הנה, במזל טוב ובסימן טוב, היא פורצת שוב: עונת החתונות. הו. כמה התגעגענו. כי באמת הדבר שהכי בא לכל מעמד-ביניימיק מצוי, מוכה המינוס והמשכנתא, זה להיסחב לקצווי הארץ, בשרב או בסופה, בערב, בפקקים, ולחזור מאוחר בלילה, אחרי ולפני יום עבודה, ועל הדרך גם לבזבז טנק דלק, עבור ארוחת ערב בעשר בלילה, שממילא לא רצה לאכול, עם אנשים טובים וחביבים ככל שיהיו; שלא היה דחוף לו לראות, כשהיתושים בלב ה-נחלה-לבן-ממשיך-שהוסבה-לגן-אירועים-כפרי-אותנטי, מוצצים את לשדו, מילולית, לאחר שהצ'ק אותו הביא, על סכום ממש יפה – שלא יגידו שהתקמצן או כדי לא לחשוף עד כמה מצבו גרוע באמת – כבר עשה את זה סמלית.
כן. כיף אמיתי. וכל זאת רק כדי לעבור את הכול שוב, עם רון בלב וצ'ק ביד, עבור זוג חברים/קרובים אחרים, בשבוע הבא. למה הישרדות מצולמת על איים בודדים בלב האוקיינוס במקום בחתונות בלב פרדסי השפלה/שרון/גליל? לערוצי השידור פתרונים.
הטקס הפשוט, שאמור להעלות על נס את עוצמתה הנצחית של האהבה, מתגלה שוב ושוב כמפגן פירוטכניקת שופוני מסחרר חושים, כזו שלאף זוג חברים-קרובים לא היתה כמותה. ליתר דיוק, זה מה שאמרה מארגנת החתונות.
בפועל זה קיטש בריתוש-בתמיצווש-חתונוש מחריש אזניים ומסמא עיניים, שעסוק בלהדהים את האורחים, להוכיח להם כמה כסף נשפך שם בלי חשבון, ולגרום להם לזכור את המעמד כל חייהם, מעוצמת ההלם – 3 מטרות שאין להן שום קשר לאהבה או לשמחה אמיתיות, וממש שום קשר להיגיון כלכלי פשוט.
למה להכניס שיקולים כלכליים לאירוע שלכאורה כולו אהבה? שתי סיבות:
א. כי זו המציאות. כל הפקת האירוע היא סביב כסף: מעלויות המנה, הדי ג'יי והפרחים, ועד כמה האורחים הביאו. אז למה להתחסד?
ב. כי במעמד הביניים העובד-קשה-ומרוויח-אך-בכל-זאת-לא-גומר-את-החודש עסקינן. החתונה מתבצעת על רקע זה של מחסור, ולמרות אותו מחסור – מה שהופך אותה לפשע כלכלי עצמי.
לאור זאת, כבוגרת תצפיות אנתרופולוגיות מעמיקות בנושא, וכשירות לציבור, החלטתי להגיש לכם את הדוח המלא, בו מזוהים 8 כשלים יסודיים של הפרט ושל כולנו כחברה.
מראש יצוין כי אינני משלה עצמי שהמנהג ההזוי והבזוי הזה של חתונות-פאר למי שמתלונן שאין לו, ובאמת אין לו, יחלוף מן העולם. אבל לפחות, אולי, יקדם התבוננות קצרה במראה וחשיפה של האבסורד.
1. הכשל הלוגי
מתבטא בחשיבה שחור-לבן ובראיית הכול או לא-כלום: "אם לא הייתי עושה חתונה ב-150,000 שקל – זה היה קונה לי דירה? זה לא מספיק אפילו לבלטה".
ברור שסכום זה כשלעצמו אינו יכול לממן דירה, אבל גם לגמרי ברור שהוא היה יכול להקטין את המשכנתא הנדרשת ואת התשלומים החודשיים ל-20-30 השנים הקרובות, או להוות יסוד להון אישי המאפשר לקיחת משכנתא.
האם בגלל החתונה שווה לכם להיאלץ להצטמצם ולחסוך עוד עשור או לא להגיע לדירה כלל? אם כן – זו בחירה אישית לגיטימית, ואני מחזקת את ידכם. רק זכרו שהיא משמיטה את הקרקע מזכותכם לקונן על כך!
2. הכשל הכלכלי
מתבטא בלקיחת הלוואה/ות עבור האירוע, כשאתם ממילא במינוס ובקושי גומרים את החודש. את הבטוחות להלוואה זו יכולתם לשמור לרגע אמת של מצוקה כלכלית עתידית, שלבטח תגיע, בעיקר אם אתם עוד רוצים להקים משפחה.
אין פה עניין של צדק חברתי. הלוואי שלא זה היה מצבכם, וראוי לקדם כל פעילות אזרחית לשינוי המצב. אבל בינתיים, צריך לעבוד עם מה שיש ולא עם מה שאין.
