אל תבכו שקשה לפני שתיקחו אחריות: 5 השינויים המיידיים שעל מעמד הביניים הביניים לבצע כדי לפרוץ את מצבו הכלכלי הקשה – סדרה – פרק 3
לפרק 1 בסדרה: שינוי מס' 1 אתה שכיר? זה זמני. מודל ההעסקה השכירה מת!
לפרק 2 בסדרה: שינוי מס' 2 שלושה ילדים זה יותר מידי: יש לשקול כלכלית את מספר הילדים במשפחה
סינדרום הרצפה העקומה של ההורים מוביל לסחרור רגשי, כלכלי ואף פלילי. זוכרים את גדי ויכלר שירד למטה לבקש קצת שקט מחבורת נערים ונדקר למוות לעיני אשתו הצופה מן המרפסת? זוכרים את אורגיל מואטי שנדקר למוות בגן ציבורי על-ידי נערים בני גילו? זוכרים את כל מקרי סכינאות הנוער במועדונים ואת כל מקרי השיכרות בגנים הציבוריים בחופשת הקיץ? זה היה ה-נושא הציבורי ה"חם" עד לפני חודשים ספורים, אך בלהט אירועי הכלכלה הביטחון והבחירות, השוצפים פה בקצב מסחרר, נראה שכבר נשכח.
איך עבריינות הנוער הזו קשורה לסדרה [לינק] על חלקו של מעמד הביניים באחריות למצבו הכלכלי? קשורה מאד. היא מהווה נייר לקמוס לתוצרי הקיצון של ההורות ההיפסטרית חסרת הגבולות, האובר-מאפשרת, האובר-פסיכולוגיסטית, המצדיקה את הילד בכל מקרה ולא דורשת ממנו לקחת אחריות על מעשיו, הנפוצה כיום במעמד זה.
לא אצלנו
אתם בטח מושכים כעת בכתף בביטחון שמדובר על אחרים. הרי זה לא יכול להיות הילד שלכם, נכון? כן, גם משפחת רוצחה של עורכת-הדין ענת פלינר, שנדקרה סתם כך בדלת ביתה, ספרה שהוא ילד מקסים ושזה לא יכול להיות. גם דווח שהמשפחה אינה חסרת אמצעים ושלמד בתיכון יוקרתי באותה עיר מבוססת.
ואכן, בניגוד לדעה הרווחת, עבריינות נוער אינה מאפיין של המעמד הסוציו-אקונומי הנמוך, אלא מתרחשת בכל השכבות החברתיות, כולל מעמד הביניים המשכיל, המרוויח שכר ראוי, והזועק "צדק חברתי" בכיכרות. מה שנהוג לכנות במקומותינו "בני טובים": לא עבריינים. לא נוער בסיכון. לא משפחות פשע. לא עשירים. לא עניים. משפחות רגילות. אמא-אבא-ילדים-כלב-חתול-בית. ההורים עובדים. הילדים לומדים. מה שעורכי-דין פליליים אוהבים לכנות "נורמטיביות".
רק לשם הדגמה: אביו של אחד מרוצחי נהג המונית דרך רוט, לפני שנים, הוא עורך-דין וקצין משטרה (!) לשעבר, הורי רוצחו של אסף שטיירמן שלא רק נדקר באכזריות אלא גם ראשו נותץ באבן גדולה, הם רופא, מנהל מחלקה בבית-חולים מרכזי, ועובדת סוציאלית בפנימיית-נערים (!).
והגדילה לעשות אמו הנורמטיבית (רופאה!) של הרוצח הנורמטיבי בסכין מטבח נורמטיבית של אורגיל מואטי: הילד שלה רצח. מישהו מת. מה מצאה לנכון, חינוכית ומוסרית, לעשות? הרשו לי להזכיר לכם: לכבס את בגדיו המגואלים בדם ולהדריך אותו כיצד להטעות את המשטרה.
מסקנה: קיים אצלכם, ההורים הנאורים, נתק מסוכן בין תפיסת המציאות, לבין העובדות, כפי שבתי-המשפט חושפים שוב ושוב. ואגב, יד על הלב – מה אתם הייתם עושים באותו המצב?
