נפגעי השוויון בשוק העבודה: העסקים הקטנים

נחסמתי כבר בכל מקום: בלי השיתוף שלך כעת - אין לנו סיכוי!

אין כמו החופש הגדול כדי לחשוף, שוב, את אחיזת העיניים הגדולה של החקיקה ה"חברתית" המתמקדת  בהשוואת זכויות האם והאב בעבודה: מחופשת לידה (שיכולה להתחלק בין ההורים), דרך "משרת אם" (שהפכה ל"משרת הורה" ונתונה לבחירה בין בני הזוג) ובעתיד אולי גם "שעת הנקה" (שתאפשר לגבר לצאת מוקדם יותר לאחר הולדת תינוק – הוגשה הצעת חוק בנדון).

 

לכאורה, אין ערך נעלה מכך. ואכן, מי יכול להתנגד להחלת כל היבט הורי על שני המינים, בעבודה? אבל מסתבר שהמציאות מורכבת הרבה יותר, גם בהיבט המגדרי, גם בהיבט התעסוקתי-עסקי, וגם בהיבט החברתי-לאומי.

 

  1. ההיבט המגדרי

הממשק בית-עבודה הוא במרכזו של העומס הרגשי והתפעולי על הורים עובדים. על-כך אין חולק. עם זאת, הניסיון להתיר את ה"פלונטר" הזה על-ידי חקיקה, תוך התעלמות מן הבחירות האישיות, המגדריות והזוגיות ההפוכות הקורות בשטח, היא מתכון בדוק לסיבוכו עוד יותר.

 

והדבר אכן כבר קורה: אימהות כאבות מגלגלים כל קושי אובייקטיבי בממשק בית-עבודה אל המדינה (שתחוקק חוקים) ואל המעסיקים (שישלמו עליהם). זאת, במקום לעצור לרגע, להתבונן פנימה, אל דפוסי המשפחה שלהם,  ולקחת אחריות על חלקן/ם במצב: מיצירת ה"פלונטר", דרך העצמתו ועד להנצחתו.

 

אבל קל יותר לחפש מתחת לפנס, מאשר להתבונן במראה, ולבצע שינויים מהותיים בתפיסות ובהתנהגויות. ובכך, למרבה הצער, הנשים אשמות לא פחות מן הגברים. אולי אף יותר:
א. הן משתפות פעולה מרצון עם המצב שמכשיל אותן, למרות שביכולתן לגרום למהפיכה מיידית בנטל ההורות, לו רק ידרשו זאת בבית 

ב. הן אלה שאמורות להרוויח מן השינוי, ולכן אמורות להתגייס לו יותר. אך למרות זאת, הן לא מתגייסות למיגור אי-השיוויון ההורי באופן מלא, או שהן אמביוולנטיות לגביו.

 

דוגמא לסעיף א': למן מהרגע שתינוק נולד – כל מה שאימא עושה זה ה"נכון" וכל מה שהאבא עושה זה ה"לא נכון", גם כשלשניהם זהו הילד הראשון כך ששניהם לא באמת בעלי ניסיון.

 

דוגמא לסעיף ב': נשים רבות קובלות על-כך שהחקיקה החדשה סביב השיוויון ההורי, יחד עם הפמיניזם שאפשר אותה, כביכול לא משאירים דבר לנחלת האישה בלבד, כבעבר. חלקן מצרות על-כך. חלקן מאויימות מכך, כי רואות בכך אובדן ה"נשיות".

 

זאת, במקום לראות את אינספור האפשרויות הנוספות והחדשות הנפתחות בפניהן, כולל הגדרה מעודכנת ורחבה יותר של נשיות, במקום זו שקיבעה אותן במטבח ממנו הן הרי שמחות לצאת. כלומר, החוקים שעוזרים להן "לצאת מן המטבח", מתקבלים על-ידן עצמן באמביוולנטיות. ואכן, רק אחוזים בודדים של אבות ממשו את זכותם לחופשת לידה על חשבון חלק מזו של האם – החלטה שברור שהם לא יכולים היו לקבל לבדם.

 

והנה כמה דוגמאות חופש-גדול עדכניות, שכולנו מכירים מהשטח:
מי מחפשת קייטנות, משווה מחירים, בודקת עם הילד מה הוא רוצה, רושמת לקייטנה, עוקבת מה צריך להביא בכל יום (בגד ים ומגבת לבריכה, מימיה וכובע לטיול), טרודה במציאת סידור לשאר הקיץ, מחפשת הפעלות ונמצאת על הטלפון לפתרון-מרחוק של דילמות ארוחת הצהרים ופתרון מריבות בין אחים? האימהות.

