בלהט הכעס/התמיכה של מתנגדי/תומכי ביטול חוק הספרים על-ידי שרת התרבות מירי רגב, נראה שכולם מפספסים את העיקר:
העניין המרכזי מבחינה חברתית-כלכלית כוללת אינו מעמד הסופר, ואף לא נכונות התערבות המדינה במחירים שוק חופשי – שניהם נושאים חשובים וראויים כשלעצמם לדיון נפרד – אלא, העיקר הוא ההטיה והאפליה המשוועות של חוק שכזה כנגדי וכנגד עצמאים אחרים ובעלי עסקים קטנים כמותי!
למען הסר ספק אדגיש ש[בניגוד לשרה רגב] אני אשת הספר והמילה הכתובה: גם בחינוכי, גם בהעדפתי כעיסוק לשעות הפנאי [אין לי טלוויזיה] וגם בחלק מעיסוקי המקצועי. יתירה מכך, בימים אלה ממש אני שוקדת על כתיבת ספר, ראשון מבין 3 שכבר כתובים חלקית – כלומר, לכאורה אני בעלת עניין בעד החוק המיטיב עם הסופרים.
אבל, שלא כמו סופרים וסופרות רבים המנותקים – לרוב מבחירה – מן ההיבטים העסקיים של עיסוקם זה, הרי שאני חווה באופן יומיומי את קרביו של העולם העסקי, ונלחמת את מלחמת ההישרדות של כל עצמאי וכל בעל/ת עסק קטן, לא פחות מאותם סופרים/ות. וזה העניין: ההבחנה בינם לביני – הבחנה שלא צריכה להתקיים!
אין חולק על חשיבות האומנות בחיי עם נאור, והספרות כחלק אינטגרלי בתוכה. אין חולק גם על זכותם של סופרים להתפרנס מיצירתם בכלל, ובפרט שטרחו עליה חודשים ושנים.
א-ב-ל במה זה שונה מכל מקצוע ראוי אחר? במה זה שונה ממני כיועצת ארגונית, למשל? אתם יודעים כמה זמן לוקח להשיג לקוח ארגוני או פרטי חדש? לעיתים שנים רבות הרבה יותר מאשר כתיבת ספר!
הדבר מצריך יצירת מוניטין בשוק – רק היבט זה הוא עניין של שנים רבות במיוחד – ויצירת קשרים, ויצירת תוכן ייחודי, ופיתוח אמירה מקצועית עם ערך מוסף ; זה להשקיע ש-נ-י-ם בפיתוח אישי ומקצועי של צוות יועצים, זה לקחת סיכונים [מושכלים], זה להמשיך לפתח את עצמי אישית ומקצועית ללא הפסקה… ואחרי כל זאת האם מישהו מבטיח לי שהלקוח יבוא? שיישאר? שאזכה במכרז? שאקבל את הפרוייקט? שמי מהצוות שפיתחתי לא יעזוב להקים עסק מתחרה?
כך גם לגבי הלקוחות הפרטיים שלנו [להבדיל מארגונים]: מי מבטיח לי שלאחר פיתוח קורס ייחודי מסוגו ושיווקו במעט הכסף שאין לי – אכן יהיו לו מספיק נרשמים שיבואו אלינו ולא למיני חאפרים ניו-אייג'יים בשנקל, ללא השכלה וניסיון רלוונטיים?
וכשכבר נזכה, מי מבטיח לי שהתעריף שישולם יהיה פרופורציונאלי באמת לערך המקצועי המוסף ולא לאותו שוק חופשי המוריד את התעריפים ללא הרף, ובראשם מכרזי המדינה עם תעריפי הנש"מ המבזים? אותה מדינה שבחרה לסבסד את הסופרים, אך לא אותי ושכמותי?
וזה עוד כשהסופרים עובדים לבד, בבית, על המחשב – רבים מאיתנו משלמים שכר דירה רצחני על משרד או חנות או מפעל צנוע. והארנונה לעסקים שמה בכיס הקטן האחרוי את הארנונה שמשלם הסופר בביתו, צנוע או מפואר ככל שיהיה.
