לראשונה מאז שנות ה-40 יותר צעירים בגילאי 18-34 חיים עם ההורים מאשר לבד או עם בן/בת זוג! כך עפ"י מחקר חדש של מכון PEW, מהמובילים בארה"ב (כלומר לא סתם חרטא שמפרסמים כל יומיים ב-וואי נט). כמובן שהנתונים מתייחסים אליהם אבל זה עקבי עם סקר שנעשה בארץ לפני מספר שנים ומצא שכרבע מבני ה-30-40 נעזרים בהורים. איך הם לא מתביישים?
די לפינוק וחאלאס להתבכיינות! כן. יש בעיה אמיתית. כן. זה לא בסדר שצעירים משכילים לא יכולים לחיות טוב מהמשכורת. אבל נהי כספורט לאומי עדיין לא הצליח להביא שינוי מעשי באף מדינה בעולם. אפילו לא בפולין. אז במקום להמשיך לשבת בחושך, ותוך כדי שמוחים – בצדק – כדי לקדם את המהלכים הגדולים שיביאו לשינוי המערכתי הנדרש, יש משהו שתמיד היה ותמיד הינו ותמיד יהיה בשליטתנו, אבל משום מה הוא טאבו שכשמזכירים אותו מואשמים בשרירות לב טייקונית ובהעדר חמלה לפרולטריון הנאבק בכבלי שלשלאותיו:
אחריות אישית רבותי. אחריות אישית! אתם דורשים אותה מהפוליטיקאים – אז למה אתם מוותרים לעצמכם???
שוב ושוב ושוב הבון טון החברתי מתבטא בכתבות נוגות על קשיי מעמד הביניים, והטרנד המחאתי מעלה על נס את סבלם של הצעירים חסרי המנוח. אבל אי אפשר להתייחס לכך ברצינות מזווית ערכית, מציאותית, רציונאלית ומוסרית, כשחסר בהם המרכיב הראשוני והיסודי, שלא לומר המרכזי, בכל תהליך שינוי: שינוי עצמי כתנאי לדרישת שינוי מאחרים, ולהשגת שינוי כולל.
הנה למשל אתמול התבשרנו בכותרת הראשית, כאן בגלובס, ש"כרבע מבני 30-40 מסתייעים בהורים כדי לגמור את החודש" ומניפולציה רגשית ומטעה נוספת יצאה לדרך, בשירות הרחמים העצמאיים של כולנו. הכותרת הזו אכן מטרידה ומקוממת. אבל בדיוק מהכיוון ההפוך לזה שכיוונה אליו! היא עצמה, כמו גם תוכן הכתבה כולו, רק מוכיחים שהבעיה היא בהתנהלות האישית הקלוקלת של שני הדורות הנדונים, יותר מאשר בכל מצב כלכלי אובייקטיבי: דור ההורים המאפשר פינוק חסר-גבולות של הילדים, ודור הילדים הבוגרים המרשה לעצמו להמשיך להתפנק על חשבון הברון. מיקרוקוסמוס של הבעיה כולה.
לצעירים אני אומרת: אתם לא מתביישים??? לא מספיק גידלו אתכם, נתנו לכם כל מה שיכלו, עכשיו אתם רוצים עוד??? עד מתי??? זה פשוט לא מוסרי: שחיקת (שלא לומר מחיקת) הפנסיות במספרות הבזויות של ספרי-הצמרת, הלא הם הטייקונים-הכוכבים, משמעה שיש סיכוי סביר שהכסף יגמר לדור ההורים, הרבה לפני שהחיים ייגמרו. וזה עוד מבלי לקחת בחשבון מצבים סיעודיים מורכבים, טיפולים יקרים מחוץ לסל התרופות ושאר מרעין בישין המגיעים עם קריסת הגוף והנפש.
להורים אני אומרת: השתגעתם??? את כל החינוך שלכם אתם מורידים לטמיון במו ידיכם!!! בסינדרום מינכהאוזן הדיוטי, אתם מבצעים היפוך ואף רגרסיה של אותו חינוך, הופכים אותם שוב לילדים חסרי-ישע, ומכשילים את סיכויי ההישרדות הכלכלית והרגשית שלהם לכל חייהם!!! להם כבר לא יהיה מה לתת לילדים שלהם, הנכדים שלכם. זה מה שאתם רוצים??? לתשומת ליבכם: רק נתינת חסרת גבולות מביאה למצב בו "לנוער אין ערכים". אתם לא הפיתרון. אתם חלק מהבעיה.
