מה עושים כשעובד לא רוצה לעמוד בצפירה?

קיימת סוגיה מורכבת וטעונה שכולם מפחדים לעסוק בה בגלוי, אז בואו נעשה זאת אנו, לקראת יום השואה ויום הזיכרון:

כיצד אמור הארגון לנהוג במישור הרשמי, וכיצד אמורים קולגות לנהוג במישור הבינאישי, במקומות עבודה בהם עובדים יהודים לצד מוסלמים, חרדים מזרמים מסויימים, וגם מי שמכנים עצמם 'מזרחיים' מתרבים בהקשר הזה, או בכלל בני דתות ולאומים אחרים, אם אותם אחרים אינם רוצים לעמוד דום בזמן הצפירה?

הדילמה הזו נכונה לכל ארגון בפריסה ארצית במדינה: בנקים, חברות ביטוח, קופות חולים, רשתות קמעונאות, וכן לחברות הייטק ומוקדי שירות של חברות תקשורת מכל הסוגים – כלומר, היא נפוצה הרבה יותר מכפי שאולי נוהגים לחשוב.

גם במקרה של יום השואה וגם במקרה של יום הזיכרון הצפירה בבוקר תופסת את כולם ממש באמצעו של  שירות הלקוחות, וגם במשרדים או מפעלים ללא קבלת קהל – באמצע בוקרו של יום העבודה, כך שלא ניתן להתחמק מן המתח הגלוי והסמוי המתקיים סביבה. הסוגיה תקפה גם בעצרות חגיגיות בהן מושר ההמנון.

מהות הבעיה

1. היבט שירותי ושיווקי

הניראות של הארגון, המותג, למולנו, הלקוחות שיום השואה ויום הזיכרון כן קדוש ורגיש להם. מה אנחנו נחשוב אם במותג הזה "עושים צחוק" מהיום הזה או לא מכבדים אותו?
וכמובן מדובר על מותגים ישראליים-יהודיים, אך גם מותגים בינלאומיים הפועלים בקניונים, כמו חברות האופנה השונות, למשל.

2. היבט חברתי בינאישי במקום עבודה, בין קולגות

אם לא יודעים מה לעשות ולא בטוחים איך להגיב ו"הולכים על ביצים", יוצא שמרוב זהירות לא לפגוע ולא להעליב איש, מטאטאים את הבעיה מתחת לשולחן במקום להתמודד עמה בגלוי.
זו בדיוק הנקודה בה נוצר אותו מתח גלוי או סמוי, גם בין העובדים וגם בינם לבין הלקוחות.

3. היבט ניהולי

בארגונים מרובי דתות ולאומים,  מקפידים להיות רגישים למועדים ולחגים שונים, כך שמנהלים לא יודעים עם מותר להם כלל לעסוק בסוגיה.
בהעדר הנחיה מלמעלה, כלומר של הנהלת החברה, הם משדרים עמימות או חוסר בטחון בסוגיה והדבר אינו תורם לתפיסת המנהיגות שלהם בעיני העובדים מכל לאום שהוא.

פתרון

אז מה עושים? לחייב לעמוד בצפירה? להתעלם?

לפני שאענה יש להדגיש בכל לשון של הדגשה, שאין בטור זה עיסוק בפן של ימין/שמאל/ערבים/יהודים/מזרחים/אשכנזים, אלא רק מיקוד הסוגיה ברמה הארגונית!

בעולם אידילי, מן הסתם היינו רוצים להיות במצב בו הרגעים הכואבים שלנו יחלקו על-ידי כולם, אבל המציאות היא שונה ויש להכיר בה, במקום להדחיקה.

התשובה נעוצה בשני עקרונות:

א. אנשים צריכים לכבד את חוקי המדינה וכלליה ואת האנשים איתם הם עובדים.
בארץ נהוג לעמוד בזמן הצפירה של יום השואה ויום הזיכרון וכך צריכים לעשות כל מי שנמצא במדינה באותן דקות ללא קשר ללאום או דת, כולל תיירים וכד', אם הם בשטח ציבורי.

ב. עם זאת, בשום אופן אין לכפות בכל צורה שהיא דבר, שהוא עבור רבים, או לפחות אמור להיות, כל-כך אמיתי, קשה, ומתוך כאב אותנטי, אישי וציבורי.

