גם נשים שנחשבות חזקות חוטאות בשני כשלים כלכליים קלאסיים: הן בוחרות בנחיתות כלכלית ונכנעות לתעשיית היופי. הבגידה של ארנולד שוורצנגר במריה שרייבר כמשל
כעת, לאחר ששככו מעט הכותרות הצהובות על הבגידה הקשה של ארנולד שוורצנגר באשתו מריה שרייוור עם העוזרת, ועל הבן הסודי שנולד מקשר זה, חשוב לבחון דווקא היבט אחר לגמרי של הפרשה: זה הכלכלי. כי מה שלעיתים נדמה כאישי בלבד הוא גם פוליטי מובהק, במובן החברתי- כלכלי של המילה, וככזה הוא רלוונטי לכולנו.
בגידה רבת-שנים שיש בה הסתרה עקבית של משפחה נוספת ותחזוקה של חיים כפולים ממש, מצריכה כוח כלכלי וזה תמיד נובע מכוח חברתי. לכן, כתופעה חברתית, היא שמורה לגברים בלבד. הוכחות? בבקשה: היכולת להעדר מהבית באופן שאינו מעורר חשד נובע ישירות מהלגיטימציה לשעות עבודה רבות ומאוחרות ; היכולת לכלכל משפחת נוספת ואף לשלם שכר ואף דמי שתיקה למגוון ספקים המטפלים בה ; הפנאי הרגשי לתחזק קשר ארוך נוסף הנובע מנטילת חלק קטן יותר בגידול הילדים ובטיפול בהורים זקנים (גם של הגבר עצמו) במשפחה הראשונה ; הלגיטימציה וקריצת העין בפרשות מין שמתגלות כך שיכולת ההשתכרות אינה נפגעת ואף מועצמת (יו גראנט, ביל קלינטון) – כל זאת, בשונה ובהיפוך מוחלט מנשים.
לפיכך, בגידה זוגית אינה רק טרגדיה אישית של המעורבים. אלא, היא גם שיקוף וגם תוצר של יחסי-הכוחות הכלכליים בין המינים. ואין בכך האשמה כלפי גברים. אמנם, האחריות ההיסטורית להיווצרות המבנה הסוציו-אקונומי הקיים המחליש נשים, היא עליהם, אך להנצחתו והזנתו כיום, אחראיות נשים באותה מידה, אם לא יותר.
אז בניקוי מרכיב הרכילות, ובהינתן שאיננו יודעים בהכרח את כל העובדות לאשורן, הטרגדיה של מריה שרייוור, בת האצולה האמריקאית משושלת קנדי (אחייניתו של הנשיא קנדי) ורבת-פעלים בזכות עצמה, היא הזדמנות מצויינת לבחון שוב את שני הכשלים הכלכליים הקלאסיים בהם חוטאות, כך מסתבר שוב ושוב, גם הנשים שלכאורה הן התגלמות ה-אשה ה-עצמאית וה-מושלמת שיש לה הכל.
הכשל הכלכלי הראשון: בחירה מודעת בנחיתות כלכלית
מידת חופש הבחירה האמיתי של הפרט, המנוטרל מלחצים חברתיים גלויים וסמויים, היא לרוב קטנה מכפי שהיינו רוצים לחשוב. אבל מבלי להיכנס לנבכי סוגיה זו, העובדה היא שנשים, ככלל, עושות את הבחירות הכלכליות המנוגדות ביותר לאינטרס של עצמן, עד כדי רשלנות פושעת ממש. המרכזיות שבבחירות אומללות אלה, שהשלכותיהן הכלכליות יעיבו עליהן למשך כל חייהן, הן הבחירות הקשורות בקריירה.
ראשית, זניחת קריירה אישית לטובת המשפחה.
מריה שרייוור נחשבה שנים, טרם נישואיה, מופת למוסר עבודה ותרומה לחברה, למרות שהמורשת המשפחתית הכלכלית של שבט קנדי יכולה היתה לפטור אותה מכך. ככתבת חדשות יצרה לעצמה שם של אינטליגנטית, מקצוענית ומובילה בתחומה.
לא ניתן לדעת מדוע באמת הפסיקה בקריירה מבטיחה זו, אך ניתן להניח שממילא לא היתה יכולה לעסוק בה למן הרגע בו החליט בעלה להתמודד לבחירות כמושל קליפורניה. במקרה הספציפי שלה סביר שאין בכך סכנה כלכלית ישירה, אך עדיין זה אומר, בפוטנציה, שהיא נדרשה, לאורך לפחות חלק מ-25 שנות נישואיה, להישען על הכנסות בעלה ועל נכסי משפחתה, במקום על אלה שלה עצמה, וכעת עם הגירושין, על מחצית מהונו (עפ"י החוק הקליפורני). אך לנשים שלא נולדו לשושלת שכזו – ההשלכות בזמן גירושין חמורות עד כדי עוני של ממש.
שנית, הקושי לחזור לשוק העבודה.
בנות דורה המקצועי כמו קייטי קוריק ודיאן סוייר כבר הגיעו בינתיים לטופ של עולם החדשות האמריקאי וכמובן גם הכוהנת-הגדולה של המדיה אופרה ווינפרי. אם תרצה לחזור למקצועה לאחר הגירושים, לבטח תזכה ליחס מועדף כסלב, אך עדיין תהיה רחוק מאד ממעמדן הן. ולמי שאינה סלב – לעיתים החזרה למקצוע כלל אינה אפשרית.
