| כבר מעל לשנה שאתם לא מצליחים למצוא עבודה ההולמת את כישוריכם ובשכר שאתם מצפים לו? הגיע הזמן שתפסיקו לשלוח קורות חיים, קחו את עצמכם בידיים ותעשו סוויץ' בראש: אתם חייבים לצאת לדרך עצמאית. חמישה דברים שאתם צריכים לדעת ואף אחד לא אומר לכם בפרצוף |
מאת אורית-קלייר ארזי, מנכ"ל BossProblem
הטור כפי שהופיע בפרוייקט להצלחה בעבודה של בוספרובלם ב- Ynet
והרי החדשות ועיקרן תחילה: אם אתם איכותיים, משכילים, בעלי ניסיון ניהולי עשיר וכבר עברו שנה-שנתיים בהן אתם מובטלים – ההסתברות למצוא עבודה לטעמכם, ההולמת את כישוריכם, ובשכר שאתם מצפים לו – אפסית. נקודה. כמובן, נסים תמיד קורים, אבל אי אפשר לשבת ולחכות להם. כבר עדיף למלא לוטו, ההסתברות גבוהה יותר.
אשת בשורה אני היום, אבל לא מן הכיוון שאתם מצפים לו. סביר להניח שרובכם יכעסו, יתקוממו ויטענו לחוסר הבנה של מצבכם ולהעדר אמפתיה. ההיפך המוחלט הוא הנכון. אלא שכאשר אנשים נמצאים בלופ, רק ניעור רציני יכול להתחיל לעשות את השינוי. יש אור בקצה המנהרה, חברים, אבל מה לעשות שהוא נמצא בכלל במנהרה אחרת מזו שאתם נמצאים בה.
אל דאגה. אני לא עומדת להטיף מיני אמירות רוחניקיות וניו-אייג'יות מעצבנות כמו "קחו את המשבר כהזדמנות". לא כי הן לא נכונות (לרוב הן כן, רק מי שמנסים למכור אותן הם לעיתים שרלטנים), אלא משום שלאדם במצוקה אין ראש לשמוע אותן. לכן, הגישה פה היא פרקטית ופרגמטית לחלוטין. גם אין שום פתרונות קסם. הפתרון כרוך בדם יזע ודמעות. אבל לשם כך יש לעשות סוויץ' בראש, להבין טוב יותר את השוק, ולצאת מהקורבנות.
עוד מאותו הדבר – אולי די?
"אי-שפיות היא לעשות את אותו הדבר פעם אחר פעם, ולצפות לתוצאה שונה, כל פעם מחדש". נראה שאלברט איינשטיין, ממנו נלקח הציטוט, הצליח להגדיר אתכם במדויק: תקועים במעגל אינסופי ולא אפקטיבי של שליחת קו"ח, כן או לא הזמנה לראיון, ספיגת דחייה, נטוורקינג ברשתות חברתיות ובסביבה הקרובה – וחוזר חלילה. ככל שהזמן עובר, הלחץ הכלכלי גובר ומתווספים גם סדקים בביטחון העצמי, אובדן תקווה וחוסר-אונים מייאש.
הבעיה היא שבמקום לעשות שינוי מהותי בחיים, אתם ממשיכים לעשות את אותו הדבר ולצפות לתוצאה שונה. אז נכון, זה לא הוגן שזה קרה לכם. אכן, דברים רעים קורים לאנשים טובים כל הזמן. נו ו…? הכשל הוא שאתם לא רואים את היער של שוק העבודה כולו, מרוב עיסוק בעצים של קורות החיים. אז דבר ראשון: הפסיקו לשלוח קורות חיים!
כל הטעויות
ולחדשות בהרחבה: הנה כל מה שאתם צריכים לדעת ואף אחד לא אומר לכם בפרצוף.
א. השוק השתנה והוא לעולם לא יחזור להיות מה שהיה. לכן, כל המשך המתנה לכניסה לעבודה בארגון מועדת לכישלון. אתם כבר לא תהיו שכירים. אתם תהיו או עצמאים, או מובטלים. אל תאיימו לנסוע מעבר לים. תפדלו, מי שיכול ורוצה – לבריאות. אני בעד. אבל היו מציאותיים: אם מדובר על העולם המערבי, הכל פחות או יותר אותו הדבר כמו כאן.
השינוי המרכזי כתוצאה מכך שכולנו חלק מכלכלה גלובאלית הוא, שמשרות הביניים נכחדות. זה לא בגלל קונספירציה של ממשלות אימפוטנטיות ותאגידים תאבי בצע (מה שאינו סותר את העובדה שהם אכן כאלה), אלא בגלל הטכנולוגיה השועטת קדימה ומייתרת אותם.