ולכן, מתוך חיפוש האיזון בין שני עקרונות אלה, אני מציעה ליצור הפרדה בזמן הצפירה עצמה, בין מי שמכבדים אותה, לבין אחרים, שאולי לא מכבדים את הצפירה, או את משמעה הסימלי, אך בהחלט צריכים לכבד את חבריהם לעבודה, עבורם היא חשובה.

איך ליצר הפרדה זו? בואו נשקול שלוש אפשרויות:

1. אותם עובדים לא יגיעו באותו יום לעבודה.

פתרון כזה הוא בעייתי בכל רמה שהיא. אם יהיה זה יום של חופשה בתשלום, הרי שהארגון או העסק מפסידים ממנו ישירות. אם זהו יום חופשה כפוי שלא בתשלום – אין זה הוגן כלפי העובדים. ובכל מקרה יום של ביטול-עבודה הוא הפסד משק כולו מבחינה יצרנית, וכמובן בכל מקרה כזה גם שירות הלקוחות יפגע בשל העדר העובדים. לפיכך, אפשרות זו אינה יכולה להוות פתרון ראוי.

2. אותם עובדים שאינם מוכנים לעמוד דום בצפירה, ימשיכו בעבודתם, אלא שבשקט מכובד, ללא טלפונים מצלצלים וללא משיכת תשומת לב מיותרת.

גם אפשרות זו פסולה משום שאינה ישימה בשטח: אם יש קבלת קהל בדלפק או בחנות או בטלפון במשרד – לא ניתן לעשות אותה "בשקט" ועצם הפעילות בזמן שכולם דוממים אינה ראויה. במפעל, לא ניתן שפס היצור ימשיך לפעול כשחלק מן העבדים האחראים לתפעולו התקין פעילים וחלק לא (גם במפעלים ממוחשבים, עדין יש בקרה ועבודות ידניות שונות).

3. לכן, המלצתי היא האפשרות השלישית והישימה ביותר: מי שאינם מוכנים לעמוד דום בזמן הצפירה, פשוט יצאו חמש דקות לפניה מן החדר, ויחזרו אליו חמש דקות לאחריה.
   כך,  גם תושג הימנעות דיסקרטית יותר מאי-עמידת-דום מופגנת, באופן המכבד את כל הצדדים, וגם לא תיווצר כל הפרעה בזמן הרגיש של הצפירה עצמה.

ומהו תפקיד המנהלים?

1. להנהלות ארגונים:

מומלץ לפרסם הנחייה או הבהרה ברוח הדברים הללו.
עצם הפיכת הסוגיה מטאבו שאין לשוחח עליו בגלוי, לסוגיה ארגונית שיש לשקול בגלוי, "על השולחן", כבר משחררת את כל העמיתים לעבודה מהמתח הסמוי הרוחש בנושא.
הפתרון עצמו, מוסיף לכך את החירות לכל אחד לפעול עפ"י צו מצפונו.

2. למנהלים הישירים בשטח:

מומלץ להעלות את הנושא בישיבת צוות הקרובה ביותר למועדים אלה, קרי יום השואה ויום הזיכרון, ברוח הדברים שנסקרה לעיל, ולנצל זאת כהזדמנות לייצר אמון הדדי, פתיחות בתקשורת וכבוד הדדי בין העמיתים.

בהקשר זה אציין את הדברים שסיפרה לי פעם בת למשפחה שכולה: מניסיונה האישי, כאשר ניתן הסבר באורך רוח, ללא לחץ וללא כפייה, היא נוכחה לראות שפעמים רבות הצד השני אכן בחר לעמוד בצפירה ולו מתוך כבוד לה אישית, או שהלך הצידה באופן דיסקרטי במהלכה, גם זאת מתוך כבוד בינאישי. החוויה הזו שלה חיזקה אותי בהמלצה זו מאז.

לסיכום:

כבוד הדדי, חירות מצפונית לכל אחד, ויחד עם זאת כבוד גם למנהגי הארץ והמקום.
עם קצת מנהיגות אקטיבית, רצון טוב ומוכנות להתמודד נכוחה עם הסוגיות שרב-לאומיות, ורב-זרמיות, ורב-עדתיות מעלות (ע"ע חרדים ומזרחים שאינם מכבדים את הצפירה) במקום לברוח מהן, הכל יכול לדור בכפיפה אחת.

לטור כפי שהתפרסם ב- Ynet