תנחומי. אתם (שוב) שפוטים של תאגידי-על חומדים. פּֽתַיים צרכניים שכמותכם.
שבועות אינו חג החלב אלא חג קציר החיטים והביכורים!
ואכן, אין כשבועות כדי לבדוק אם ליבכם ופיכם שווים צרכנית. ספוילר אלרט: לא. ליתר דיוק: ממש לא! בואו נראה:
נכון שאתם נגד תאגידי הענק הטורפניים?
נכון שאתם בעד צדק חברתי?
נכון שאתם מתעבים (ובצדק) את הקפיטליזם החזירי הבא לידי ביטוי בהתנהלותם של רבים מתאגידי-העל הדופקים אותנו פעמיים: אחת, כשהם תורמים ישירות ליוקר המחיה, השנייה, כשהם מתחמקים מתשלום מס אמת בחסות חשבונאות יצירתית ומקלטי מס?
אז איך אתם נותנים להם לשטות בכם שוב ושוב ושוב?
ב"וולנטיין" ובט"ו באב עם המַסחרה של האהבה ;
בפסח ובחגי תשרי עם טירוף הקניות "לבית" ו"למארחת" (תרגום: שמונצס שאף אחד לא צריך וגם לא ממש רוצה, שיעלה אבק באיזו מגירה או ארון במטבח, כי לא היה למקבל כוח או זמן ללכת להחליף, ושהיה צריך להיראות יקר מכפי שהוא באמת כי אין לכם כסף מיותר) ;
ביום העצמאות עם המנגל והסלטים (כי אין ביטוי צרוף יותר לעצמאות ושימחה מאשר שחיטת כמה פרות אומללות שלא עשו לנו כל רע, בצירוף כמה כמה סלטים עם חיידקי אי קולי ושלל קוליפורמים מהסופר)
ובשבועות עם ה"מתכונים החלביים" כי הם כביכול תמצית החג.
מה צריך כדי שתתעוררו?
כדי שתפעילו מינימום חשיבה ביקורתית?
אבל לא! אתם מאמצים בחדווה כל ספין שיווקי ששוטפים לכם למוח.
אז גבירותי ורבותי, קהל נכבד, בואו נעשה סדר: שבועות הוא חג הקציר! לא החלב!
גם אם אינכם פותחים ליבכם להיבט המוסרי וההומאני של חמלה על בעלי החיים, אחינו ואחיותנו לכדור הזה, לפחות היו פקוחי עיניים ונכוחי ראייה לגבי העובדות:
"חג החלב" הוא המצאה של תנובה ואחר-כך גם שטראוס, טרה וכל שאר המחלבות, תוך הפגזת תעמולה של, מותר להניח, מועצת החלב המייצגת אותן.
בנימה מסורתית: זהו חג מתן תורה (אם כי דווקא בהיבט הזה, לא בטוח שיש הרבה על מה לשמוח בנדון. תארו לכם אילו חיי חירות נפלאים היו לנו בלעדיה. או ליתר דיוק, בלעדי מקדשיה הפאנאטים. אבל זה עניין אחר.)
וכן, מידי פעם מישהו (בתום לב או ממומן על-ידי אותה מועצת החלב? לא יודעת אך דבר כבר לא יפתיעני בהקשר התאגידי-טורפני) מוצא שלל הסברים, מאולצים יותר או פחות, לשילוב החלב ב"מסורת" החג. למשל, קראתי מתי שהוא, היכן שהוא, שבאירופה הגלותית (הכי נוח שהאשכנזים אשמים גם בזה) האקלים טרם הבשיל, מילולית, לכדי ביכורים, ולכן נעשתה המרה מהם למוצרי חלב – מה שאולי נכון אך לא משנה את המקור:
שבועות הוא חג קציר הביכורים. נקודה.
אולי החג-ממקור-דתי הכי יפה שיש. מחובר לאדמה, לטבע, למחזור החיים.
כשהיינו קטנים אימא היתה מכינה לנו טנא עם שלל ביכורים (אז פירות היו רק בעונתם המקורית בטבע) ;
הטנא היה עשוי מסלסלת תותים בהן שילבנו גזירי בריסטול צבעוניים (פעם הן היו יותר גדולות או שרק אנחנו היינו יותר קטנים?) ;
ותמיד היה זר על הראש, דוקר כזה… לחלקנו אימא שמה מטפחת בד או כובע טמבל (כן, היה כזה) מתחת כדי שלא יגרד… (אגב, למה הזר על הראש תמיד גרד? נראה לי שזה משום העשב ששילבו בו וקראו לו "אספרגוס" , לא?) – למי מאיתנו אין תמונה כזו בבית…
לבני המזל שחיו בקיבוץ או במושב היו טקסי הבאת ביכורים יפים במיוחד, ופעם אחת יצא לנו להתארח אצל חברים כאלה ולחלוק את ההתרגשות:
עגלות, עגלות היו מגיעות, רתומות לחמורים חמודים או לסוסי פוני (דווקא את החלק הזה תמיד פחות אהבתי עקב אי-החמלה הכרוכה בכך כלפיהם), ועליהן ערימות חציר מאוגדות, ילדים האוחזים בפרחים, אלומות חיטה ושעורה וסלסלות פירות…
אחר-כך היו כמה טרקטורים עם עוד תוצרת, והיו העגלים והטליים שזה אך נולדו (ועל גורלם המר הודאי לא ארחיב כאן – ע"ע אי-חמלה לעיל)…
ולבסוף היו העגלות האלה של הקיבוצים – לולים-על-גלגלים ובהם התינוקות הטריים שהצטרפו למשק…
והיה ריח של אדמה, וטבע, ופרי, וירק ושמחה לא-מסחרית. כמו של פעם.
