המחאה החברתית בת חמש ואיש לא חוגג. בקושי מישהו מציין. היא בטח לא בראש השיח ברחוב או במקומות העבודה. המחאה החברתית נכשלה וזה לגמרי בגללכם: אתם שחושבים שהיא הצליחה, ואתם שהצבעתם לליכוד. ולא, זה לא שייך לימין או שמאל פוליטי. זה שייך לטבע האנושי של פוליטיקאים. קראו עד הסוף ותיווכחו.
- במישור המעשי: מה תכל'ס השתנה? כמעט כלום
המטרות המוצהרות שבגינן החלה המחאה (אוהלים ברוטשילד, זוכרים?), לא רק שלא הושגו, אלא המצב אף הורע, בהרבה: מחירי הדירות בשמיים, ומחירי השכירות – לפחות באזורי הביקוש מהם החלה המחאה – הזויים אף הם (גם אם בראייה עסקית הם מהווים תשואה נמוכה יחסית למשקיע, ששילם הרבה על הרכישה).
– מחירי המכוניות המטורפים לא השתנו, משום שמרכיב המסים העצום בהם, לא השתנה;
– מחירי הטיסות כן ירדו וממשיכים לרדת, או לפחות המבחר הגדול מאפשר למי שרוצה בכך למצוא טיסות וחבילות נופש במחירי רצפה. אין ספק שלהסכם השמיים פתוחים שנחתם ב-2013 (כלומר תרומה ישירה של הממשלה לכיס האזרח) יש חלק ניכר בכך, ואולם קשה לדעת עד כמה תרמה המחאה ישירות לחתימתו.
אמנם, ניתן לטעון שהמחאה דחפה להכרעה בנושא, אך חייבים להודות שבכל מקרה עולם התעופה העולמי השתנה לכיוון ה-לואו קוסט (low cost) והשמיים הפתוחים כך שקשה להניח שישראל היתה יכלה לעמוד בפרץ ולהתנגד לזרם העולמי העוצמתי הזה, עם או בלי המחאה;
– המהפך בשוק התקשורת, ממנו אנו נהנים עד היום, בוצע עוד לפני המחאה, כך שלא ניתן לייחס לה את הצלחתו;
– בתחום הקמעונאות, רשתות הדיסקאונט היו קיימות שנים קודם לכן, כך שגם אותן לא ניתן לייחס למחאה. (כיום מעמדן דווקא נשחק כי אסטרטגיה של מחיר משותפת היום לכל הרשתות, גם אם הן הצטרפו לכך מאוחר ולא יודעות לעשות זאת נכון ומגיעות כעת לכדי כמעט קריסה);
– הצלחת קופיקס, כדוגמא למחירים נמוכים, היתה קורית בכל מקרה משום שהיא עונה על החוק הראשון במסחר – ערך אמיתי תמורת (מעט) כסף, ובכל מקרה זו יוזמה עסקית פרטית, כך שלא ניתן לייחסה לממשלה או למחאה (הגם שהמחאה לבטח עזרה שיווקית);
והכי חשוב: בבעיות הליבה של המשק, בעיוותי היסוד של העדר הצדק החברתי ובבורות השומן של המיליארדים מתקציב המדינה – בהם איש לא נוגע. לא לפני המחאה ולא אחריה, וזהו הסימן הבולט ביותר, המקומם ביותר והעצוב ביותר, לכישלונה. זקוקים לתזכורת? הנה על קצה המזלג:
שחיתות ההון-שלטון, הריכוזיות, הפנסיות הנשחקות שלנו, התנהלות הבנקים, הוועדים הביריוניים המחזיקים את המדינה בביצים (הנמלים, חברת החשמל, רשות שדות התעופה, הרכבת, הדואר), רשות מקרקעי ישראל, החטיבה להתיישבות, קק"ל ועוד.
ובל נשכח את סמוכי הפנסיות התקציביות, על שאריהם לדורי דורות, על הפנסיות של הג'ובניקים מהקריה (בניגוד להם, כולנו נסכים שלאנשי הקבע בתפקידי שדה מגיע ה-כ-ל), ואת הממשלה הגדולה והמיותרת על שריה נטולי התיק, סגניה ומינוייה הפוליטיים. שכחתי משהו? במילים אחרות: יש הרבה שיח על שינוי במקום שינוי ממשי.
- במישור הרעיוני: מגן עדן של שוטים לגיהנום של חכמים
אין מסוכן יותר לתהליך של שינוי חברתי משביעות רצון עצמית של הציבור. הציבור חש אומנם דפוק יותר, כי הוא מבין עד כמה השיטה "מכורה" לרעתו, אך בה בשעה גם חש "מתוחכם" יותר, בדיוק משום שהוא כבר מבין. בנוסף, החשיפות העקביות של שחיתות ההון-שלטון בתקשורת, ומשפט צדק שפה ושם גם נעשה למושחתים, מוסיפים לתחושת ה"תיחכום" וה"הצלחה", אבל זו רמייה עצמית ותו לא.
