כבר מעל לשנה שאתם לא מצליחים למצוא עבודה ההולמת את כישוריכם ובשכר שאתם מצפים לו?
הגיע הזמן שתפסיקו לשלוח קורות חיים, קחו את עצמכם בידיים ותעשו סוויץ' בראש: אתם חייבים לצאת לדרך עצמאית.
הנה חמישה דברים שאתם צריכים לדעת ואף אחד לא אומר לכם בפרצוף
והרי החדשות ועיקרן תחילה: אם אתם איכותיים, משכילים, עם ניסיון ניהולי עתיר, וכבר עברו שנה-שנתיים בהן אתם מובטלים, ההסתברות למצוא עבודה לטעמכם, ההולמת את כישוריכם, ובשכר שאתם מצפים לו – פסה. נקודה. כמובן ניסים תמיד קורים, אבל לא ניתן לשבת ולחכות להם. כבר עדיף למלא לוטו. ההסתברות גבוהה יותר.
אשת בשורה אני לכם היום, אבל לא מן הכיוון שאתם מצפים לו. סביר להניח שרובכם יכעסו, יתקוממו ויטענו לחוסר הבנה של מצבכם ולהעדר אמפתיה. ההיפך המוחלט הוא הנכון. אלא שכשאנשים נמצאים בלופ, רק ניעור רציני, כמו במאמר זה, יכול להתחיל לעשות את השינוי. יש אור בקצה המינהרה, חברים, אבל מה לעשות שהוא נמצא בכלל במינהרה אחרת מזו שאתם נמצאים בה.
אל דאגה. אני לא עומדת להטיף לכם מיני אמירות רוחניקיות וניו-אייג'יות מעצבנות כמו "קחו את המשבר כהזדמנות". לא כי הן לא נכונות (לרוב הן כן, רק מי שמנסים למכור אותן הם לעיתים שרלטנים) אלא משום שלאדם במצוקה אין ראש לשמוע אותן. לכן, הגישה פה היא פרקטית ופרגמטית לחלוטין. גם אין שום פתרונות קסם. הפתרון כרוך בדם יזע ודמעות. אבל לשם כך יש לעשות סוויץ' בראש, להבין טוב יותר את השוק, ולצאת מהקורבנות.
"אי-שפיות היא לעשות את אותו הדבר פעם אחר פעם, ולצפות לתוצאה שונה, כל פעם מחדש". נראה שאלברט איינשטיין, ממנו נלקח הציטוט, הצליח להגדיר במדויק אתכם: תקועים במעגל אינסופי ולא אפקטיבי של שליחת קו"ח – כן/לא הזמנה לראיון – ספיגת דחייה – נטוורקינג ברשתות חברתיות ובסביבה הקרובה – וחוזר חלילה. ככל שהזמן עובר, הלחץ הכלכלי גובר, ומתווספים גם סדקים בביטחון העצמי, אובדן תקווה וחוסר-אונים מייאש.
הבעיה היא שבמקום לעשות שינוי מהותי בחיים, אתם ממשיכים לעשות את אותו הדבר ולצפות לתוצאה שונה. אז נכון, זה לא הוגן שזה קרה לכם. אכן, דברים רעים קורים לאנשים טובים כל הזמן. נו ו…? ה-כשל שלכם הוא שאתם לא רואים את היער של שוק העבודה כולו, מרוב עיסוק בעצים של קורות החיים. דבר ראשון: הפסיקו לשלוח קורות חיים!
ולחדשות בהרחבה. הנה כל מה שאתם צריכים לדעת ואף אחד לא אומר לכם בפרצוף.
א. השוק השתנה והוא לעולם לא יחזור להיות מה שהיה. לכן, כל המשך המתנה לכניסה לעבודה בארגון מועדת לכישלון. אתם כבר לא תהיו שכירים. אתם תהיו או עצמאים, או מובטלים. ואל תאיימו על ליסוע מעבר לים. תפדלו – מי שיכול ורוצה – לבריאות. אני בעד. אבל היו מציאותיים: אם מדובר על העולם המערבי – הכל פחות או יותר אותו הדבר כמו כאן.
ה-שינוי ה-מרכזי כתוצאה מכך שכולנו חלק מכלכלה גלובאלית הוא, שמשרות הביניים נכחדות. זה לא בגלל קונספירציה של ממשלות אימפוטנטיות ותאגידים תאבי בצע (מה שאינו סותר את העובדה שהם אכן כאלה), אלא בגלל הטכנולוגיה השועטת קדימה ומייתרת אותם.
כך, מקצועות שלמים הולכים ונעלמים, תוך שהיקף פעילותם והרווחיות שלהם הולכת ומצטמצמת, ועמם כל משרות הביניים הניהוליות. למשל, מקצועות התיווך למיניהם: סוכן ביטוח המתווך בין הלקוח לבין חברת הביטוח מפנה מקומו לביטוחים ישירים ; משרדי הפרסום שתווכו בין המדיה לבין המפרסמים הפועלים כעת ישירות במדיה החברתית ; פקידי הבנק שתווכו בין הלקוחות לבין כספם, שכיום מבצעים פעולות באינטרנט… יש אינספור דוגמאות. המגמה היא ברורה, חד-משמעית ובלתי הפיכה.