3. הכשל הפסיכולוגי
מתבטא בתחושות קורבנות ו"מגיע לי". מצד ההורים: "מה כבר יש לנו בחיים, לפחות קצת לשמוח כשהילד מתחתן". מצד הזוג הצעיר: "המדינה דופקת אותי, אז תורי ליהנות קצת".
הורים יקרים, לו את כל כספי הבריתוש-בתמיצווש-חתונוש שהוצאתם על כל ילדיכם הייתם חוסכים, גם הייתם מהווים דוגמה לזוג הצעיר, וגם היה להם היום הון עצמי יסודי לקבלת משכנתא או לפחות לשקט דיורי מסויים, בדמות שכירות של כמה שנים, שאינה יורדת מהמשכורת.
4. הכשל התפיסתי
מהי "חתונת פאר" היא הגדרה חמקמקה אף יותר מ"מיהו יהודי". לרוב, אנשים מייחסים תיוג זה רק לחתונות האלפיון העליון העולות מיליונים, אך זו טעות גסה.
לא אחת הותרס כנגדי: "על מה את מדברת? אנחנו עשינו משהו ממש צנוע, רק 80,000 שקל". ואני עונה: אתם מקשיבים לעצמכם? להוציא 80,000 שקל על מסיבה של 4 שעות זה "צנוע" רק לאותו אלפיון. כשלפניכם עוד כל החיים ואין לכם ממה לחיות, זו התאבדות כלכלית!
קל וחומר לגבי חתונות השופוני, המגיעות בקלות ל-120-150,000 שקל, ועוד יש לקחת בחשבון את ירח הדבש, שגם עליו חלילה מלוותר כי "זה רק פעם בחיים" (אגב, לא לפי הסטטיסטיקות).
5. הכשל הערכי
פעם היו לנו "שמחות". היום אלה הם "אירועים" אותם יש להפיק, לתזמן, לבצע.
אבל זה לא רק בריתוש-בתמיצווש-חתונוש. זה גם ימי הולדת לפעוטות, ימי הולדת בכלל, סיום בית-ספר יסודי וכמובן ה-פרום בסיום התיכון, שבמקורו זר למקומותינו, אך פרץ לחיינו בהשפעת סדרות אמריקאיות; אירוע שאינו יכול להתבצע ללא במאי, שלל שמלות ערב מנצנצות ולימוזינות מפוארות.
הצורך באפקטים מיוחדים ובפירוטכניקה שלמה ליצירת שמחה, לחווייתה ולהבעתה, מעיד על פשיטת-רגל ערכית, על נכות רגשית ועל ריקנות פנימית – ברמת הפרט והתרבות כאחד.
שמחה אותנטית, לא מסחרית, היא מצב רגשי-מנטלי שיש להעלות מתוך הנפש, על-ידי התבוננות פנימה, ושאינו מצריך פאר, ממשי או מתיימר.
6. הכשל הצרכני
תעשיית השואו אוף, השופוני. הצורך להדהים באמצעים חומריים, לעשות יותר ממה שעשו החברים-הקרובים-השכנים, כל אלה הם סחרור צרכני שאתם יכולים לבחור אם להשתתף בו או לא.
כשאתם בוחרים כן להשתתף, אתם נכשלים בצביעות. שהרי, איך אתם מעזים לצאת להתקומם מעל כל במה על חצי שקל בקוטג', אך בה בשעה להוציא עשרות אלפי שקלים על שופוני מיותר? וכך, אתם מאבדים שוב את זכותכם לקונן על יוקר המחיה.
7. הכשל החברי
חתונת-שופוני היא פרזיטית כלפי המעמד-ביניימיק המצוי, לא פחות מהחרדים המסרבים לעבוד. למה? כי המזמין בוחר כמה להוציא (והוא תמיד מוציא הרבה), ואז הוא מצפה מקרוביו וחבריו לכסות זאת עבורו. החליפו "צ'ק" ב"אג"ח", "חתונה" ב"פירמידה" – והנה לכם על קצה המזלג השיטה הטייקונית כנגדה אתם מתקוממים בשוק ההון, ובצדק.
הדבר בולט במיוחד כאשר קרוב המשפחה או החבר הוא בעל הכנסה קטנה משמעותית מזו של המזמין, אך עדיין מצופה ממנו לתת צ'ק ברוחב כיס. הזוי.
8. הכשל הזוגי
לו היה הזוג הצעיר משקיע מיליונית מן ההשקעה ב"אירוע", בזוגיות עצמה – היו פחות גירושים. באחריות.
ולכל מי שימשיכו, גם בתום מאמר זה, לקונן על מר גורלם הכלכלי תוך פיזור לרוח של הכסף שאין להם, כמו גם האשמה שהדברים הנאמרים כאן הם בבחינת השבתת שמחות ותו לא, לכל אלה יש לי רק דבר אחד לומר: לכו תתחתנו!
הטור כפי שהופיע בגלובס
לכתבה נוספת בנושא: מתחתנים במיליונים ובוכים על יוקר המחייה
לפורמט דיון בנושא במקומות עבודה ובניית "נוהל אירועים": עוד קולגה מתחתן? אין כסף לשמחות בעבודה
wpDiscuz