לחשוב שזה גשם כי אינך מבין שיורקים עליך – ניחא. זהו גן עדן של שוטים וזה, פחות או יותר, היה מצבנו לפני המחאה. לדעת שיורקים עליך ולפתוח מטריה כאילו זה גשם, להסתפק ב"מודעות" חברתית וב"שיח" חברתי המשמש מס שפתיים להמשך הקיים – זה כבר פתטי.
כמובן שידענו שקשה, שיש שחיתות, ששום דבר לא מושלם, אבל אלה היו נקודות יחידות הפזורות בחלל, מבלי שחיברנו אותן לכדי תמונה אחת בהירה. אז האם זו הצלחתה של המחאה? לא. לדעת שיורקים עליך זה אמנם חשוב, אך רק אם הדבר מוביל לשינוי התנהגותי ממשי בשטח, ודווקא ברמת הפרט עוד הרבה לפני רמת הממשלה. מה שבפועל קורה הוא, ששום דבר לא השתנה, לא ברמת המדינה, כפי שראינו בסעיף הקודם, ולא ברמת הצריכה הפרטית, השוברת שיאים כל הזמן:
רכישת דירות כאילו היו לחמניות טריות, רכישת מכוניות כאילו המלאי עומד להיגמר (שניהם בשיא של כל הזמנים), רכישת סמארטפונים כאילו לא אך אתמול החלפת כבר דגם, נופשים ונסיעות לחו"ל – מיליוני ישראלים טסים לכל עבר, שופינג כאילו אין לנו מה ללבוש או לנעול (גם אם הוא מתבצע יותר בזול, ברשת), מסעדות ובתי קפה מפוצצים, אה, וקוטג', גבינה צהובה "עמק" וחטיף "פסק זמן" – סמלי המחאה בתחום המזון – נמכרים כאילו המזון העולמי עומד אוטוטו לאזול. להמשיך?
ואם לא די בכך, הרי הציבור ממש לא "מתוחכם" בהיבט נוסף: העדר שינוי מוסרי בהתנהלות הצרכנית האישית. עדיין רוב הציבור מונע על-ידי הרצון "לא לצאת פראייר" גם כשהמחיר הוא חוסר צדק חברתי. חושבים שהגזמתי? בואו נבדוק:
האם אתם משלמים למנקה בבניין שכר מינימום או רק מנסים להורידו למינימום? ולעוזרת, האם אתם משלמים גם כשהיא חולה? משלמים לה על חופשה שנתית? דמי הבראה? האם אתם דואגים שתשב מידי פעם, שתשתה, שתאכל משהו או שזה נראה לכם בזבוז זמן שאתם משלמים עליו? כך גם עם כל הספקים היומיומיים המקיפים אותנו (מורה פרטית לילד, מטפלת, ועוד). בנוסף, האם אתם מקפידים להימנע מבגדים או נעליים זולים מידי שברור שהגיעו מסדנאות יזע מחפירות ולא-אנושיות בעולם?
זו כבר צביעות של ממש. כל שינוי חברתי גדול מתחיל בשינוי בד' אמות, במישור הפרט, בהתנהלות האישית. לא רק בצריכה של מוצרים, אלא גם של שירותים, והמראה הנ"ל חושפת אותנו באור לא מחמיא, כך ששוב, אין לנו כל סיבה לשבוע נחת מדומה מן המחאה שכביכול צלחה. היא לא.
- במישור החברתי: הגדרה שגויה של המעמדות
אחת הפסאודו-הצלחות של המחאה היא דחיפתו למרכז ה"שיח" של מעמד הביניים. אבל גם פה השמחה מוקדמת, ובעיקר מופרכת: מעמד הביניים הוא לא מי שאתם חושבים, והעניים האמיתיים – גם הם לא. השימוש שעשתה המחאה בכותרת "מעמד הביניים" היתה רחבה, מעורפלת ומכילה מידי. הסתופפו תחתיה גם אלה שעצם קיומם הוא לעג לרש לשאר. זה חייב להיפסק!
יש להבחין בין שלושה רבדים שונים של "מעמד הביניים", וההגדרות הקלאסיות אינן בהכרח תקפות.
ה"מתחזים"
הם אלה המרוויחים סכומי עתק ביחס לשווי השוק הממשי שלהם, בזכות ועדיהם הביריוניים השומרים עצמם כמונופולים הגוזרים קופון תמידי על הציבור המשלם את תנאיהם ללא כל תמורה (נמל אשדוד ושות'). העובדה שחלקם, כמו גם בחברת החשמל, מקורות ועוד, עושים עבודה פיזית, בתנאי חוץ ולא במשרד ממוזג, אינה משנה זאת, ואסור לה שתאפשר מיסוך של העובדות.
