך. ואם תהיה מוכן לשלם את המחירים, תוכל מידי פעם לקפוץ שלב או שניים ולהגיע לחלום שלך מהר יותר.
מהם המחירים, לדוגמא, שיש לשלם עבור הרווחים שרוצים לקבל בשוק הדיור, למי שאין כסף? אוה! פה רבים כבר ממש יתרגזו. אבל מישהו צריך לומר "המלך עירום". אהיה זו אני. העיקרון הוא שכל החלטות החיים הקרדינאליות יהיו (גם) מוטות-מציאות, ולא רק חשק, או לחץ חברתי, או נורמה אוטומטית שאינה לוקחת בחשבון את הנסיבות הכלכליות הספציפיות שלכם.
לא חייבים חתונה מפוארת
אז זוגות צעירים יקרים, הנה האמת שאתם לא מוכנים להכיר בה: לא מוכרחים להתחתן באירוע עם הליקופטרים, זיקוקים ויונים צחורות. אפשר להתחתן בצניעות ואת מאות האלפים של האירוע המיותר הזה לייעד לדירה. כמה מכם באמת יבחרו ליישם זאת? בודדים. אז בבקשה לא לבכות לי אחר-כך שאין לכם כסף.
לא מוכרחים דירה של ארבעה-חמישה חדרים כדירה ראשונה. אפשר להתחיל מדירת שיכון או דירה ישנה בת שלושה חדרים, גם אם אין מעלית ואין חניה. תמיד יותר קל "לגלגל" את הדירה השנייה, כשכבר יש בסיס ובהנחה שיכולת ההשתכרות שלכם תעלה.
ולא מוכרחים לגור בצנטרום של הצנטרום. וכן, זה כולל את פתח-תקוה וראשון. נכון שרוב מקומות העבודה במרכז, אבל בדיוק משום כך ניתן לנסוע בבוקר. רחמנא ליצלן, אולי אף בתחבורה ציבורית. נכון. זה לא כיף. בזבוז זמן ועצבים. אבל מה, זה המחיר שיש לשלם אם אתם רוצים לקנות דירה במקום לשכור (מה שאגב הוכח פעמים רבות כעדיף מבחינה כלכלית טהורה).
והדובדבן שבקצפת: לא מוכרחים להוליד שלושה ילדים (כשהייתי קטנה הסטנדרט היה שניים. מתי שונה הנוהל?) אם לא ניתן לכם להציע להם את הרווחה הדיורית בה אתם מעוניינים, או לחלופין שיגורו שניים בחדר – רוב צמרת עולם העסקים של היום גדלה כך. לא כיף. אבל לא מתים מזה. יש שיטענו שאף להיפך – זה מחדיר מוטיבציה הישגית. בקיצור, זוגות צעירים יקרים: הפסיקו לרגע להתקרבן וקחו אחריות. נכון, יש בעיה, אך אתם חלק אינטגראלי ממנה!
התמונה באדיבות: Photo by fantasista. Stock photo – Image ID: 100347170
wpDiscuz