הטרגדיה של בגין, ברק ומה שביניהם

מאת אורית-קלייר ארזי, מנכ"ל BossProblem  

כמה שהם שונים, אמרתי לעצמי אז, בבחירות 99'.

בגין מכר לנו אותנטיות, רגש, כריזמה, ענווה. בשקידה, באמונה-לאומית ובעשר אצבעות, הפך עצמו מברווזון מכוער פוליטי, לברבור נערץ.

ברק, לעומתו, תמיד ידע שהוא ברבור. הוא מכר לנו אינטליגנציה, קור רוח, יכולת אסטרטגית וזחיחות. בשקידה, באמונה-עצמית ובקצב מסחרר, סימן מטרות, וירה.

את בגין אהבו.

את ברק העריכו.

בגין היה הלוזר האולטימטיבי, הפולני שתמיד דבקה בו שארית של גלות.

ברק היה הווינר האולטימטיבי. הצבר, הקיבוצניק, הסיירת. זה שתמיד הלך לו. וגם כשלא הלך לו – הלך לו.

בגין השיג הכל לאט לאט.

ברק השיג הכל מהר יותר. גבוה יותר. חזק יותר.

אבל הרי העולם השתנה מאז בגין. הכל מורכב ומתוחכם. "העם" לבטח רוצה אינטליגנציה, קור רוח, יכולת אסטרטגית. כי בכאוס הרגשי הכולל כאן, רק זה יכול להוציא אותנו מן הבוץ. לא?

והזחיחות? נו, טוב. לא צריך לאהוב את המנהיג. צריך שידע מה לעשות. שיהיה איש ביצוע עם קבלות [דצמ' 2008: והרי זה בדיוק הקמפיין הנוכחי של ברק: "לא סימפטי.מנהיג"].

כמה שהם בעצם דומים, אני אומרת לעצמי כעת. [2001]

הסוגיה המפלגתית כלל אינה רלוונטית. הסוגיה האמיתית היא האישיותית-פסיכולוגית. ואפילו השם שלהם מתחיל באותה האות. כמה סימבולי. כמה עצוב.

שני אנשים דגולים בפוטנציה. שני אנשים טרגיים. שניהם נשבו בקונספציה של עצמם והתקבעו בה מבלי יכולת לראות את הכתובת על הקיר.

בגין נשבה בסחף רגשי מלא פאתוס עד שויתר מרצון על כל שליטה ומסר אותה לשרון, בדרך לדמשק.

ברק נשבה באוטיזם נרציסיסטי מהול בזחיחות לא מציאותית. הוא לא נתן שליטה לאף אחד. גם לא למי שצריך. הכל היה "אני לבד" – שלב התפתחותי טבעי…בגיל שנתיים.

את בגין הכריעה, אולי, תחושת נחיתות של הפולני הגלותי למול מלח הארץ, גיבור המלחמות, שרון.

לברק אין בעיות כאלה. להיפך. הוא הוא אותו גיבור ממש. לכן הוא גם לא צריך שר בטחון. הוא מבטא את האתוס הישראלי-הצבאי-הגברי הקלאסי: אני הייתי בסיירת, קטן עלי ערפאת, קטן עלי חילוניים-דתיים, קטנה עלי האבטלה וקטן עלי העולם. ואם נכון הציטוט: "תנו לי 5 דקות עם ערפאת לבד בחדר, ואני יוצא עם הסכם" – זה הזמן להיכנס להלם. איזו יוהרה!

ושניהם טרגיים גם משום הניתוק המשותף מן המציאות. זה לא הבין איך "מבצע" הפך פתאום ל"מלחמה", וזה לא הבין איך כ-ו-ל-ם, לא מבינים את מה שלו עצמו ממש ברור.

ושניהם טרגיים גם משום שכל-כך כל-כך רצו. וכל-כך כל-כך איכזבו. ואין להם שום תירוץ להיאחז בו, כי הכל שיחק לטובתם. וכל מה שקרה להם – הם הביאו על עצמם.

כמה שהם בכל זאת שונים, אני אומרת לעצמי פתאום. [2001]

בגין הבין. בסוף הוא הבין. אולי אפילו בדרך, בהבזקים של תודעה מפוכחת שהביאה התמוטטות גורפת של האגו, שהביאה הכאה על חטא שלא ניתן לכפר עליו, שהביאה ענישה עצמית בדמות פרישות מן העולם.

זה היה סוד ההסתגרות שגזר על עצמו. וזה דווקא כל-כך אנושי, פגיע, רך, ובעצם, מוסרי… כי אם החיילים שהוא שלח ללבנון לא חיים, גם הוא לא. איזה עוד מנהיג בארץ שילם את המחירים האישיים למעשיו?

וברק? הטרגדיה שלו מקבלת תפנית שונה: הוא לא מבין. אז הוא כבר לא זחוח, אבל עדיין תוהה כיצד זה שהעולם אינו סר למרותו.
ועל-כן הטרגדיה שלו משולשת: גם לא מבין, גם לא אהוב, גם לא מצליח.

והאמת? גם לא מוסרי, וגם פאתטי. לא מוסרי, כי ללא הכרה רגשית, לא יתקיים חשבון הנפש הדרוש לפריצת המעגל הסגור בו הוא נמצא. וכל נסיון פריצה חיצוני מתפרש על-ידו כתוקפנות לא מובנת, ומזין את היוהרה הבסיסית עד לכדי פרנויה של ממש.

בפעם הראשונה, אולי, הוא חווה כשלון של ממש. פתאום לא הולך לו, לווינר האולטימטיבי.

אז בעוד אנו כמדינה נאבקים על קיום, ברק נאבק על קיום אחר לגמרי. הוא נאבק על האגו שלו! ההוויה שלו! הוא אינו יכול להתמודד עם ההכרה הפנימית "ברק לוזר". זה מתאים לבגין. לפרס. אבל בשום אופן לא לו עצמו!

וכך נשזר למארג העצוב הזה, מימד טרגי נוסף. כי יש משהו עצוב באמת, בלוחם הגיבור, איש הסיירת, שבטוח שהוא יכול, המציאות מראה לו שלא, והוא ממשיך לחשוב שכן. אילו היה מרמה אותנו ביודעין, היה זה רק מקומם. אך נראה שהוא כלל לא מודע, ומרמה בראש ובראשונה את עצמו, ולכן זה ממש פאתטי.

בגין, לעומתו, בהפנימו את האמת ובשלמו את מחירה, חסך מעצמו את הפאתטיות ונותר טרגי באופן נוגע ללב.

והנה כעת [2001], אולי סגירת מעגל: אותו גיבור השזור בקיבעון של בגין (שרון) – שגם לו קיבעון משלו – עומד לחבור לברק, שכבר השקוע בקיבעון של עצמו…  פלונטר.

מפחיד. כי אנחנו נשלם את המחיר.

קרדיט תמונה: ויקיפדיה