 

האבות לרוב מבצעים טכנית פעולות שהואצלו להם על-ידי האם, כאשר תזכורות לביצוע (בארבע יש לו חוג קראטה) הבקרה על עצם הביצוע (העברת למייבש את חליפת הקראטה? העמדתי מכונה בבוקר) ואיכותו (תצאו יותר מוקדם כי הבטחתי למדריך – בזמן האחרון איחרנו הרבה) מוטלת עליה. האבות ה"חדשים", המעורבים יותר, חולקים את המטלות, אך עדיין האחריות המיניסטריאלית על האם.

 

הדבר נכון גם בזוגות שהחלו את חייהם המשותפים באופן שיוויוני, עד להולדת הילדים.

 

נשים צריכות להתבונן היטב במראה ולבחון מהן הרווחים הסמויים שיש להן במצב. כן, קשה להאמין, אבל גם ל"קורבן" התמידי יש לעיתים רווחים מהמשך "קורבנותו". למשל, הכוח המוחלט בקבלת ההחלטות בבית ובגידול הילדים: מאופן האכלת וחיתול הילוד, דרך חינוכו, עבור בכל ההיבטים הפיזיים והכלכליים של הבית והמשפחה (מבחירת הדירה, דרך ריהוטה עבור בניתוב ההוצאות השוטפות, וכלה בעיצוב חיי החברה, הארוחות המשפחתיות והחופשות), ועד לחזקת הגיל הרך בגירושין (שאולי היא המפתח להבנת כל השאר) ולגיל הפרישה.

 

לכן, כבר שנים שאני קוראת: נשים יקרות, עליכן לבחור: שליטה בבית או שוויון. האם תסכימו לוותר על הכוח המוחלט בקבלת ההחלטות בבית ובגידול הילדים, כדי להפסיק ולשלם על כך מחיר כה גבוה? בינתיים אתן עונות "ברגליים": "לא!" מהדהד וברור. ולכן, חקיקה לא תשנה זאת.

 

השינוי לא יגיע משפטית. הוא יכול לקרות רק נורמטיבית. כלומר, התנהלות שונה בד' אמות, המחלחלת לציבור כולו. כל עוד נשים עובדות שהן גם אימהות ימשיכו לדבוק במה שאני מכנה "שיוויון עם כוכבית", כלומר שיוויון רק בהיבטים הנוחים לי, ו"כוכבית" לפירוט כל ההסתייגויות, אף חקיקה לא תעזור. היא רק תמנע ממעסיקים להעסיק נשים, או תקבע את שכרן כנמוך יותר, ובצדק.

 

  1. ההיבט התעסוקתי-עסקי

למרבה הצער, גם החקיקה בארץ וגם השפיטה ב-ביה"ד לעבודה, שניהם מוטים לכיוון אחד ברור וחד-משמעי: השכירים. האם מישהו חשב לאזן זאת בחקיקה מינימלית להגנת המעסיקים? לא. כפי שכבר כתבתי רבות בעבר, אך שכירים (ובכללם חברי הכנסת הג'ובניקים שלנו, העוברים כל חייהם מגו'ב לג'וב על חשבון הברון) עדיין מסרבים להפנים: מי שמניע את הכלכלה הם דווקא העסקים הקטנים והבינוניים, הלא-סקסיים, שלא נסחרים בבורסה ושאיש לא קורא עליהם בעיתון.

 

הם גם, תתפלאו, המעסיקים את מרבית השכירים במשק (במצטבר), ולא תאגידי הענק. ואם לא די בכך להבנת הקריטיות של תרומתם והחשיבות בעזרה חקיקתית ליציבותם: העסקים הקטנים הם אלה שיצרו  77% מהמשרות החדשות במשק, לפי דו"ח הסוכנות לעסקים קטנים ובינוניים שבמשרד הכלכלה לשנת 2014 .

 

ולמרות זאת, כל החקיקה ההורית, כמו גם דיני העבודה בכלל (רק בחודש שעבר ראינו את החוק המעורפל וחסר הפרופורציה למניעת התעמרות בעבודה, רק מוסיפים לדמוניזציה כלפי המעסיקים ברמת התפיסה, ולהטייה ההזויה כנגדם, עד כדי סכנת קריסה, ברמת החקיקה.

 

זה יפה מאד לדרוש שיוויון-הורי. זה גם ראוי מכל בחינה. אך למה כל ערך ראוי שכזה הוא תמיד על חשבון המעסיקים? הקלות הבלתי נסבלת של חקיקה שמישהו אחר משלם עליה. נפלא, ואם על הדרך גם ניתן לגזור קופון "חברתי" – מה טוב. וזה בדיוק מוקד הסעיף הבא.

