מכה גדולה בכנף: הטעויות של דן חלוץ אחרי המלחמה

כמו בעולם העסקים, גם רמטכ"ל צריך לדעת מתי ואיך להתפטר. דן חלוץ עשה את זה קצת מאוחר מדי.

הפוליטיקה הארגונית בצבא נראית אולי פחות סקסית לשועי עולם העסקים, אבל זה לא אומר שהיא פחות רלבנטית. הנה 3 לקחים שכל מנכ"ל חייב להפיק מעלייתו ונפילתו של הרמטכ"ל המתפטר:

  1. ה"כוכב"

הפיתוי גדול. כולם אומרים לך שאתה האחד. אתה מרגיש שאתה האחד. אבל מהפכה ממשית אינה יכולה לקרות בן ליל. לכן, האכזבה מהכוכב היא רק עניין של זמן. ככל שהכוכבות גדולה יותר, כך הציפייה גבוהה יותר (כלומר ריאלית פחות) והזמן עד לאכזבה קצר יותר.

חטא היוהרה אורב לכוכב ומסמא את עיניו. הוא נעשה עסוק בהתענגות על כוכבותו, ואז אינו רואה את הבעיות שלפניו.

התנגדויות מתגבשות בדרגים הגבוהים, בקרב כל אלה שלא הוגדרו ככוכבים, אך חושבים עצמם לכאלה. התנגדויות אלה הן סמויות בתחילה, אך הן רוחשות מתחת לפני השטח ויפרצו בכשל הראשון שהקודקוד יתקל בו (ובאופן טבעי, זה יקרה במוקדם או במאוחר).

לקח מס' 1: עמוד בפיתוי וחכה עם הכוכבות. היא אפקטיבית יותר בהמשך הדרך ולא מיד עם הכניסה לתפקיד.

  1. לקיחת אחריות

"אני לא אברח מלקיחת אחריות, אלא אקח אותה כשיתברר שצריך לקחת אותה", אמר הרמטכ"ל טרם החליט להתפטר, והוכיח – למרבה המבוכה – שתפישתו את המונח שגויה בתכלית.

ראשית, לקיחת אחריות של העומד בראש הפירמידה, אינה יכולה להיות הצעד האחרון בניתוח אירוע כושל. היא חייבת להיות הצעד הראשון בו. מעצם היותו הראש, ברור שכל כישלון נושא את חותמו האישי, בין אם בעקיפין ובין אם במישרין.

שנית, הנ"ל מצמצם את המונח לכדי משמעות של התפטרות בלבד, בעוד שאקט פיזי זה הוא אמנם תוצאה אפשרית של לקיחת אחריות, אך הוא אינו המהות שלה. המהות של לקיחת אחריות אינה פיזית אלא מנטלית. היא אמורה לקרות בראש ובראשונה בין אדם לבין עצמו. זו ההבנה וההכרה בחלק של הדמות ביצירת המצב הכושל ו/או בקיומו. במילים אחרות, לקיחת אחריות היא הפסקה של הטלת האחריות על הסביבה. זו ההכרה של המנהל שהכשל קרה לא רק עקב נסיבות אובייקטיביות שאינן בשליטתו, אלא גם/רק עקב החלטות שגויות שלו.

לקח מס' 2: הפנם שאחד המחירים הכבדים של מנהיגות אמיתית היא לקיחת אחריות אמיתית. אם כמנכ"ל אתה מתחמק מלשלם מחיר זה – שום יועץ ארגוני לא יוכל אח"כ לתקן עבורך את הסחף. החדשות הטובות הן, שאם כן תשלם את המחיר, תוכל להימנע מהתפטרות ואף לשנות כיוון: מכישלון לעבר הצלחה. לקיחת אחריות אמיתית כדאית לך: היא תאפשר לך לפרוש בכבוד ולקנות את מקומך המוסרי במורשת הארגון.

  1. טיימינג

כדי שלקיחת אחריות תהיה "שווה" מבחינה פוליטית ואתית כאחד, עליך לתקשר אותה ראשון (טרם אחרים דורשים זאת ממך) ובהקדם. ככל שתדחה את הדבר והדרישה כלפיך תגבר, כך יפחת הקרדיט שתקבל כשכבר תצהיר על לקיחת האחריות, משום שהיא לא תיתפס כאותנטית וכמהותית, אלא כטקטית בלבד.

תארו לכם שהרמטכ"ל היה מודיע זמן קצר לאחר תום המלחמה שהוא מתכוון להתפטר. כוונת התפטרות, גם ללא קביעת מועד מדוייק, הייתה משיגה עבורו את רווחי לקיחת האחריות האמיתית, האותנטית, מבחינה ציבורית. גל של הערכה על הדוגמה האישית היה מציף את הפרשנים, ונחשולי אמפתיה היו מגיעים מהציבור הרחב. "מודה ועוזב – ירוחם". סביר שגם היו מפצירים בו לשקול מחדש ולהישאר בתפקידו לצורך הבראת הצבא.

לקח מס' 3: אם אתה רוצה סיכוי למחילה והזדמנות לתיקון אמיתי של הכשל, הקדם לקחת אחריות, תקשר זאת לסובבים, והצהר על כוונתך להתפטר. כך, גם יגברו סיכוייך להיקרא שוב לדגל, וגם תוכל לנכס לעצמך אתיקה שתשרת אותך בהמשך.

לטור כפי שהתפרסם בגלובס