שלישית, עבודה בחיזוק קריירת הבעל.
גם הנשים המפסיקות לעבוד רשמית, לא באמת מפסיקות לעבוד. הן פשוט עוברות לעבוד ללא שכר. ראשית בבית, עם הילדים, ושנית ביצירת המצע הרגשי והתפעולי לקריירה של הבעל. במקרים כמו של מריה שרייוור, יש גם רובד שלישי: התגייסות אקטיבית והמרה מוחלטת של ההצלחה והכישרון שלה עצמה, לקריירה של בעלה. ואכן, רבות צויין, ושוורצנגר עצמו הודה בכך לא אחת בראיונות, שהיא היוותה חלק מכריע בבחירתו. פעמיים.
הבעיה בסוג עבודה זה, מעבר להעדר התיגמול השוטף בצורת שכר, היא, שבעת גירושין, לא ניתן להמירו בחזרה לנכס אישי. כלומר, מי שממתגת עצמה כאשתו-של, לנצח תישאר כזו תדמיתית, גם כשכבר לא תהיה כזו, חוקית.
רביעית, "עבודה" במקום "קריירה".
נשים שממשיכות לעבוד גם מחוץ לבית, בקביל לנישואין ומשפחה, מנתבות עצמן לאפיק של שמירה-על-הקיים למשך עשור-שניים "עד שהילדים יגדלו". נתיב זה גורר פחות התמקצעות, פחות קידום, פחות שכר.
חמישית, תפיסה כלכלית של "משכורת שנייה".
התייחסות זו של נשים לעצמן, ושל הסביבה אליהן (בני זוג קודם כל, ורק אז מעסיקים), מנציחה נחיתות כלכלית לא רק בהווה אלא גם בעתיד, עקב הפרשות קטנות יותר, אם בכלל, לחסכון פנסיוני.
שישית, כבילה-כלכלית לבעל.
כל התלות הכלכלית הזו בבעל מיתרגמת לכבילה בפועל לנישואין, גם כשקיים רצון לפרקם.
הכשל הכלכלי השני: סחרור והתקרבנות-מרצון לתעשיית היופי והאופנה
תעשייה זו, המגלגלת מיליארדים והכוללת גם את פלח הניתוחים הקוסמטיים, מתבססת על הטמעה שיטתית של רגשי נחיתות פיזיים ומתוכם רגשיים בנשים, כדי שיצרכו את תוצרתה, מתוך ההבטחה שהיא תהפוך את המצב עבורן: מברווזון מכוער לברבור. במסווה של ערכים פסיכולוגיים וניו-אייג'יים (חלקם יפים ונכונים) של העצמה, בעצם מדובר על מערך כלכלי-צרכני ציני להחריד.
האינסנטיב המרכזי המוחדר למסרים הפרסומיים הוא שאם תהיי צעירה רזה ויפה, עם עור חלק שיער גולש ונעלי עקב גבוהות במיוחד, תצליחי "להחזיק בגבר שלך". ואם לא – לא. במילים אחרות – שאם הוא ינטוש/יבגוד/יעזוב/יתגרש – זו תהיה אשמתך, כי אינך ראוייה פיזית.
זה מספיק לרוב נשות העולם המערבי להתנהג כעדר פתטי ונטול-שיקול-דעת, ולצרוך עצמן לדעת באחוז ניכר מהכנסתן המצומצמת ממילא, עקב הכשל הקודם שסקרנו, מה שמכניס אותן לסחרור לא רק פסיכולוגי, אלא גם כלכלי טהור.
האבסורד החושף את הכשל הכלכלי הזה ככזה הוא, שהמציאות מוכיחה שוב ושוב שגם בעליהן של הנשים היפות, המטופחות והאופנתיות ביותר, העונות על כל הקריטריונים שתעשיית היופי השרישה בכולנו, בוגדים בהן כבאחרונת המוזנחות, ובאופנים הנלוזים ביותר. ארנולד שוורצנגר, כאמור, ביל קלינגטון בפרשה ההיא, וכמובן יו גרנט עם זונת הרחוב בעודו בן-זוגה של דוגמנית העל אליזבת' הרלי – אלה הן רק כמה אנקדוטות מייצגות לעובדה זו.
לו נשים היו מטפחות עצמן רק לצורך אסתטיקה אישית, לא היו מוצאות עצמן בסחרור פסיכו-כלכלי זה הנובע מהכשל היסודי של ניתוב כל התנהלותן הכלכלית, גם זו הפיזית ביותר, סביב גברים, במקום סביב עצמן.
בשורה התחתונה: על נשים להבין שהבחירות שהן עושות בתחום הזוגיות והמשפחה, שכביכול הן אישיות בלבד, הן בעצם בחירות כלכליות לכל דבר, עם השלכות של רווח-הפסד בהווה ובעתיד ; ועל שני המינים להבין שפמיניזם אינו רק מאבק מוסרי על שיוויון ערכי, תרבותי וחוקי, אלא הוא בראש ובראשונה מאבק כלכלי טהור שלצערנו גם כיום עדיין יש בו מנצחים קבועים ומפסידים קבועים, או יותר נכון – מפסידות.