בחלק הראשון, אל תבקש העלאה אם אתה לא מוכן לעזוב , מנינו כללי עשה ואל תעשה עוד לפני שנכנסת לחדר של הבוס/ית לבקשת העלאה. בחלק זה נלמד מה לעשות תכל'ס בחדר.
רבים יודעים לומר איזה שכר היו רוצים לקבל, אבל מעטים קובעים לעצם סולם מדורג עם קווי ביניים וקווים אדומים חד-משמעיים. כפי שהראנו בחלק א', לטבע האנושי ולפסיכולוגיה של שני הצדדים [הבוס/ית והעובד] יש חלק קריטי בהצלחה או כישלון במהלך של קבלת העלאת שכר. טבע זה פה משמעו: המקל המשמעותי שיש לשידור חד-ממעיות, גיבוש פנימי, החלטה עמוקה הנובעת מחשיבה עמוקה שבצידה מוכנות שלך לקבל על עצמך גם את הרווחים אם תצליח [לקבל את ההעלאה] אך גם את המחירים [לסרב אם יציעו לך מעט מידי, על כל המשמעויות הנובעות מכך, כפי שפורט בחלק א'.
ואכן, בין אם תודה בכך או לא, אתה עצמך מתנהג לגמרי אחרת כשאת חד-משמעי ומשוכנע בתוכך מה תסכים לקבל ומה לא. אתה משדר זאת באופן גלוי ובעיקר סמוי. למה "בעיקר" בסמוי? כי בגלוי, כולם מנסים לשדר ביטחון ומי שיודע לשלוט טוב יותר בפת הגוך שלו ולשחק – יצליח בכך יותר. אבל פה אני מדברת על משהו אחר, מתחוכם יותר, מעמיק יותר, ומרומז יותר, שבא לידי ביטוי באופן לא ממש מודע הן לצד המשדר את מסר ה"עד כאן", קרי העובד, הן למקבלו, קרי הבוס.
רוצה הוכחה? בבקשה: חשוב על כל אינטראקציה בבית עם הילדים. שם התופעה ניכרת באופן יומיומי. מתי הצלחת לעמוד בתחנונים / לחצים / מניפולציות / איומים / ברוגז / התפרצות זעם מצד הילד, ומתי נשברת וקנית משהו שאמרת קודם לכן שלא תסכים לקנות, או הסכמת שיצאו למסיבה שקודם לכן לא הסכמת לה? שים לב שכשהצלחת זה היה תמיד עקב כך שהיה לך מצפן ערכי ברור בנושא ושהצבת לעצמך גבול חד-משמעי. את הגבול הה שידרת לילד והוא הבין שבמקרה הזה, להביל ממקרים אחרים, ה"לא" שלך הוא אמיתי, סופי וחד-משמעי, בעוד שבפעמיםאחרות הוא גמיש ומשמעותו האמיתית היא אם-תלחץ-עלי-מספיק-אני-אשבר-כי-אין-לי-כוח-למריבות.
לכן, לעולם אל תיכנס לחדר הבוס/ית לבקש העלאה בשכר לפני ש:
- תקבע לעצמך את הרף הנמוך ביותר שמעבר לו:
א. אם מדובר במקום עבודה חדש – לא יוכלו להסכים לקחת את המשרה המוצעת
ב. אם מדובר במקום עבודה קיים – לא יוכלו להמשיך לכהן בתפקיד הנוכחי.
- תקבע לעצמך גבולות של רף ביניים שהוא אומנם פשרה ביחס למה שרצית באמת, אך עדיין "שווה" מבחינתך ותסכים לקבלו.
- וכמובן, תקבע לעצמך את הרף הגבוה אליו אתה מכוון, ובלבד שהוא ריאלי לאור הפרמטרים הבאים:
– מצב השוק [מיתון, שגשוג]
– מצב התחום בו הארגון פועל [סלולאר, מלונאות וכד']
– הישגיך בתפקיד, כפי שהם נתפסים מזווית המעסיק
– הוותק שלך
– הפוטנציאל שלך לתרום עוד לארגון [אם ניתן להוכיחו]
– בדיקת השכר המקובל בשוק לתפקיד שלך, בוותק שלך, ההשכלה שלך וכד'
אם באמת ובתמים עשית שיעורי בית אלה ועשית אותם אובייקטיבית בהערכתך העצמית, נותר רק עוד טיפ קריטי אחד: כשאתה אומר את הסכום המבוקש – אמור אותו ושתוק. אל תתנצל. אל תגמגם. אל תסביר. אל תשפיל מבט. כל אלה הם ביטויים לחוסר ביטחון בסכום! כאמור, אם הוא ראלי לכל הפרמטרים הנ"ל – גם הבוס יודע את זה! כל ניסיון שלו, אם יעשה, לטעון ש"השתגעת" הוא רק טקטיקת מו"מ ואין להיבהל ממנה. אז, לאחר שהוא מנסה "להוריד במחיר", רק אז יש מקום לפירוט עבודת ההכנה שעשית ולפירוט קתר ומתומצת [!] של הסביות בשלן הסכום הוא מציאותי, נכון והוגן.
סכנה
אם לא קובעים "מדרגות" אלה מראש נחשפים לסכנות הבאות:
א. קל להיסחף בזמן המו"מ (כמו לקנות בסופר ללא רשימה) ואז להסכים על משהו שלא תוכל לחיות עמו. לתקן משהו שכבר הסכמת עליו, הרבה יותר קשה ומשדר חוסר אמינות וחוסר עוצמה אישית.
ב. קל להיות מושפע מלחץ מקומי של מגייס כריזמטי או אף מלחץ פנימי של העובד, בזמן המו"מ.
ג. אובדן כיוון: קשה לאבחן בזמן אמת שהסכום שמדובר בו אינו ראלי עבור העובד, כאשר אין קריטריון השוואה (אותו "קו אדום").
ד. שידור מסרים שפוגמים בעמדת העובד: חוסר בטחון, איטיות בתגובה להצעות-נגד לדרישות שעולות תוך כדי. זאת, משום שהעובד מתלבט בינו לבין עצמו בזמן אמת, במקום "לשלוף" תגובות מהירות המבוססות על ה"מדרגות" שקבע לעצמו מראש.
לסיכום
אל תיכנס למו"מ על שכר ותנאים ללא קביעת ה"קו האדום" שלך מראש! קבע לעצמך 3 "מדרגות" מראש:
א. את הרף הגבוה ביותר, המבטא את מילוי שאיפותיך הכספיות בתפקיד הנדון
ב. את הרף הנמוך ביותר שמעבר לו תהיה מוכן לוותר על המשרה (נוכחית או מוצעת)
ג. את הטווח שביניהם, עמו תוכל לחיות בכלל, ומבלי לאבד את כבודך התעסוקתי, בפרט.