ולא, אינני מוורידה את העבר. אני סולדת מכך. אינני נוסטלגית במובן הזה של המילה. אני משחזרת עובדות, רוח הזמן ותפיסת עולם צרכנית שונה לחלוטין ביחס להיום.
אנשים אינם קולטים כמה מן ה"רצונות" שלנו ומן ה"מינהגים" שלנו הם פשוט מניפולציה מסחרית בהיקפים נרחבים ובעקביות רבת-שנים.
חג ההודיה וה-כריסטמס הנוצריים נפלו גם זה מכבר למדמנת הטיפשות הצרכנית, באדיבות בעלי העניין המסחרי שבכך.
גם מינהגים שאינכם מעלים בדעתכם שהם כאלה – הם אכן כאלה. דוגמא קטנה (אך למרה הצער – ענקית): בראיון שראיתי במו עיני בזמנו, עם מנכ"ל "דה בירס" קונגלומרט היהלומים חובק העולם (ומעצם עיסוקו גם חובק יהלומי הדמים ברחבי אפריקה), הוא מסביר את האסטרטגיה המובילה אותם כיום:
הסינים לא נוהגים לקנות יהלומים לאירועים מיוחדים, אלא זהב, והם עמלים להפיל אותם ברשת שטוו למערב הפתי (ולצרכנים הפתיים שבו, כמוכם) בשנות החמישים של המאה שעברה עם הסלוגן diamonds are forever (כן, כולל מֶטא תוכן שיווקי בג'יימס בונד, עשרים שנה לאחר מכן – אתם רואים? זה הרבה יותר שטני ומתוחכם מכפי שהעליתם בדעתכם), כך שלא תיתכן הצעת נישואין ללא טבעת יהלום, שכמובן מודדת את מידת האהבה של הגבר לזוגתו (כלל הברזל האמריקאי: לפחות שלוש משכורות של הגבר).
וזה עוד לפני שדיברנו על המסחרה באותן הצעות נישואין, על חתונות השופוני, ועל שלל בת-מיצווש בסגנון עדות בוליווד – על אלה תוכלו לקרוא בנפרד כאן וכאן וכאן
ולסיום: אתם יודעים שמחקרים פסיכולוגים מצאו עד כמה סוגסטיביים הם בני האדם, ועד כמה קל להשתיל זיכרונות שייחוו כאמיתיים לחלוטין. הידוע מכולם הוא המחקר שהשתיל לבוגרים "זיכרון" בו הלכו לאיבוד בקניון בילדותם, עד אחרון הפרטים הקטנים, כמו, למשל, בדיוק מה לבשו. אני חושבת זה שנים שזה בדיוק מה שחג השבועות (ושאר החגים והאירועים שהוזכרו לעיל) הם: ניסוי פסיכולוגי המוני במניפולציה מסחרית בזויה.
אז קצת חשיבה ביקורתית, חברים. קצת חשיבה בכלל. קצת הבנה של הנעשה סביבכם בבקשה. לא רק לגבי חגים ואירועים אלא גם בכלל. זה בכל מקום. ואני מתכוונת כל מקום. גם, למשל, בענייני בריאות.
זיכרו: תמיד תמיד תמיד, אם לפתע פתאום צצה לה איזו תסמונת או מחלה או "בעיה" שמעולם לא שמעתם על קיומה וכעת היא בכל מקום (מי אמר "שלבקת חוגרת" ולא קיבל?) וכמובן לגמרי במקרה יש לה גם תרופה או טיפול או מוצר שהוא הוא המושיע ממנה וזה עתה הגיע לארץ – זו אינה מקריות (ולא מהכיוון הניו אייג'י) וזה אינו תום לב של דורשי טובתנו: יש יד אינטרסנטית-כלכלית מכוונת.
זו אינה פרנויה, חברים. זו המציאות.
ושלא תהיה אי-הבנה: אני קפיטליסטית. אבל – כפי שאני מגדירה זאת – קפיטליסטית נאורה: בעלת יושרה כשאני בצד של המכירה, ובעלת תיחכום (קרי, חשיבה ביקורתית) כשאני בצד של הקנייה. היו כך גם אתם. אל תתנו לתאגידי הענק להוביל אתכם כצאן לקופה הרושמת.
חג (ביכורים) שמח!
התמונה: טקס הבאת ביכורים בחגיגת שבועות בבית הכנסת המרכזי במושבה (נכון שהמילה "מושבה" כבר מעלה ניחוחות של פעם?) גבעת עדה תאריך צילום: 1940 – 1960 סוג הרשיון: ייחוס 2.5 (cc-by) שייך לעמותת דורות וארכיון המושבה גבעת עדה