קוראת לעצמך "אימא עובדת"? זו הבעיה!

לפרק 1: די לצביעות בעולם העבודה: יש בעיה אמיתית עם נשים בגיל הפוריות
לפרק 3: נשים יקרות עליכן לבחור: שליטה בבית או שוויון בשכר?
לפרק 4: אין לך אגו בעבודה? את סמרטוט ארגוני!
לפרק 5: הרעלה הנסתרת של נשות הקריירה

מי שהכי מכשיל נשים כיום, הן הנשים עצמן. ואכן, אין תיוג יותר מכשיל לנשים, מבחינה עסקית, כלכלית, תעסוקתית ושיווקית מאשר "אימא עובדת". למה? כי המשמעות של אימא שהיא גם עובדת, להבדיל מעובדת שהיא גם אימא, היא ההיפוך של מה שכל מעסיק/ה רוצים לגייס: עובדת שתיתן עדיפות למשימות התפקיד. מי שמגדירה עצמה "אימא עובדת" מצהירה מראש שלא תוכל לתת עדיפות כזו. אז למה לקבלה לעבודה, לקדמה או להשוות את שכרה לזה של עמיתיה הגברים?

"אבל האימהות באמת יותר חשובה מהעבודה" את מוחה. נכון. זה ברור. אבל כך גם הבריאות, הזוגיות, האושר והחיים בכלל. בראייה כוללת, בסינון עיקר מטפל, ה-כ-ל יותר חשוב מהעבודה. אז מה? האם מישהי מגדירה עצמה, למשל, אשת-איש עובדת? לא. אז למה "אימא עובדת" כן?

בנוסף, אחוז ניכר מן העובדים הם אבות. בהינתן שגם האבהות יותר חשובה מהעבודה, למה אינך מגדירה את אבי-ילדיך "אבא עובד", ולמה אין לכן בעיה עם העובדה שאף הוא אינו מגדיר עצמו כך?

"זה הלחץ החברתי, הנורמות" את מקשה. נכון. החברה דוחפת את המינים לכיוונים מנוגדים. אבל להאשים רק אותה הוא טעות כפולה: ראשית, את לא מריונטה. את יכולה להשפיע על חייך ולהתנגד למה שמכשיל אותך. שנית, מהי אותה "חברה"? חברה מורכבת מאנשים. 51% מאותם אנשים הם נשים. לפיכך, למן הרגע שבו הושג שיוויון בפני החוק (והוא הושג), הרי שאם עדיין לא חל השינוי מיוחל במעמד האישה בעסקים ובעבודה – זה לגמרי בגלל אותו רוב נשי.

"זה המעסיקים" את מאשימה. נכון. המעסיקים מפלים. אבל זו התוצאה. לא הסיבה. של מה? של עיוות המציאות הגדול ביותר, ההזוי ביותר והבל-יאומן ביותר: כ"אימא עובדת" את דורשת מן המעסיק את שאינך דורשות מבן-זוגך ואבי-ילדיך. בכך, את מצפה מן המעסיק לכפר ולחפות על חוסר השיוויון שאת מאפשרת בזוגיות שלך, סביב מטלות הבית וגידול הילדים.

חושבת שהגזמתי? בואי נראה.

– כשהילד חולה, האם מתקיים בינך לבין בן-הזוג דיון ענייני כדי להחליט מי יישאר בבית, או שזו אוטומטית את?
– למי מכם מתקשרים קודם בעת חירום מהגן או ביה"ס?
– כשמגיעה שעת ארוחת הצהרים – מי מכם מתקשר הביתה לוודא שהילדים הוציאו את האוכל מן המקפיא, כולל הוראות הכנה מדוייקות במיקרו?
– כשהילדים רבים ביניהם כשאתם בעבודה – למי הם מתקשרים?
– מי עבד יותר בפורים סביב התחפושות?
– מי בדר"כ מבצע את טקסי הערב: ארוחה, מקלחת, השכבה, סיפור?