לא צריך להיות פסיכולוג או סוציולוג כדי להבין שיש פה כשל מהותי המזין את הבעיה ולאורך זמן מקצין אותה. הרי מה בנה להורים שלנו "אופי" אם לא קשיים בדרך עליהם נאלצו להתגבר? הם עברו מלחמת עולם, שואה, הגירה, צנע (אמיתי. אי-יכולת לממן חוג יוגה שקר-כלשהו לפעוטות אינה נחשבת), חסכו פרוטה לפרוטה, חיו לפי האמצעים שלהם (קונספט מהפכני) ורובם ככולם הגיעו למדרגה כלכלית נוחה עד טובה ואף טובה מאד.
אז האם יש פה מניפסט ספרטני? קריאה לסבל? למחסור? חלילה וחס! טבעי, נחוץ ואף רצוי שכל אחד ישאף ליותר ממה שהיה להוריו. זוהי מוטיבציה מצויינת להישגים. אבל כדי לממשה, צריך לפעול! לעשות! לשנות! קודם כל את עצמי. ואי אפשר לעשות זאת במצב של פרזיטיות, או במצב של התקרבנות.
אצל הלוקים בו, הפינוק הילדותי הזה של מגיע-לי-לחיות-ברווחה-מקסימלית-כבר-כאן-ועכשיו-גם-אם-לא-עשיתי-כמעט-דבר-לשם-כך, מסתיר עיוותים מהותיים בתפיסת העולם ברמת הפסיכולוגיה, כלכלת הפרט ושוק העבודה. עיוותים אלה באים לידי ביטוי בארבעה צירים מרכזיים:
1. עיוות תפיסתי: פאטה מורגנה הפוכה
ההלך במדבר חווה אשליה אופטית של מקווה מים באופק. כלומר, הוא רואה "יש" במקום שהמציאות היא "אין". בקרב חלק מצעירי ארצנו יש אשליה הפוכה: הם חווים "אין" במקום ש"יש". אבל בניגוד להלך המסכן שנופל קורבן לחוקי הפיזיקה האובייקטיביים, שאינם בשליטתו, המפונקים שלנו הם קורבן-עצמי לאשליה שכן בשליטתם ואותה הן יכולים להפסיק לו רק יקחו קמצוץ של אחריות אישית למצבם.
כך, למשל, ראוי להם להגדיר מחדש "מחסור". בהכללה (ויסלחו הצדיקים מביניכם – אני יודעת שיש גם רבים כאלה. ללא ציניות), כשצעירים היום מתלוננים ש"אינם גומרים את החודש" הם לא מתכוונים למצב של חרפת רעב. הם מתכוונים להעדר יכולת לממן צימר בצפון, מכונית משנתון חדש יותר או אייפון עדכני.
האם יש משהו רע בלרצות ולהשיג את כל הנאות החיים האלה? בטח שלא! רק צריך להבין ברמה הרגשית והמנטלית העמוקה ביותר, את ההבדל העצום בין מה שהכרחי לקיום והעדרו אכן מצדיק, מציאותית, תחושת "אין" (מבלי ליפול לקורבניות), לבין מה שהוא צ'ופר או אקסטרא שהעדרם אינו מצדיק, מציאותית, תחושה זו. הנאות החיים האמורות יכולות להוות דירבון מצויין לקידום כלכלי, אך בשום אופן אינן מצדיקות רחמים עצמיים, המזינים תחושת עוול, שבאופן מצטבר מביאה להתקרבנות, ובאופן מעשי משמשת להצדקת פרזיטיות על ההורים.
במקביל, ראוי גם להגדיר מחדש "רווחה כלכלית". לא כל אחד מאיתנו יהיה טייקון בגלגול הנוכחי. גם לא כל הטייקונים מחזיקים לאורך זמן בעמדת הכוכבות הנוצצת שלהם. לקחת אותם כקריטריון הוא פאטה מורגנה נוספת כי סטטיסטית הם הקיצון. גם כשהם בשיא. גם כשהם בשפל.
2. עיוות ביצועי: אם זה לא בהווה – זה לא שווה
carpe diem אומנם משמעו מיצוי האפשרויות וההנאות הגלומות בהווה, אבל יש לאזן אותו במידתיות כדי שלא להקצינו ל"אכול ושתה כי מחר נמות". חוסר המוכנות לדחיית סיפוקים (שהיא כשלעצמה מאפיין אינפנטילי של חוסר בגרות) לנצח תתקע אותך במצבך הכלכלי הירוד הנוכחי.
