| "אופנה" היא לא מה שאתם חושבים אלא היא בעיה כלכלית-צרכנית חברתית ופסיכולוגית |
הו, איך כל הפאשיניסטאז וואנאביז (נשים וגברים כאחד, אבל בהחלט יותר נשים, למגינת ליבי), רוטטות מעונג לאורך כל ספטמבר… ולא בגלל ראש השנה, עשרת ימי תשובה או שמחת תורה, אלא רק מסיבה אחת, פתטית במיוחד: שבוע האופנה העולמי.
בערב החג הוא הסתיים בניו-יורק, היום הוא מסתיים בלונדון, מחר הוא נפתח במילאנו ובשבוע הבא בפריז. א-מחייה. שהרי איך היינו יודעים אחרת מה ללבוש, כיצד, מאיזה בד ובאיזה צבע? אבודים היינו נדים אנה ואנה ללא כל הכוונה מקצועית ראויה בנדון ואולי, חלילה, טועים! אללי! פשוט לא יעלה על הדעת.
נסתרות הן דרכי האל, אבל לעיתים הן נסתרות במיוחד (אלא אם כן "הוא" הוא "היא", אבל זה באמת כבר עניין לגמרי אחר). שהרי אין לך דבר שהוא יותר הזוי, טיפשי ומניפולטיבי, בכל-כך הרבה רמות – הכלכלית-צרכנית, החברתית והפסיכולוגית – ואשר עדיין מאומץ בקדושה על-ידי כל-כך הרבה אנשים, בכל-כך הרבה מדינות.
ולפני שנמשיך, רק נציין: אופנה היא פן חשוב בחברה האנושית במובן זה שהיא גם משקפת וגם מובילה שינויים חברתיים. ואכן, לאורך ההיסטוריה אנו רואים את הקשר ההדוק הזה למשל:
בשנות ה-20 של המאה ה-20 היה מעבר מהיר ללבוש פשוט יותר, נטול מחוכים, חישוקים ושכבות, כמו גם חשיפה ראשונה של הקרסול מזה מאות שנים עם הפריצה המשמעותית הראשונה של חירות האישה ומיניותה לשיח החברתי (נשים שנקראו "פלאפר") וגזירת שיערה לתסרוקת גברית (תסרוקת ה"בוב") ;
המעבר לבדים נוחים ועמידים יותר בימי מלחמת העולם הראשונה ויציאה מאורגנת ראשונה של נשים לעבודה במקום הגברים שבחזית ;
חצאית המיני בשנות ה-60, בד בבד עם התנועה לשיחרור האשה ;
"חליפת העוצמה" עם כריות הכתפיים הגדולות בשנות ה-80 עם הפריצה הגדולה של נשים לעולם התאגידי – אינסוף דוגמאות.
לכן, פוסט זה אינו "נגד" אופנה במובניה החברתיים הבסיסיים, ואף אינו מטיל ספק בחשיבותה בהקשר זה. אלא, פוסט זה מטרתו כפולה:
א. לחשוף את האבסורד בהפיכת האופנה מהיבט נוסף של התנהלות חברתית מקובלת ונורמטיבית, לדת עם כללי "עשה" ו"אל תעשה" נוקשים, שלא לומר פאנאטיים
ב. לבחון את המחירים הכבדים של היותה דת כזו, עתירת אונגליסטים-מטיפים, וטרוריסטים- פאונדמנטליסטים שאי-קבלת דתם אחת דינה – מוות חברתי בדמות לעג, קלס, ותיוג כ"לוזר", וכ"אאוט".
שהרי זהו המצב כיום. שאלו כל נערה בת 12 ועוד יותר עצוב – אישה מצליחה (אך שפוטה לא פחות) בת 40.
כיום "אופנה" הפכה לבעיה כלכלית-צרכנית, חברתית ופסיכולוגית כאחד. המניפולציה המסוכנת ביותר הנעשית על-ידי אנשי השיווק שלה, והמזינה את כל שלושת הרמות האלה היא, האמירה לפיה, כביכול, אופנה היא הדרך לביטוי עצמי.