מותר להניח שהשאלות רטוריות. את מוותרת לבן-הזוג, אך דורשת מן המעסיק. עולם הפוך.

היות שהמעסיק אינו צד בהולדת ילדייך, הרי שאין שום סיבה הגיונית או מוסרית שהוא ישלם את המחיר הכלכלי והתפעולי של גידולם. במקביל,  היות שבן-זוגך הוא כן צד כזה, את כל דרישותיך מן המעסיק עליך להעביר אליו. עשי זאת ותראי איך שהבעיה נפתרת ברובה. ולגבי ה"שאריות" שלא ייפתרו כך, יהיה אז לגיטימי לחזור למעסיק. לא שניה אחת קודם לכן!

יתירה מכך, לו גם אבות וגם אימהות היו חולקים שווה בשווה את נטל גידול הילדים, הרי שממילא לא היה מקום למעסיק להפלות מי מהם, שהרי שני המינים היו אז משלבים אילוצי משפחה בהתנהלותם התעסוקתית והיות שאין מינים נוספים של עובדים, פרט לגברים ונשים, היה על המעסיק להתפשר.

כלומר המעסיק/ה צודק לחלוטין בהערכה ש"אימא עובדת" תעלה לו יותר בכך שתיתן לו פחות: גם בשעות של נוכחות פיזית, וגם בפנאי רגשי ומנטלי. ולא, אחותי, טיעון המולטי טאסקינג לא יכול לכפר על-כך.

ואם לא די בכל האבסורד שגוללנו, הנה מכת-המחץ: עד כדי-כך ה"אימא העובדת" שבויה בקונספציה המכשילה אותה בעבודה, שהיא אפילו בוחנת את המשכורת שלה כפונקציה של שכר המטפלת, ובכך, מאפשרת גם לבן-זוגה וגם למעסיק, לתפוס את שכרה ככזה.

אמירות שכיחות כגון "זה לא כדאי לי כי בקושי מכסה את המטפלת" או "מה כבר נשאר לי אחרי התשלום למטפלת" מעידות יותר מכל על העיוות התפיסתי בכלכלה המשפחתית: לא קופה זוגית ממנה מופרשות הוצאות גידול הילדים המשותפים, אלא, עזרת נשים כלכלית, בה מדירה עצמה ה"אימא העובדת" מסך הכנסות המשפחה ותופסת עצמה כ"משכורת שניה".

כן גבירותי ורבותי. גם "משכורת שניה", כמו "אימא עובדת", היא המצאה נשית, מתוך כך – זוגית, ורק בסוף – תעסוקתית. כשאינך דורשת מבן-זוגך שיוויון בגידול הילדים, איך תדרשי מהמעסיק שיוויון בשכר?

כאחראית הראשית לגידול הילדים, את מראש מסתפקת בשכר נמוך יותר, מראש מצפה למסלול קידום נחות, אם בכלל, ומראש מקבלת החלטות תעסוקתיות על-פי שיקולים הוריים (שעות נוחות, חופשות במקביל לאלה של הילדים) ולא קרייריסטיים. במקביל, אבי-ילדייך, אותו שיחררת במו ידיך מן העול, חופשי להתקדם לפסגה המקצועית והכלכלית של עיסוקו, בעוד שאת ממשיכה לסגת לאחור עם הולדת כל ילד נוסף.

הוא שאמרנו: אם את קוראת לעצמך "אימא עובדת", אל תתפלאי שאת גם "משכורת שניה".
רוצה שינוי? דרשי קודם שיוויון בבית, מבן-הזוג, ואז תראי איך תזכי לו גם מן המעסיק!

לפרק 1: די לצביעות בעולם העבודה: יש בעיה אמיתית עם נשים בגיל הפוריות
לפרק 3: נשים יקרות עליכן לבחור: שליטה בבית או שוויון בשכר?
לפרק 4: אין לך אגו בעבודה? את סמרטוט ארגוני!
לפרק 5: הרעלה הנסתרת של נשות הקריירה