הסחרור הרגשי-הכלכלי-פלילי
ההורות הזו של מעמד הביניים היא בסיס המנגנון המכניס את הההורים לסחרור רגשי, אותו הם פותרים דרך צריכה אינסופית, שרק מעצימה את הסחרור עוד יותר, גורמת לילד לדרוש – ולקבל – עוד יותר, תוך התדרדרות כלכלית גוברת. אלה גם ההורים שמגדלים ילד שעלול לדקור למוות כל מי שמעז להעיר לו בגינה השכונתית, או להסתכל על החברה שלו במועדון, או שסתם לא בא לו טוב בעין ברחוב.
הילד רוצה מותג – הוא יקבל. אין כסף? נגהץ כרטיס. נגדיל את המינוס. ניקח הלוואה. אחר-כך נתלונן על יוקר המחייה ונצטרף למחאה. ומה בדבר התניה של המותרות האלה במאמץ כלשהו מצידו, בהישג אישי או אקדמי, בתרומה למשפחה או לקהילה? מה פתאום – הרי הוא רק ילד. תנו לו להיות חופשי, שלא נעשה לו טראומה, או יותר גרוע – שלא יחשוב שאמא ואבא לא חברים שלו. כך אנחנו מגדלים דור נרציסיסטי ומפונק היוצא אל העולם בתחושה עמוקה של "מגיע לי".
כי מי שלא אומרים "לא" למותגים, בסופו של דבר גם לא אומרים "לא" לסכינים. הכל נמצא על רצף אחד.
ולמן הרגע שיוצא לדרך הסחף בסוגית ה"מגיע לי", ובעיקר כשהוא שלוב בסוגיית ה"אני-עובד-הרבה-שעות-ויש-לי-רגשי-אשם-אז-אקנה-משהו-כדי-לפצות-את-הילד", סחף זה עלול להתדרדר לא רק למצוקה כלכלית, אלא גם להתנהגות פלילית. ומה ההורים עושים למול הבעיה? במקום לעצור את הסחף קודם כל בתוך המשפחה, המקום בו הוא החל, הם מאשימים את המדינה.
ההורים מלאימים את החינוך
אבל הפוסל – במומו פוסל. אתם, ההורים המפנקים באופן פושע, לבטח גם אוהבים לדבר נגד ההפרטה במשק, דרכה המדינה מתנערת מחובותיה כלפי האזרחים, כולל בביטחון אישי. אתם צודקים. אבל אתם בדיוק אותו הדבר, רק הפוך: אתם עושים הלאמה!
הממשלה מכרה את משאבי המדינה היקרים ביותר בנזיד עדשים לטייקונים-הכוכבים ועל הדרך הפריטה, דֶה-יורֶה ודֶה-פאקטו, גם את שירותי הרווחה, החינוך, הבריאות ומה לא. אנחנו הילדים של הממשלה. היא מתנערת מאיתנו ומעבירה את האחריות לצד ג' כפול: גם ליד הנעלמה של כוחות השוק וגם ליד-שלא-רוצה-להיכנס-לכיס-הבעלים-אלא-מעדיפה-תספורת-למשקיעים, בדמות הטייקונים-הכוכבים. זהו ביזיון שראוי לה לשלם עליו בקלפי, אם לא בבית-המשפט.
אבל מה אתכם? אתם עושים את פעולת הראי המדוייקת: מתנערים מאחריות על חינוך הילדים שלכם ועל התנהלותכם הכלכלית, ומעבירים את האחריות לרמה הלאומית: המדינה ומוסדותיה. ואתם פוטרים את עצמכם מכל אחריות למרות שגם בעניין חינוך ילדיכם אתם, וגם בעניין המותרות, אצלכם אמורה להיות כל האחריות!
כהורים, אתם מלאימים מכם והלאה את חינוך הילד, וממרקים את רגשי האשם שלכם על-ידי אי-שימת גבולות, אי-עימות, בכל מחיר, אי-השקעת הזמן החינוכי הנדרש (ששש תיכף מתחיל הריאליטי התורן בערוץ 2, הבייביסיטר הלאומי), ומעדיפים להיות קו∙ל מול הילד במקום להפעיל סמכות הורית.