 

  1. ההיבט החברתי-לאומי

כל ח"כ מירכתי הבית שרוצה לתפוס כותרת צריך להיראות "חברתי", כי זה הבון טון שפשה במקומותינו מאז המחאה. וכפי שהמחאה כשלה  עקב הרבה "מודעות חברתית" אך מעט מאד שינוי חברתי ממשי, כולל שינוי חקיקתי, כך גם במקרה הנדון.

הכנסת והממשלה בכללה, אם כלל עושות משהו פרט להישרדות שלהן עצמן, מתמקדות בטיפול בסימפטום ולא בבעיה.

 

הרי איש מן השרים או הח"כים לא רוצה לחוקק את החוקים החברתיים שהם ללא מירכאות, החוקים המסדירים ישירות את העוולות החברתיות והכלכליות הנוראות ביותר של המשק: ממונופול הז המתהווה, דרך פנסיות צבא הקבע, עבור בוועדים הביריוניים שידם על השאלטר תמידית, ועד לשחיתות הכספית והמוסרית של הח"כים עצמם. שהרי הדבר יצריך התעמתות עם קבוצות הכוח והלחץ הגדולות במשק. למה להם לטרוח? למה לסכן את בחירתם לג'וב הבא?

 

הרי שוב ושוב הם נוכחים ש"חברתי" מוכר במקומותינו יותר טוב מפורנו. ואכן, עדיף להם לפזר מסך עשן בדמות חקיקה "חברתית", כמו בנושאי שיוויון הורי בעבודה, לקבל אייטם בתכנית בוקר, ולפרסם פוסט "חברתי" בפייסבוק.

 

זה שעל הדרך אותה חקיקה גם מטילה על המעסיקים לשלם את החשבון, זה שולי עבורם. אולי אפילו  צ'ופר, כי מונע מהם להתעמת גם עם האוצר. אז למה אתם קונים את הספין הזה?

 

רק טיפול אמיתי בבעיות הליבה של המשק יביא שינוי. אבל גם אתם וגם אני כבר מבינים היטב שזה לא יקרה, מן הסיבות שתוארו לעיל. אז לפחות אל תשתפו פעולה עם אחיזת העיניים, ואל תקנו את הספין ה"חברתי" התורן בדמות כל הצעת חוק חדשה, גם אם על-פניה היא נראית צודקת (לשכירים, לא לעצמאים).

 

ולא כי באמת אכפת לכם מהישרדות המעסיקים הקטנים והבינוניים (זה אמור להיות אכפת לכם – ראו הנתונים שלעיל, אבל הניסיון מלמד לא לבנות על זה), אלא כי יש גבול לכמה אנחנו כציבור יכולים להמשיך לומר שיורד גשם כשיורקים עלינו 

בכלל, לו המדינה כל-כך דואגת לשיוויון הורי, תתכבד ותשלם כל הוצאה הכרוכה בכך, בעצמה! למרבה הצער גם זה לא יפתור את העניין עד תומו, משום שחלק גדול מכספי המדינה מגיע, איך לא, מאותם מעסיקים קטנים ואומללים, כך שבכל מקרה הם ישלמו את המחיר, מילולית.

 

הם המשלמים את המיסים הכי גבוהים כי אין להם ועד בריוני כמו לחלק מן השכירים, או רו"ח צמרת שילהטט בתכנון המס כמו לתאגידי-העל, והם גם נעדרי לוביסטים בכנסת או יכולת לתרום לפוליטיקאים כסף או ג'ובים. בתמורה הם מקבלים מן המדינה אפס אחד גדול בשירותים ובזמן אבטלה או מחלה.

 

הנה לכם "שיוויון" ו"צדק חברתי". אנא חשבו על-כך בפעם הבאה שתריעו אוטומטית לחקיקה ל"שיוויון הורי" על חשבון המעסיקים, ובכך גם תקנו את הספין ה"חברתי" התורן של נבחרינו הנעלים.

 

אה כן, ויש גם עניין נוסף, אבל זה כבר ירגיז אתכם ממש: יודעים היכן טמון הפתרון האמיתי ל"פלונטר" בית-עבודה? אל תולידו ילדים שאין ביכולתכם לפרנס! על-כך, בפרק הבא.

מה דעתכם? מחכה לתגובותיכם פה למטה!

לטור כפי שהתפרסם ב- Ynet


נחסמתי כבר בכל מקום: בלי השיתוף שלך כעת - אין לנו סיכוי!
רוצה לדעת כשמישהו הגיב לך או בכלל? הקלק/י פה ואני אודיע לך במייל (ניתן גם לבטל פה בכל עת)
אורית-קלייר, שלחי אלי הודעה כש:
guest
2 תגובות
החדשות ביותר קודם
הוותיקות ביותר קודם אלה שקיבלו הכי הרבה הצבעות
Inline Feedbacks
View all comments
2
0
הקלק לתגובות! מתה לדעת מה חשבת!x