ב. מהות המבנה הארגוני הפירמידלי הוא: הרבה למטה, פחות באמצע, וממש מעט למעלה. כשאמצעו מתחסל, כפי שתיארנו, מה נשאר? בדיוק. לכן למנהלים רבים, טובים ומוכשרים, אין ולא תהיה עבודה כשכירים. ל-ע-ו-ל-ם!
אם קריטי להם להיות שכירים, עליהם להיות עובדים מן השורה. תתפלאו, אבל כמעט תמיד חסרים עובדים שרוצים להיות רק עובדים, לא מנהלים. זה כבר הופך אותם לבעלי ערך מוסף לארגון. לכן, למתכנת טוב, שרוצה להיות מתכנת, לא ראש צוות, לא מנהל פרוייקט או יחידה עסקית ולא סמנכ"ל-משהו, לאחד כזה
ת-מ-י-ד יש ותהיה עבודה. ולרוב, אף בשכר נאה. אם כי לאחר שנה-שנתיים אבטלה, כפי שאנו מתמקדים פה, כמעט כל שכר הוא נאה.
ג. סוגיית הגיל.
נכון. יש בעיה אמיתית. אבל היא אינה כולה גילנות (ageism) ואפלייה. יש לכם עצמכם חלק בה: אדם בגיל מתקדם יותר הוא בדרך-כלל גם עם ניסיון בדרג בכיר יותר. ע"ע סעיף ב' לעיל.
בנוסף, הוא כבר לא מוכן לעבוד עבור משכורת פחותה מזו הקודמת, וגם כשהוא מוכן – הוא תמיד יהיה מתוסכל לגביה (אלא אם באמת עשה לעצמו אבולוציה רוחנית ממשית, אך לא כאן המקום לכן. הרי הבטחתי.). במובן זה מנהלות הגיוס צודקות: למה לקחת מישהו שנקודת הפתיחה שלו היא של פשרה ושינמוך, שגם לא יתמסר לחלוטין כי ימשיך לחפש בחוץ את מה שהוא באמת רוצה, כשיש להן אופציה לצעיר נטול משא מגביל זה?
ההיבט היחיד בוא אתם לגמרי צודקים הוא, שגם אם כן עשיתם לעצמכם אבולוציה רוחנית ממשית, ואתם כן מתכננים נאמנות רב-שנתית למקום העבודה הפוטנציאלי, או אז תיתקלו במראיינות ילדות, בשנות העשרים לחייהן, עם תואר ראשון בקושי במי ממדעי התנהגות, שנעדרות המקצוענות והבגרות הנדרשות לתפקיד, ומשליכות את העדפותיהן האישיות על הצרכים הארגוניים.
אבל גם הן לא לגמרי אשמות, כי גם אם הן במקרה כן מקצועיות, הן עדיין צריכות לרצות לקוחות שהם מנהלים לא מקצועיים, המפחדים לנהל מישהו מבוגר מהם, ולא יודעים לפתח צוות אפקטיבי בנתונים הטרוגניים. אבל כך או אחרת, זה לא משנה, אלא רק מחזק את הטיעון שלנו.
ד. נטוורקינג.
כ-ו-ל-כ-ם טועים! במה? אתם נזכרים בו רק כשאתם כבר מובטלים. נטוורקינג הוא דרך חיים. כשאתה מובטל אתה בצד שרק מבקש. עדיף להתחיל כשגם יש לך מה לתת כמו פרוייקטים, קשרים, ביטחון עצמי ושאר יתרונות הנובעים מצמידותו של טייטל לשמך.
ה. השכלה.
ככל שיש לכם תואר פחות קונקרטי, כמו מינהל עסקים, שאינו מקנה מקצוע מדוייק, כך עליכם לפתח יותר כישורים פוליטיים, שיווקיים ולמתג עצמכם. אל תגידו איחס. פה זה לא קונדיטוריה. פה זה בית-מרקחת: מקבלים את התרופה שצריכים. לא שרוצים!
בקיצור חברים, איך שלא תהפכו בנושא, יש לכם רק דרך אחת ריאלית: אתם חייבים להיות עצמאים. איך לעשות את זה, זו כבר תורה שלמה, שלא כאן מקומה. רק הפסיקו להתנגד והפנימו סופית: הדרך היחידה שלכם להתחיל לעבוד מייד ואף להיות מנהלים ועוד עם פוטנציאל לצמיחה כלכלית ואישית היא – להיות עצמאי.
נכון, התנאים קשים מאד. השינוי מלהיות שכירים הוא רדיקאלי. סביר שייקח שנים עד שתרוויחו טוב – אבל ממילא אתם לא מרוויחים כעת, והשנים הרי נוקפות בכל מקרה – לא עדיף לפחות להיות בדרך?