פסטיבל מותו של הרב עובדיה יוסף: צביעות ופרימיטיביות

אני רואה טלוויזיה, מקשיבה לרדיו, קוראת באינטרנט – ולא מאמינה. השנה היא 2013 אבל כמו טוני ודאג, מנהרת הזמן זרקה אותי, שלא מרצוני, לזמן אחר, קדום, ולמקום אחר, רחוק, והכל בשחור לבן, מילולית. לנגד עיני נגלה עירוב הזוי של משטרים אפלים בהם נפטר הרודן, חברה פטריארכלית נעדרת נשים וסרט מדע בדיוני על צבא משובטים אינסופי וזהה. הכל נארג לפסטיבל הזוי של מוות-ידוע-מראש, הלוויה המבזה את כבוד המת והחי כאחד, ומסכת העמדת פנים פוליטיקלי קורקטית של מדינה שלמה.

מדינה מערבית, המתיימרת להיות מודרנית, המתגאה בחברותה ב- OECD , המובילה ביצירתיות הייטקית ובפרסי נובל – עמדה מלכת. טוב שלא הפסיקו את המסחר בבורסה ועברו לשדר שירים עצובים ברדיו. וכל זאת למה? כי אדם בן 93 נפטר. בשיבה טובה. לאחר שבריאותו התרופפה זה מכבר.

ומילא לו חשיבותו הלאומית של הנפטר היתה חיובית. אבל, הדבר צורם ומקומם במיוחד במקרה של מרן. למרות זכויותיו הרבות בעיני חסידיו, חובותיו אף רבים עוד יותר בראייה מפוכחת של שאר אזרחי המדינה. ההיסטוריה, כבר עתה ניתן לשפוט, תטיל עליו חלק בלתי מבוטל, אם לא מרכזי, בקיטוב החברתי ובשבר העדתי הנורא ביותר של מדינת ישראל, זה המעקר, מסרס ומפצל אותנו לשתי מדינות שתהום בלתי-גשירה ביניהן. זה המסכן אותנו עוד הרבה יותר מיוקר המחייה ומכל האויבים שמסביב.

ברוך דיין האמת? אוקיי. אז בואו נאמר את האמת.

1. פרופורציה

למרות האתוס שחסידיו בעלי העניין רוצים לייצר ולהנחיל: זו אינה טרגדיה! זה עצוב למי שהנפטר קרוב לליבו. האבל על הרב עובדיה לגיטימי, ככל אבל שהוא. בנוסף, אין ספק שזהו אירוע בעל חשיבות חברתית-פוליטית, ולכן גם כלכלית, מן המעלה הראשונה, אירוע שאת השלכותיו מוקדם מלנבא, ויש להתייחס אליו ככזה. אבל טרגדיה? לא. ממש לא! טרגדיה היא כשילדים מתים. כשחיילים נופלים. תאונות דרכים. סכינאות פתאומית על כלום. לא חסר. מוות בשיבה טובה לעולם אינו כזה.

2. די לפוליטיקל קורקטיות!

מותר לדבר על המת? כן! בעיקר אם הוא דמות ציבורית המשפיעה באופן מהותי על חיינו, גם בחייו וגם במותו, בין אם נרצה בכך או לא.

גם יום אחד בלבד אחרי הפטירה? כן! ומאותה סיבה. קל וחומר משום שבתוככי ש"ס כבר חודשים, שלא לומר שנים, עוסקים במאבקי ירושה סמויים. והרי גם כל בימוי ההלוויה – מי סופד, מי לא, מתי ואיך – שזור שזירה צפופה של אינטרסים ומאבקי כח, אז לנו אסור לעסוק בכך?

די! די להיתממות, די להתחסדות, די להעמדת הפנים. כל הסיטואציה משולה ל"בגדי המלך החדשים" והנה, שוב, אקח על עצמי לקרוא: המלך עירום! (עד כמה הוא עירום, ע"ע סעיף 5 להלן)

הפוליטיקל קורקטיות היא אקט חברתי-תרבותי שמטרתו המקורית חיובית: לכבד את כל רבדי החברה מתוך ראיה רב-תרבותית. אבל, כשהיא מוצאת ממידתיות ומובאת לקיצוניות, היא הופכת להיפך הגמור, כפי שקרה אצלנו זה מכבר בכל הקשור לרב עובדיה, לש"ס ולתרבות החרדית כולה, ספרדית כאשכנזית (ועל הבחנה זו שנאלצתי לעשות אין לי אלא להודות למרן. אה, כן, וגם לאמנון לוי. תודה.).