אתה נולד לתוך "מזל כלכלי" מסויים, שאותו ביכולתך לפרוץ, לכל הכיוונים. ככל שנולדת עם פחות "מזל כלכלי", כך תצטרך יותר להתאמץ. זה פייר? לא. אבל זה המצב. אתה רוצה להתקדם כלכלית? אתה צריך לשלם את המחירים שיש לשלם עבור הרווחים שאתה רוצה לקבל. אין ארוחות חינם, ופרט לזכייה בלוטו, אין גם קיצורי דרך.
3. עיוות תעסוקתי: סינדרום סינדרלה
שני כשלים מרכזיים מאפיינים את רוב השכירים במשק, וגם חלק מן העצמאים:
ראשית, פאסיביות והתחפרות באזור הנוחות, משל היו סינדרלה המחכה למטה הקסם של הפיה הטובה. הם לא מרוצים מהשכר ומהתנאים הנלווים – ומה הם עושים בנדון? כלום! מקטרים וממשיכים. מה הם אמורים לעשות בנדון? להיות מוכנים, באופן תמידי, לעבור את התלאות של חיפוש עבודה, להשקיע בהתפתחות אישית, בהשכלה רלוונטית, בהתמחות מקצועית, להפוך עצמם ל"טאלנט" שתמיד ירוויח יותר מסתם עובד מן השורה, לעשות מאמץ אקטיבי להשגת התפקיד הבכיר יותר, ללמוד לנווט בפוליטיקה הארגונית כדי לייצר קשרים, לשקול להפוך לעצמאים או להשתמש בכישורים אישיים ייחודיים להכנסה נוספת, אם הם כבר עצמאים – לפתח את העסק, לרכוש כלים של פוליטיקה שיווקית ולהשיג עוד ועוד לקוחות… יש אינסוף מהלכים שניתן לעשות. המכנה המשותף: לעשות.
שנית, האשליה שתואר יוקרתי יביא, בפני עצמו, פרנסה. לא. הוא רק סיפתח. הוא מעניק יתרון, אבל עדיין צריך להתחיל מלמטה/מהצד/מסביב ואז בנחישות ובהתמדה לדחוף אקטיבית קדימה כפי שפורט לעיל. זה קשה? כן. זה מתסכל? תמיד. אז מה? הם יוצאים לשוק לאחר האוניברסיטה וכמיטב המסורת של ילדים מפונקים, לא מבינים למה השוק לא חוטף אותם. מאותו הרגע הם מתנהלים מתוך ברוגז ומתחילים לצבור מרירות שרק תתקע אותם עמוק יותר במצב כלכלי נחות.
4. עיוות וולדני: ילדים זה חובה
ה-טאבו ה-קיצוני ביותר במקומותינו הוא זה הוולדני. לפיכך, קיים נתק מוחלט בין יכולת כלכלית מציאותית, לבין עצם הולדת ילדים, מספרם, ותיזמונם. הצעירים המשכילים, עדיין יעשו ילדים לפי הנורמה המחייבת – שלושה – גם אם הם נאבקים כלכלית וברור שזה מה שיוריד אותם למעמד נמוך בהרבה. ויש אפילו תיזמון סטנדרטי: אחד סביב שלושים והשלישי עד ארבעים. כמה תכל'ס הם יכולים לכלכל? מה זה משנה – העיקר להיות "משפחה נורמלית". אז תבחרו: מעדיפים ילדים על רווחה כלכלית? אז אל תבכו.
אז תצעקו, תאשימו, תתקרבנו, וטקבקו עצמכם לדעת. או – קחו אחריות אישית ובצעו שינוי בחיים שלכם לפי הכלים שהוצעו לכם כאן. אבל אני סקפטית (עוד באירופה הייתי). כי הצלחה כלכלית היא כמו הורדה במשקל. גם כשכל הכלים כבר נתונים, רק בודדים אכן מיישמים אותם.
* * *
לטור כפי שהתפרסם בגלובס : מקונני יוקר המחיה
הטור עורר סערה תקשורתית. הנה למשל קטע מהתכנית "לילה כלכלי" שהתייחס לטור וכן מאמר תגובה של שלמה מעוז
התמונה באדיבות:Photo by debspoons. Stock photo – Image ID: 100221417