וזה עוד לפני העובדה שסופרים אינם מעסיקים עובדים ו/או שלל ספקים כעסקים קטנים, כך אלה האחרונים תורמים אלף מונים, וישירות, לתעסוקה ולכלכלה ; שלא לדבר על-כך שאנו, העצמאים והעסקים הקטנים, עובדים ישירות מול הלקוח, ללא מתווכים, בניגוד לסופרים המזינים את הריכוזיות במשק משום שהם מתווכים ע"י המו"לים והמפיצים הגדולים שהם, לכאורה, תאגידים טורפניים לכל דבר ועניין, בדיוק כמו בשוק המזון או הביטוח או הבנקאות.
כל הסכנות האלה, כל ההשקעה הכספית והמקצועית, והמנטלית והרגשית הזו לאורך שנים – זו האומנות שלנו! ומכירתה בנזיד עדשים, לעיתים, או הפסד כספי וקריסת העסק, לעיתים, או תנודתיות בלתי אפשרית סביב כל מלחמה / מבצע בדרום או בצפון או במזרח / בחירות כל שנתיים ואי-יציבות פוליטית, או סתם מיתון כלכלי גלובאלי –
ואלה הם המקבילים שלנו למבצעי ה-4 ב-100.
אז מי מגן עלינו העצמאים והעסקים הקטנים? התשובה: אך אחד!
אך אחד ואף חוק ואף ועדה ואף שר/ה לא מגנים עלינו! מעולם! ולצערי לבטח גם לעולם.
אף אחד לא מבטיח לי ולשכמותי דבר, שלא לדבר על חוק. וכך הוא המצב גם בכל מקצוע מורכב אחר המצריך השקעה ארוכת-טווח שאין פרנסה מובטחת בצידה האחר.
אז למה שיהיה חוק שמגן על הסופר ולא עלינו??? במה תרומתו גדולה לכלכלה ולתרבות מזו שלנו??? אם כבר, ניתן להוכיח מספרית שהעובדות המספריות בתתרומה ישירה זו הן לחלוטין לטובתנו.
ולמה לסופרים כן אבל לרקדנים לא? ומה עם מחזאים [גם מילה כתובה]? ועיתונאים חוקרים [גם מילה כתובה]? בימאים? שחקנים? הרשימה ארוכה: ציירים? פסלים [האם רק באבן או גם בעיסת נייר]? אומני רחוב? ומה עם מעצבים בתעשייה / אופנה / נדל"ן?
איפה מתחילה והיכן מסתיימת ה"אומנות"?
אם כבר, מן הראוי היה שיחוקק חוק לעידוד כל יצירה חדשה – בין אם בספרות ובין אם בכל אומנות ואומנות אחרת: תמיכה בכל עצמאי ובכל עסק קטן באשר הוא, בשנותיו הראשונות. למשל בהקטנת מיסים למינימום או אף מתן תקופת חסד של מספר שנים [כך עושים בסינגפור על-פי מה שקראתי, בכפוף להעסקת עובדים, למשל], בזירוז אישורים מגורמים רשמיים ובשלל אופנים נוספים.
למה לא? זהו אינטרס כלכלי לאומי: תתפלאו, אבל חוסן משקי מעוגן בחוסנם ובריבויים ובקלות עשיית העסקים של עסקים קטנים ובינוניים. רוב המועסקים מקבלים את משכורתם מעסקים קטנים ובינוניים, ולא מתאגידי הענק הדורסניים.
*זהו* העיוות של הדיון.
העיוות הנוסף הוא שנראה שהשרה פועלת ממניעים פופוליסטיים [הגם שבמקרה זה אני בעד החלטתה] וללא כל עבודת מטה סדורה, ואם סדורה, הרי שבעליל לא שקופה לציבור [ולכן במהותה לא סדורה], שהרי הוקמה ועדה לבחינת חוק הספרים והיא, כך מותר להניח, הגיעה למסקנות, אך השרה מונעת את פרסומם, בבחינת הסתרה מחשידה ולא ממלכתית בעליל. אבל זה באמת כבר דיון נפרד.
הסיכום הוא, שהעלאה על נס של סוג עצמאים אחד, מכובד ככל שיהיה, על חשבון השאר, במדינה בה גם כך הישרדות עסקית היא מאבק בלתי-פוסק, בעלייה, בחושך, ועם יד אחת [לפחות] קשורה מאחורי הגב – שהעלאה על נס כזו אינה ראויה, אינה נכונה, אינה צודקת, ומהווה הטיה מגזרית ואפליה תעסוקתית חמורה שאין לקבלה במשק כלכלי שחזונו צמיחה.
[התמונה באדיבות: Stock photo – Image ID: 100160524 Master isolated images]