ואכן, יש להילחם עד חורמה בפוליטיקל קורקטיות הזו משני טעמים מרכזיים:
ראשית, הוגנות בסיסית. הפוליטיקל קורקטיות במקומותינו התאזרחה בעיקר כלפי החרדים אותם אסור להעליב כי הם רגישים ויש לכבדם. אין שוב בעיה לא לכבד חילונים ועוד פחות מכך אתאיסטים. הם fair game.

ושנית, הפוליטיקל קורקטיות הקיצונית הזו מונעת מאנשים להעז ולדבר במדינה שאמורה להיות חופשית. היא מונעת דיון אמיתי על הסוגיות הבוערות שהמציאות מציגה בפנינו ובכך מהווה סכנה חברתית-תרבותית ממשית.

3. איראן או צפון קוריאה? הממ. שתיהן.

ליקוי המאורות של התקשורת הישראלית קרה שוב ודירדר אותה לשפל חדש ומביך, בפעם השנייה בתוך רבעון: ביוני היתה זו מסיבת יום ההולדת ה-90 לנשיא פרס, ואתמול "יום שידורים מיוחד". אמנם במקרה הראשון זה הזכיר את צפון קוריאה ואתמול את איראן, אך בשניהם התקיימה השבתה מוחלטת של לוח השידורים הרגיל ולהג אינסופי של שדרנים אומללים בשטח ובאולפן, למשך שעות. ביזיון!

המשמעות של היות כלב השמירה של הדמוקרטיה היא, לנבוח כשיש בעיה, גם אם זה מעיר את השכנים,  גם כשכולם רוצים שקט וגם אם "לא נעים" לנבוח כי אולי מישהו "יפגע" (ע"ע סעיף 2 לעיל)

התקשורת עוולה לנו שלוש פעמים:

ראשית, הפכה אירוע חברתי-פוליטי, חשוב ככל שיהיה, של פלג מסויים ושל אדם – אמנם ציבורי – אך נטול כל תפקיד ממלכתי לאירוע ממלכתי של ראשי מדינה. זהו עיוות המציאות. עדיין יש עוד למעלה מ 7 מיליון איש בבית עם אג'נדות נוספות, שלא לומר הפוכות.

שנית, ביצעה את הדיווח בהתחסדות ובהרכנת ראש מלאת פאתוס מוגזם, תוך הליכה על ביצים בדברם על "מרן" מבלי להעז לומר זוויות אחרות, ניתוחים אחרים על תפקידו האמיתי, השלילי בחיינו.

שלישית, מנעה מלקוחותיה את השירות המגיע להם, לו התחייבה.

בכל אלה, התקשורת הוכיחה חוסר יכולת תיעדוף בסיסית של אירועי חדשות ואיזונם עם כלל צרכי הציבור. רק במישטרים טוטליטריים – כולל טוטליטריות דתית – אסור להציג ניתוח מציאותי על גדול-הדת החי או המת.

כך או אחרת במבחן בוזגלו היא נכשלה כליל. לפחות במקרה של מרן לא ניתן יהיה לטעון לאפלייה נגד מזרחיים. אבל לא רק היא.

4. הגם אתה ברוטוס?

במבחן בוזגלו, קל וחומר במבחן הפוליטיקל קורקטיות, כשלו גם גורמים שאמורים להיות אובייקטיביים לחלוטין. הנה למשל, מנכ"ל ביה"ח הדסה עין כרם שאמר: "הצוות הרפואי נלחם על חייו ללא לאות עד הרגעים האחרונים. אנו מרכינים ראש על לכתו של הגאון". "ללא לאות"? האם על כל המאושפזים אצלכם נלחמתם כך? האם גם על יקירי ויקיריכם נלחמו "ללא לאות"? ברור שלא.

"הגאון"? אימוץ תואר תורני ושילובו בשיח ציבורי-רפואי, הוא עוולה חמורה לחברה מודרנית (ע"ע סעיף 2 לעיל). אני מכירה אישית כמה אנשים הרבה יותר גאונים שנפטרו. לא זכור לי שמי מן הצוות הרפואי אי שהוא קרא להם כך. לא ראוי מר קפלן. לא ראוי.

ובמיוחד במוסד שאתה מייצג. "הדסה" היא הסתדרות הנשים ה*ציוניות* באמריקה. והרי ש"ס מייצגת את כל מה שאינו ציוני: לא בערכים, לא בתרבות, לא בבניית הארץ, לא בשיויון בנטל השירות הצבאי, לא בחזון ולא בחינוך. רק כלכלית כן: בלקחת כסף מן המדינה הציונית. והרי ראשי ש"ס יחליפו את הרצל במרן המנוח תוך שניה לו רק יוכלו. בהתנהלות הדברים המתוארת במניפסט זה – לא מן הנמנע שהקרקע כבר הוכשרה לכך שבעתיד הם אכן יוכלו.