בדיוק כאחרון הפוליטיקאים או הטייקונים-הכוכבים שנואי נפשכם (בצדק), אתם מקדשים את פרקטיקת ה"זה לא אני – זה הוא" ובדיוק כמותם, אתם מקריבים את החברה כולה, בסיחרור כלכלי ולעיתים אף פלילי. והנה סגרנו מעגל שלם.
אי אפשר לדרוש תיקון מהמדינה, מבלי לחולל מהפיכה בהתנהלות הכלכלית והחינוכית של הפרט. אף יצרן או משווק לא יכול למכור לך במחיר מופקע, אם אתה לא תקנה. אף מינוס בבנק לא יגדל מעבר לצרכי המחייה, אם אתה לא "תגהץ" בקניון. אף ילד לא יגור אצלך אחרי גיל 30 אם אתה תלמד אותו לחיות לפי אמצעיו. ואף ילד רגיל לא יסתובב עם סכין, ידקור וירצח, אם תשים לו גבולות (ובמקרה שיש לו הפרעה אישיותית כלשהי – לא תטמון ראש בחול).
סינדרום הרצפה העקומה
ולמרות זאת, סינדרום הרצפה העקומה ממשיך לזקוף ראש: הילד לא אשם. אתם, ההורים, לא אשמים. רק אחרים אשמים.
יש גל סכינאות מפחידה של נערים במועדונים, בגנים, בחוף הים? מאשימים את המשטרה. הילד לא מצליח בבית-הספר? מאשימים את המורה. הילד מתפרע ומורחק ממשחק כדורגל בפארק? מאשימים את המאמן. וגם את העירייה שלא דאגה ליתר אבטחה. וגם את הטלוויזיה, שמשדרת תכנים אלימים. הילד אונס בת-כיתה? מאשימים אותה בהעללת עלילות שווא או בהתנהגות לא-ראויה שהביאה עליה את התקיפה. אה. כן. וגם את הטלוויזיה, שמשדרת תכנים מיניים בוטים, ולא חינוכיים, ושכלל לא מתאימים לילדים. ואז הם מתיישבים, כולם יחד, כמשפחה, לראות "האח הגדול" – תכנית הדגל של החינוך מעמד הביניימי. כי זה מה שמשפחה נורמטיבית עושה, בערב נורמטיבי.
בצבא, כשהילד לא מרוצה –מאשימים את המפקדים שלא מבינים עד כמה הוא רגיש. באוניברסיטה הוא לא משיג ציונים כי מעולם לא למד שעליו להתאמץ (הרי תמיד אמרו לו, על כל שטות שעשה ואמר, שהוא מופלא, מושלם ומחונן) – מאשימים את המרצים. בעבודה הוא לא מקבל מרות ניהולית ולא מבין למה לא קיבל סמנכ"לות בתוך שנתיים. הוא הרי מוכשר. תשאלו את אמא.
זה נכון שהמדינה כשלה והמשטרה אימפוטנטית בכל הקשור לביטחון הפרט. לכל ראש משפחת פשע שחייו מאויימים על-ידי הקולגות, יש יותר שמירה – של שוטרים, מהמיסים שלנו – מאשר לכל אלף אזרחים שומרי חוק. ובתי-הספר, והמורות – חלקם/ן באמת תת-רמה. והטלוויזיה – בטח ובטח תת-רמה. וזה נכון שכל אלה תורמים לאלימות, לסמים ולאונס. אבל, האם לא שכחנו מישהו? מה עם מינימום אחריות מיניסטריאלית? האם כל הכשלים האובייקטיביים של המדינה, פוטרים מאחריות הורית?
עד שלא תקחו אחריות זו על עצמכם בחזרה, לא ניתן יהיה לייצר שינוי חברתי-כלכלי אמיתי, לא חשוב איזה פתק תשימו בקלפי.
בפרק הבא – תאטרון האבסורד: איך מעמד הביניים עצמו, מלמד את תאגידי-הענק לדפוק אותו, ואז רץ למחות נגדם.
לפרק הבא בסדרה: שינוי מס' 4 די להתבכיין! אף מותג לא ידפוק אתכם אם לא תתנו לו
התמנה באדיבות: Photo by photostock. Stock photo – Image ID: 10036443