אתה נחמד לכולם? תמיד מסכים עם כולם? מקפיד לא להרגיז אף אחד? "משתלב בתנועה" בצורה חלקה? אם אתה חושב שכך תבטיח את מקומך בארגון לאורך זמן, תינצל מפיטורים בבוא יום פקודה ואף תקודם, מה שירחיק אותך עוד יותר מסכנת פיטורים – אתה טועה, ובענק!
אין דבר כזה להיות נחמד עם כולם! אדם שיש לו אישיות מגובשת, מצפן ערכי ועקרונות מקצועיים – תמיד יגיע מתישהו לחיכוך ולצורך להתעמת עם עמית, בוס, ספק או לקוח. אחרת הוא רכיכה חסרת עמוד שדרה ו"סמרטוט ארגוני".
אבל כולם כל-כך מפחדים מ"עימות" מכל סוג שהוא, ומכך שיאשימו אותם ב"אגו" גדול מידי, ומדרישת "כבוד" לבל ייתפסו כריקניים ושטחיים, עד שהם מפספסים את החשיבות העצומה של שלושתם (כמובן במידתיות) בהצלחה בחיים ובעבודה. פרק זה בסדרה מחזיר אותם למקומם הטבעי והאפקטיבי בפוליטיקה הארגונית.
הסכנה הפוליטית
האמת היא, שה"נחמדים" הם אומנם עובדים שנוח לכולם לעבוד עמם, אבל לא מתוך הערכה וכבוד לפועלם, אלא פשוט כי הם לא מאיימים על אף אחד, לא מצריכים השקעת משאבים ניהוליים או קולגיאליים בפתרון חיכוכים עמם, לא צריך להתחשב בדעתם כי לא סופרים אותם – בקיצור: סמרטוטים. ואף אחד לא מקדם סמרטוטים, כי עצם מהותם היא סתירה לכל תפקיד בכיר, המצריך יכולת התמודדות עולה עם מתחים וקונפליקטים עם עובדים, ספקים ולקוחות.
הסתייגות: אלא אם מדובר בחברת החשמל או נמל אשדוד ודומיהם, ואז ממילא הסדרה הזו לא רלוונטית עבורך, כי לעולם לא יפטרו אותך, ללא קשר לדבר. ואם בכל זאת סמרטוטים ארגונים כן מקודמים סביבך, או אף אתה עצמך, ואתה בארגון לא מונופוליסטי-ועדי-הסתדרותי, אל תתלהב ואל תראה בכך סתירה ניצחת לדברים הנאמרים כאן. להיפך. דע שהארגון שלך חולה. ארגון המקדם את החלשים פוליטית עושה זאת רק מאחד משני טעמים: מי שבמעלה הפירמידה רוצים מריונטות אותן יוכלו להפעיל באופן חופשי, או שפשוט אין להם ברירה כי החזקים והמובילים – עוזבים. בעצם זו אותה הסיבה. בכל מקרה כזה – ברח!
אם תבחר להישאר כי זה נוח, ואתה הרי אדם נוח, שאוהב סביבה נוחה, דע: ברגע שיקרה משבר, ובשוק העבודה והעסקים, כמו בחיים בכלל, משבר הוא רק עניין של זמן, ובין אם מקור המשבר יהיה חיצוני (מיתון נוסף, עזיבת לקוח גדול וכד') או פנימי (הדחה, פטירה או יציאה לגמלאות של המנכ"ל, חשיפת שחיתות וכד') הכל יקרוס כמו מגדל קלפים רעוע, כי זהו ארגון עם צמרת כבדה וחזקה על בסיס סמרטוטים כל הדרך למטה. כך שרק כ-א-י-ל-ו היית חכם, בעוד שבעצם רק דחית את הקץ. ואז, כשהפיטורים ההם יגיעו, כבר תהיה מבוגר יותר וסמרטוטי עוד יותר – צירוף קטלני המבטיח אבטלה ארוכה במיוחד. אז אל תבוא לבכות לי אחר-כך.
רק אל תעשה לי פה סצינה
ובחזרה לענייננו. מה שמכשיל אותך כיום, אם אתה סמרטוט ארגוני כמתואר, הוא הנחת יסוד שגויה, בין אם מודעת או לא, לפיה מסוכן "לעשות גלים" ובכל מקרה אסור "להסתכסך" עם אנשים. וזה גם מה שמכתיר אותך רשמית כנגוע ב-פּוֹלָנִיוּת תעסוקתית, אותה יש לאבחן, להגדיר ולנתץ במהירות האפשרית, פן תשתרש בך עד שיהיה מאוחר מידי להצילך.
למען האמת, זו לא ממש אשמתך. סביר שגם אתה, כילדים רבים מכל קשת העדות, ספגת את אחד מערכי היסוד של החינוך ה"פולני" הקלאסי (ויסלחו לנו אחינו המעולים מעדות פולניה, הכוונה היא רק לאותו מונח שגור במקומותינו, שאם תרצו או לא, מאחד אותנו מיידית בהבנת הפואנטה): "רק אל תעשה לי פה סצינה".
ערך זה מתבטא בצורך להציג כלפי חוץ מצג של הרמוניה תמידית, גם כשהיא לא קיימת. כל קונפליקט או שביב מתח גלוי נתפס כ"בושה" והאמת מבעבעת רק מתחת לפני השטח. בתרגומו לעולם העבודה, ולהתנהלות פוליטית-ארגונית, המשמעות היא אחת: סמרטוט ארגוני, כאמור. עם זאת, הביטוי הרגשי וההתנהגותי בארגון יכול להיות כפול: שני הפכים, שניהם מכשילים הישרדות פוליטית ושגשוג ארגוני.