5. אז זו החברה שאתם רוצים?

טקסים חברתיים, וביניהם טקסי אבלות, מעידים על הערכים התרבותיים שביסוד אותה חברה. העלאה על נס של פועלו של הרב עובדיה, בכלל, ובעיניים מצועפות ונטולות כל גרם של ניתוח מפוכח או ביקורת ראויה מעידה יותר מכל על הכשל של החברה החילונית לדרוש את הכבוד המגיע לה, לא רק לתיתו, ועל התדרדרותנו לכיוון איראן (ע"ע סעיפים 2,3 לעיל).

מרן אחראי למצב הכלכלי-חברתי הקשה בו אנו מצויים, במידה לא מבוטלת, מתוך כך שפיתח, השריש והוביל, אידאולוגית ומעשית, את תפיסת העולם של אי-עבודה ואי-תרומה לחברה, תוך יניקה מלשד החברה עצמה כנגדה הוא יוצא. הואו נראה באילו "ערכים" נעלים מדובר:

השתמטות מצה"ל ; מתן לגיטימציה להתקרבנות מחד ולאפלייה מאידך על בסיס תורת גזע נאצית של מוצא ; שוד לאור יום של כספי משלם המיסים [אלי ישי זכור לטוב בציטוט המופלא: "עיר חרדית בלבד תהיה ללא הכנסות, ללא ארנונה ולא תוכל להתקיים"]  כאתנן לישיבה בממשלה ללא התערבות במהלכיה ; לגיטימציה להון שחור במימדי ענק, כולל ב"ישיבות" פיקטיביות עם תלמידים פיקטיביים ; דיבור גס ואלים כלפי הציבור החילוני שכמובן אסור לו להחזיר באותו המטבע (ע"ע סעיף 2 לעיל) ועוד היד נטויה.

נזכור שמאז שש"ס בממשלה – עד זו הנוכחית – המצב הכלכלי חברתי של בוחריה רק הורע. רק אני רואה את הקשר הסיבתי?

נזכרו המרן הטיל מיני קללות על אלה שלא הסכים עם דרכם, בתוך העולם החרדי ובוודאי מחוצה לו. שנזכיר מה איחל לשולמית אלוני וליוסי שריד? לזה אתם מריעים?

אבל לכל אדם מצפוני, בטח שומר חוק וזרח טוב, אסור לשכוח ואסור לסלוח על שתי אמירות מצמררות במיוחד:

זו לפיה חיילי צה"ל נהרגים כי "הם לא שומרים שבת והם לא אינם מניחים תפילין (ציטוט מדוייק: " חיילים נהרגו כי לא שמרו מצוות… החיילים שנפלו במלחמת לבנון השנייה … שהם (עם ישראל ולא חיילי צה"ל) לא שומרים שבת, לא שומרים תורה, לא מתפללים בכל יום, לא מניחים תפילין בכל יום, זה פלא שהם(חיילי צה"ל) נהרגים? לא פלא. …. יהיה מעולה אם הם יתגייסו כי נקבל עוד עשרות אלפי חיילים, והם לא יוכלו הרי למות" ואני מוסיפה: כפי שגם מרן כידוע לא מת, עם כל הנחות התפילין שלו.

וזו לפיה ניצולי שואה הם "נשמות שחטאו". צריך להוסיף?

חברה המכבדת עצמה, והרוצה להימנות עם תרבויות נאורות ומודרניות, ולא פרימיטיביות וימי ביניימיות, צריכה להתנער מדמות שזו דרכה ואלה דבריה, ובטח שלא להעלותו על נס. חסידיו – יבושם להם. שיעשו כרצונם. אבל האקט הכמו-ממלכתי (ע"ע סעיף 3 לעיל) והשפלת הקומה בפני מורשתו של האיש – מבזה את כולנו.

אם כבר לקרוא תהילים, אז עדיף עבור כל האלפים המאושפזים במחלקות השונות בכל הארץ, אלה שהם אנשים עובדים ותורמים למדינה, המקיימים בחייהם את ערכיה. הנה למשל הפרופ' דוד קשדן, חתן פרס ישראל, שנפצע בתאונה ונלחם על חייו, ובמקרה הוא גם ירא שמיים (כך תמונתו מעידה), הגם שיתכן שהוא אשכנזי. איני יודעת.

6. מי "חסר ערכים" מי?