ה"טכניים"
מעמד ביניים ה"טכני" כולל את שאר המוגנים, המאותרגים והבטוחים בפרנסתם בשל קביעות שהיא שריד של ימים עברו. זאת, ללא קשר לסכום המדוייק של משכורתם.
כלומר, בעוד שה"מתחזים" מרוויחים סכומי עתק, הרי שה"טכניים" יכולים להיות בעלי מנעד משכורת רחב בהרבה: מממוצעת בלבד, ועד לכזו שהיא כפולה, משולשת ומרובעת מן הממוצע – אין זה חשוב. מה שחשוב הוא העובדה שאין קשר בין היכולות והביצועים לשכר, ושהמשכורת "דופקת" כל חודש, כל החיים, ושהפנסיה שמורה ומאובטחת, כפי שתואר לעיל.
בפועל
מעמד הביניים בפועל הוא כל שאר "מעבירי המשכורת", קרי השכירים בכלל המשק. חלקם מרוויחים גם הם סכומים גבוהים (אם כי לרוב לא הון עתק כמו אצל ה"מתחזים"), כמו למשל בהיי טק, אך הם עלולים לאבד את עבודתם עם כל שינוי בתנודות הכלכלה העולמית והמקומית, ועקב הדינאמיות הטכנולוגית המהירה.
כמובן רבים מרוויחים משכר מינימום ועד שכר ממוצע בלבד, אך גם אצלם, בינתיים, המשכורת "דופקת". ומי לא שם? העצמאים.
בין מעמד הביניים בפועל לעוני בפועל
העצמאים הם הפספוס הגדול של המחאה החברתית. הם ורק הם, המנוצלים מערכתית על-ידי המדינה ומתוך כך, בעקיפין, גם על-ידי אחיהם השכירים. הם אלה שכל מה שמפריד בינם לבין עוני הוא פרוייקט אחד שהתבטל. הם ולא עובדי הקבלן, שאמנם מנוצלים לעתים על-ידי מעסיקיהם אך מוגנים על-ידי המדינה דרך הביטוח הלאומי, הבטחת הכנסה, דמי אבטלה, והיכולת לתבוע פיצויים בבית הדין לעבודה.
ומה נשתנה בעניינם? דבר וחצי דבר. ומי נלחם על עניינם מתוך אנשי המחאה בכלל ואלה שנכנסו לכנסת בפרט? אף לא איש. ואם אתם שואלים על שאר העניינים, התייחסתי לכך כבר בעבר ולכן לא אעשה זאת שוב.
- במישור האלקטורלי: שיבוש מנגנון השכר והעונש
אדגיש שוב: אל תעזו להפוך את המישור הזה לוויכוח בין ימין ושמאל פוליטי! אין כל קשר לזהות המפלגה שבשילטון אלא לעצם היותה בשילטון.
העיקרון הוא מאד פשוט: מבחינת עמוד-שדרה ערכי והתנהגותי, פוליטיקאי משול לילד בן שלוש. אין לו שום מצפן מוסרי מפותח או מנעד רחב של שיקולי מוסר וצדק, והוא פועל אך ורק על-פי שכר ועונש מקומי: אימא ואבא מענישים – זה רע ולא כדאי לעשות זאת שוב. ולהיפך. זה הכל. כל התורה כולה על רגל אחת.
המחאה טענה שהציבור יבחן את נבחריו על-פי פרמטרים של צדק חברתי, ולא של סכנות ביטחוניות, ממשיות ככל שיהיו. ההוכחה לכך היתה צריכה להיות אחת ויחידה, בקלפי. כמעט לא חשוב למי תצביע – העיקר לא למי ולמה שהיה.
ואולם, שתי מערכות בחירות כבר היו לנו מאז המחאה, והתוצאות אינן משקפות אותה. לפיד פה, כחלון שם, הם חסרי משמעות מהותית. שינוי טקטוני שיש בו אמירה חד-משמעית כנ"ל לנבחרים – לא קרה וכנראה כבר לא יקרה.
נהפוך הוא, הוכח ההיפך המוחלט מן המחאה: מה שהבחירות האחרונות לימדו את הפוליטיקאים שלנו, עוד יותר מן הבחירות שלפניהן הוא, שהציבור מדבר "חברתית" אבל מצביע "ביטחונית". אין פה שאלה של צדק אבסולוטי או דרך מדינית. יש פה רק מסקנה אחת לכל מאה ועשרים הילדים בני השלוש שלנו בכנסת: המשיכו עם הקיים.
כמאמר הביטוי באנגלית: רימית אותי פעם אחת – תתבייש לך! רימית אותי פעמיים – הבושה כולה שלי.
כן, חברים. המחאה החברתית בת חמש. המחאה החברתית מתה מות עריסה.
מה דעתכם? מחכה לתגובותיכם פה למטה!