הפוך גוטה, הפוך! אופנה היא הדרך הבטוחה ביותר לכל מה ש*אינו* ביטוי עצמי אלא הוא סטנדרטיזציה של טעמים, צרכים, מראה, התנהגות. כלומר, לכל מה שהוא "אותו הדבר", ולא זו בלבד, אלא שתוך הוקעה / החרמה / נידוי של כל מה שהוא "שונה". מה שהוא "אופנתי" הוא "אין" ולהיפך.
אז מה הבעיה? הו, יש הרבה:
1. סתירה
אם מקבלים את התפיסה המודרנית לפיה כל אחד מאיתנו הוא אינדיבידואל, ייחודי, אך הדבר עומד בסתירה מוחלטת למהותה של "אופנה".
אופנה קובעת קביעות אחידות של מראה, צבע ומירקם. אופנה היא התלבושת האחידה האולטימטיבית. אוי לך אם תענוב עניבה צרה כשכולם עונבים רחבה, ואוי לך אם תלבשי מקסי כשכולך לובשות מיני.
האם לא היה לכם די בתלבושת אחידה בבית-הספר? למה שתרצו בה לחיים כולם?
2. בלבול
אנו מתגאים בכך שאנו מלמדים ילדים שאידיבידואליות זו היא גם לגיטימית, גם רצויה וגם נדרשת. אנו מטיפים להם זאת בכל פעם שאיננו רוצים שיעשנו / ישתו / יזריקו רק כי "כולם עושים זאת", כמו גם בכל פעם שהם רוצים לקנות רק מותג אופנתי.
אבל במקביל, אנחנו המבוגרים, מאפשרים לאופנה להדריך את חיינו ואת קניותינו כאילו היינו סומים והיא כלבת הנחייה שלנו. מה המסר האמיתי העובד לילדים? מהן הערכים שהם רוכשים כך?
3. ריכוזיות ושליטה של "אלפיון עליון" אופנתי
קיצור תולדות הזמן: מאז ומתמיד היו קובעי טרנדים. פעם היו אלה בני המלוכה והאצולה, אולם החייטים והתופרות היו אלמונים. עם התפתחות העיתונות והצילום, ובנוסף עם הפיכת התיאטרון ליותר ויותר לגימטימי (פעם שחקנית נחשבה זונה. באמת.), גם שחקניות הפכו לכאלה, אך עדיין החייטים והתופרות היו אלמונים.
אחר-כך נולד מקצוע הדוגמנות הייעודי (להבדיל מאישיות ידועה המדגמנת – מישהי שזו עבודתה) שהציגו מותגים, אך שמות הדוגמניות היו עלומים ושמות החייטים והתופרות החל לקבל אופי של "מותג" ונולדו "מעצבי האופנה" באופן אותו אנו מכירים כיום.
אחר-כך הדוגמניות עצמן הפכו למותגים-המקדמים-מותגים, ו ומאז שהמדיה התפשטה למגוון פלטפורמות המלוות אותנו 24/7 החליפו אותן הסלבס, והמותגים (שהם תאגידי ענק לכל דבר) עברו לחזית.
אבל בכל פורמט או גלגול שלא יהיה, תמיד הסכמנו להפקיד את בחירתנו האופנתית בידי קומץ אנשים שאיש לא באמת בחר לתפקיד, אלא שמינו עצמם לו, ואנו נשמעים להם כאילו נבחרו בבחירות דמוקרטיות, בעוד שהם שליטים עריתים של דיקטטורה אכזרית ומסרסת. לא פתטי? ועוד איך פתטי.