האלהה של אדם, גדול ככל שיהיה, אינה ראויה, בטח לדתיים להם אמור להיות אל אחד. הרב עובדיה היה בחייו, ובטח הופך במותו, לכוכב רוק. כן, כן. אין שום הבדל: ההערצה חסרת גבולות, הביטול העצמי של המעריץ, היסטריית ההמונים סביבו, שלא היתה מביישת את אלביס… ואתם קוראים לנו, החילונים, "חסרי ערכים"?

7. יהדות

ייטיבי ויבדקו מעריציו של מרן על דיברות הדת אותה הם כביכול מקדשים. הרי כל פועלם נגוע בעבירה על הדיבר השני "לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה". הם נגועים במיני איקונות, וקמעות שלא היו מביישים את האפירפיור עצמו. וזה עוד לפני שדיברנו על מסחרת הכשרות בכלל ו"בית יוסף" בפרט. תגידו, מוציאים על זה חשבונית? (ע"ע סעיף 5 לעיל)

אגב, העונש על עבירה זו הוא מלקות. יש! הרי מורשתו של מרן חותרת למדינת הלכה. הבא ונתחיל ביישום סעיף זה – לא בטוח שלאחריו יישארו חרדים רבים. מה אתם אומרים?

ואם כבר אתם חפצים ביקרו של מרן, הלא תעשו לו לוויה מכובדת ולא בחופזה ובבלגן? עוד עדות ליישום הנואל של הלכות ימי ביניימיות וקדם לכך על העת הזו: האיסור להלין את המת נובע מימים נטולי חשמל, שלא אפשרו את קירור הגופה. כיום, לו הגיון פשוט ולא קיבוע בעבר היה המנחה, לא רק שניתן היה להלין את המת ולתכנן לו לוויה ראויה, אלא עם הקפאה קריוגנית יכולנו אף לחסוך למשיח טרחה מיותרת. תהיה לו מספיק עבודה לכשיגיע.

7. פסיכולוגית-הורית

מרן מוצג ע"י חסידיו כ"אבא", ואולם דווקא מהיבט זה מתגלה עוד בעייתיות במורשתו: אחת העוולות הגדולות ביותר שהורה יכול לעשות לילדיו האהובים היא לטעת בהם את האמונה שהם אינם יכולים לשרוד ולהצליח בלעדיו. והרי זה בדיוק מה שאריה דרעי ואחרים אומרים:  "איך העולם יתנהג בלי שמש? בלי ירח? מה יהיה עלינו? הדור זקוק לו". הורה אוהב באמת מחנך את ילדו לעצמאות ונוסך בו ביטחון שהוא ההיפוך הגמור מהנ"ל. אחרת, מדובר בגורו של כת הדורשת שיעבוד מוחלט למנהיג.

8. כלכלית

מהם המשאבים שביה"ח הדסה הקצה לטיפול במרן, ועל-חשבון מה מתקציבו הגרעוני,  על סף חדלות פירעון, של המוסד? כמה רופאים בכירים סבבו את מיטתו ועל חשבון מי מיתר החולים, שלהם פרוגנוזה חיובית בהרבה, השוכבים כעת בסבלם במחלקות בתי החולים הכורעות תחת הנטל? והאם הם נשארו סביבה גם אחרי 4 אחה"צ, שאז הם פונים איש איש לפרקטיקה הפרטית שלו, אלא אם מדובר ב"גאון" ולא בסתם עמך?

וגם: כמה עלה לנו, כמשלמי מיסים (אלה שממנים את אלה מחסידיו של המנוח שאינם עובדים, אידאולוגית) איבטוח ההלוייה ווכמה יעלה איבטוח השבעה? לכמה שוטרים בוטלו חופשות והאם זהו צדק חברתי? כמה שוטרים הועברו ממשימותיהם השוטפות למיגור הפשע לצרוך הפסטיבל האמור ומאילו משימות בדיוק הועברו? מקווה שגלובס ידרוש את הנתונים במסגרת מאבקו הצודק לשקיפות בתחומים אחרים.

"קום התנערה על חלכא", כך מסתבר, לא צריך להיות ההמנון של ההסתדרות, אלא דווקא של הציבור החילוני העשוק והמדוכא במדינתו הכאילו-חופשית, עם תקשורתה הכאילו-דמוקרטית ועם ערכיה הכאילו-מודרניים.

וכל מי שיקום לתקוף על עצם הזכות לומר דברים אלה, ולהגן על מורשתו של הרב עובדיה, סביר שתוך שימוש בקללות נוראות במיוחד, כראוי למורשתו, יש לי רק דבר אחד לומר: תתביישו!

לטור כפי שהתפרסם בגלובס [הטור הנקרא ביותר בתולדות גלובס!]