מקצועות שלמים הולכים ונעלמים, תוך שהיקף פעילותם ורווחיותם הולכים ומצטמצמים, ועימם כל משרות הביניים הניהוליות. כך למשל, מקצועות התיווך למיניהם: סוכן ביטוח המתווך בין הלקוח לבין חברת הביטוח מפנה מקומו לביטוחים ישירים, משרדי הפרסום שתווכו בין המדיה לבין המפרסמים הפועלים כעת ישירות במדיה החברתית או פקידי הבנק, שתווכו בין הלקוחות לבין כספם וכיום מחליפות אותם פעולות באינטרנט. יש אינספור דוגמאות. המגמה היא ברורה, חד-משמעית ובלתי הפיכה.
ב. מהות המבנה הארגוני הפירמידלי הוא: הרבה למטה, פחות באמצע, וממש מעט למעלה. כשאמצעו מתחסל, כפי שתיארנו, מה נשאר? בדיוק. לכן למנהלים רבים, טובים ומוכשרים, אין ולא תהיה עבודה כשכירים ל-ע-ו-ל-ם!
אם קריטי להם להיות שכירים, עליהם להיות עובדים מן השורה. תתפלאו, אבל כמעט תמיד חסרים עובדים שרוצים להיות רק עובדים, לא מנהלים. זה כבר הופך אותם לבעלי ערך מוסף לארגון. משום כך, למתכנת טוב, שרוצה להיות מתכנת ולא ראש צוות, לא מנהל פרוייקט או יחידה עסקית ולא סמנכ"ל-משהו, תמיד יש ותהיה עבודה. לרוב אף בשכר נאה, אם כי לאחר שנה-שנתיים אבטלה, כמעט כל שכר הוא נאה.
ג. סוגיית הגיל. נכון. יש בעיה אמיתית. אבל היא אינה כולה גילנות (ageism) ואפלייה. יש לכם עצמכם חלק בה: אדם בגיל מתקדם יותר הוא בדרך-כלל גם עם ניסיון בדרג בכיר יותר. ע"ע סעיף ב' לעיל.
בנוסף, הוא כבר לא מוכן לעבוד עבור משכורת פחותה מזו הקודמת, וגם כשהוא מוכן – הוא תמיד יהיה מתוסכל לגביה (אלא אם באמת עשה לעצמו אבולוציה רוחנית ממשית, אך לא כאן המקום, הרי הבטחתי). במובן זה מנהלות הגיוס צודקות: למה לקחת מישהו שנקודת הפתיחה שלו היא של פשרה ושנמוך, שגם לא יתמסר לחלוטין כי ימשיך לחפש בחוץ את מה שהוא באמת רוצה, כשיש להן אופציה לצעיר נטול משא מגביל זה?
יש היבט אחד בו אתם לגמרי צודקים. נכון, גם אם עשיתם לעצמכם אבולוציה רוחנית ממשית ואתם מתכננים נאמנות רב-שנתית למקום העבודה הפוטנציאלי, או אז תיתקלו במראיינות ילדות, בשנות העשרים לחייהן, עם תואר ראשון בקושי במדעי התנהגות, שנעדרות המקצוענות והבגרות הנדרשות לתפקיד ומשליכות את העדפותיהן האישיות על הצרכים הארגוניים.
אבל גם הן לא לגמרי אשמות, כי גם אם הן במקרה כן מקצועיות, הן עדיין צריכות לרצות לקוחות שהם מנהלים לא מקצועיים, המפחדים לנהל מישהו מבוגר מהם ולא יודעים לפתח צוות אפקטיבי בנתונים הטרוגניים. כך או אחרת, זה לא משנה, אלא רק מחזק את הטיעון שלנו.
ד. נטוורקינג – כ-ו-ל-כ-ם טועים! במה? אתם נזכרים בו רק כשאתם כבר מובטלים. נטוורקינג הוא דרך חיים. כשאתה מובטל אתה בצד שרק מבקש. עדיף להתחיל כשגם יש לך מה לתת כמו פרוייקטים, קשרים, ביטחון עצמי ושאר יתרונות הנובעים מצמידותו של טייטל לשמך.
ה. השכלה – ככל שיש לכם תואר פחות קונקרטי, כמו מינהל עסקים, שאינו מקנה מקצוע מדוייק, כך עליכם לפתח יותר כישורים פוליטיים, שיווקיים ולמתג עצמכם. אל תגידו איכס, פה זה לא קונדיטוריה, פה זה בית-מרקחת: מקבלים את התרופה שצריכים, לא שרוצים.
בקיצור חברים, איך שלא תהפכו בנושא, יש לכם רק דרך אחת ריאלית: אתם חייבים להיות עצמאים. איך לעשות את זה, זו כבר תורה שלמה, שלא כאן מקומה. רק הפסיקו להתנגד והפנימו סופית: הדרך היחידה שלכם להתחיל לעבוד מייד ואף להיות מנהלים ועוד עם פוטנציאל לצמיחה כלכלית ואישית היא – להיות עצמאי.
נכון, התנאים קשים מאד. השינוי מלהיות שכירים הוא רדיקאלי. סביר שייקח שנים עד שתרוויחו טוב – אבל ממילא אתם לא מרוויחים כעת, והשנים הרי נוקפות בכל מקרה – לא עדיף לפחות להיות בדרך?