4. חדירה לכל תחומי החיים
אם פעם "אופנה" היתה רק בבגדים ובנעלים/תיקים ומיני אקססוריז הקשורים בביגוד, הרי שזה מכבר היא חילחלה לכל היבטי הבית (ריהוט, תאורה, איבזור חדרי אמבטיה, שיפוצים, מכשירי חשמל), טכנולוגיה לשימוש אישי (דגם הסמארטפון, המכונית, המחשב, האפליקציה), צעצועים לילדים… בעצם אין כיום תחום חיים שאינו תחת הדיקטטורה האופנתית.
5. עליית הטרנד
אם פעם אופנה פשתה ושלטה למשך עשור, שניים, הרי שבקצב החיים כיום היא הפכה לצבר של טרנדים הפורצים בסערה, דועכים במהרה ומפנים מקום לטרנד הבא. בעצם, אין כיום אופנה שאינה טרנדית. נעלי הקרוקס באו, כבשו, נעלמו. ומי יעז להציע לשחק היום פוקימון – זה הרי כבר ממש פאסה. זה בעצם כבר לא קיים, אלא כ"בליפ" רגעי בהסטורית הפופ…
6. שפת הטנרד האופנתי
אנו מאמצים את השפה בכל תחומי חיינו: אין/אאוט, "צו האופנה", must have""
המושג "חייב שיהיה לי" הוא המזעזע מכולם. הוא חלק יסודי בטישטוש, שלא לומר בביטול, המתקיים אצלנו בין "צורך" ל"רצון". אי-הבחנה זו היא היסוד לכל סחרור צרכני.
ואכן, התוצאה:
7. סחרור כלכלי
פיתוח מוכות (בשורוק) וקורבנות, קניות מיותרות רק כדי לעמוד בקצב, שיעבוד לצרכנות, אבל לא סתם צרכנות, אלא לזו שהיא "אופנתית", קרי טנרדית, קרי, בת-חלוף.
מרדף פתטי אחר הניסיון-חסר-הסיכוי להיות "כמו" במקום להיות "אני". לדוגמא: השמלה שלבשה קייט מידלטון, זוגתו של יורש העצר הבריטי, בתמונה מייד לאחר הלידה, אזלה תוך שעות מהחנויות. אתם קולטים?
הפתרון
א. הכרה
יש להכיר בכל מה שכתוב בפוסט הזה כמפתח הכרחי לשינוי! להבין את האבסורד, את החולי האישי ואת הריקבון הערכי שאופנה במובנה הטרנדי מבטאת.
ב. פיתוח סטייל אישי
סטייל הוא ההיפך הגמור מכל מה שתואר פה. סטייל הוא הקונטרא האולטימטיבית לתלבושת האחידה של האופנה בכלל, וזו הטרנדית בפרט.
אבל צורך כך עליכם להכיר את עצמכם, לדעת מהם הערכים שלכם והמוטיבים שאתם רוצים לבטא בהתאם להם, ואז – להעביר כל קנייה שיהא רק דרך הפריזמה הזו, ולא אף אחת אחרת.
מי שנוהג כך, לעולם לא צריך לחשוש מן ההוצאות הכרוכות במרדף אחרי הטרנדים העכשווים ומkeeping up with the Jonses
כן, צריך קצת ביצים. צריך לעמוד בלחץ חברתי. אבל זה אמור להיות חלק מאישיות בריאה של אדם בוגר.
ואם עדיין לא השתכנעתם – מצבכם חמור. אדרבא, המשיכו להיות "אופנתיים", רק קראו לזה בשם הנכון: פתיים צרכניים. לכו גהצו לכם את כרטיס האשראי עוד קצת או הרבה, הסתבכו לכם בעוד מינוס בגלל "צו האופנה", ואני אמשיך לצחוק עליכם כל הדרך לבריאות נפשית, המובילה לצרכנות נבונה באמת, המובילה לחשבון מאוזן בבנק.
נ.ב.
בפעם הבאה כשתראו אותי בז'קט וצעיף כשכולן לובשות גופיה וחוטיני – תבינו. או לא.