האחד, סמרטוט טהור: זה שדורכים עליו והוא חושב שזה בסדר או כי הוא לא מודע לדריכה (וזה עצוב) או כי הוא חושב שזהו המחיר של הישרדות ארגונית (וזו טעות). השני, סמרטוט ממורמר: זה שצובר כעסים עצומים בבטן ומנסה להסתיר זאת אך הם צצים ללא הפסק ומתבטאים בפאסיביות-אגרסיביות שגורמת לסביבה להתרחק ממנו. סופו שהכעסים יצאו, אך באופן הרסני במיוחד, כשהוא מאבד שליטה, ואז הנזק לביטוי הכעס גדול, מה שלא היה קורה לו הכעס בוטא נכון ובמקום/זמן המתאים. (אגב, מקרה קיצון של הסמרטוט הממורמר, אם הוא בארה"ב עם גישה קלה לנשק חם, עלול להפוך לרוצח המונים בבית-הספר בו למד או בארגון בו עבד, מסיפורי החדשות שכולנו מכירים).
הפרדוקס הפוליטי: קזבלן ארגוני
עולם העבודה הוא במהותו רצף של מצבים שיש בהם עוצמות שונות של מתח גלוי/סמוי, מקומי/מתמשך, עקב היותם של המשאבים (זמן, תקציב, ציוד, כח-אדם) מוגבלים וסופיים בהיקפם. זה יכול להיות עניין טכני כמו עוצמת המזגן בחדר, או עניין של מהות כמו עמית הגונב ממך רעיונות, וכל מה שביניהם.
עובד המתמודד עם מצבים אלה באופן חכם פוליטית, חייב להפנים את הפרדוקס הפוליטי-ארגוני הגדול מכולם: דווקא זה שיודע לשלוף מעצמו גם (לא רק) את הגרסה ה"לא נחמדת" שלו, ומוכן להתעמת עם מי שצריך, כאשר צריך – דווקא הוא, ולא הסמרטוט הארגוני שהכרנו לעיל, יזכה למלוא הכיבודים: בטייטל, בשכר, בתנאים, ביוקרה ובמוטת ההשפעה. וכמובן שבכך גם יוריד למינימום את סכנת הפיטורים.
מה זה "להתעמת"? ברור שלא מדובר על אלימות פיזית או מילולית! אלא, על "לעמוד על הרגליים האחוריות" ולהילחם על מה שחשוב לך אישית ומקצועית, תוך אמירה ישירה ועוצמתית. פרדוקס מס' 2: זה לא רק מכובד, אלא גם מכבד את הזולת!
למה? כי כשאתה מתעמת עם מישהו "בפׇּנים" הוא גם יודע את עמדתך האמיתית (שזה ההיפך מפּוֹלָנִיוּת תעסוקתית שבה, למשל, מדברים מאחורי הגב, תוך התנחמדות מעושה במפגש פרונטלי), גם יכול להעלות טיעונים משלו ולפתוח דיון אמיתי עמך, גם יש שביב סיכוי שתסכימו וגם יצאת מקצוען וחדור להט עשייה – זה בדיוק מה שבוסים (חכמים) אוהבים. אם לא אוהבים – מעריכים. זה בדיוק גם סוג העובד שאיש לא יעז להתעלל בו!
אז להיות חכם או צודק?
זהו שצריך את היכולת להיות גם וגם. לא או או. לעיתים ה"חכם" הוא דווקא כן להיות "צודק" ולא לוותר. כלומר השאלה היא האם ההימנעות מקונפליקט היא דפוס קבוע (שאז אתה סמרטוט זה לא אפקטיבי) או שאתה קזבלן כשצריך (ואז זה כן אפקטיבי)
מילת המפתח: כשצריך. כלומר, עימות אינו מוצא ראשון, אך א. הוא מוצא לגיטימי ברפרטואר שלי
ב. הוא לא אחרון. הוא ישלף כשלתחושתי – בהנחה שאני אדם סביר – הצד השני הגזים והמחירים הנדרשים ממני – לטובתי האישית [מזגן] או לטובת הלקוח [מלמעלה לא מאשרים משהו שמגיע לו ואני נחלצת לעזרו ]
מתי? בכל מצב בו
א. (בהנחה שאתה לא פרנואיד) זה לא גשם, אלא אכן יורקים עליך
ב. חוצים את הקווים האדומים שלך: כשנדרש ממך לנהוג באופן הסותר את הערכים המקצועיים שלך, את היושרה האישית שלך, את הדרך בה לטעמך יש לתת שירות ללקוחות, כשאתה מגלה טעות גסה שיכולה לפגוע בארגון ואף אחד אחר לא מבין זאת, כשכל היתר מעדיפים "שקט תעשייתי" אבל אתה רואה שהמלך עירום ומישהו צריך לחשוף זאת.
כן חברים, בשביל כבוד צריך לעבוד, ולכן נדרש לפתח פן של "קזבלן ארגוני" או אם הוא כבר קיים – לא לפחד ממנו או לדכאו, אלא רק לחדד את אופן השימוש בו.
לפרק הראשון בסדרה: די להתחסד: פוליטיקה בעבודה זה טוב
לכתבות נוספות בנושא:
אפילו "סמרטוט ארגוני" יכול למתג עצמו