אורית-קלייר

צִילבוּ אותי כמה שתרצו. אני מודיעה בזאת רשמית: לא תורמת! לא לחיילים, לא לכבאים, לא לילדים, לא לזקנים, לא לעיוורים. לא לייעור הכרמל, לא למילוי הכינרת ולא להצלת ים המלח. לא להפרחת השממה, לא לגאולת אדמות ולא לייבוש ביצות. פשוט לא. לא מוכנה יותר למינפולציה הרגשית המבזה והמקוממת הזו שעושים עלי חדשות לבקרים. בפייסבוק, בטלוויזיה, ברדיו, במתדפקים על הדלת. די!

אני כבר תרמתי. לא במשרד אלא במס הכנסה, במע"מ, בארנונה, בביטוח לאומי, בהפרשות מעביד לעובדיו, בהפרשות עצמאי לעצמו, במס רכוש, במס שבח, בשירות צבאי מורעל, במילואים של כל גבר שסביבי (הבודדים שעוד עושים מרוכזים דווקא סביבי), בהצבעה בבחירות (גם כשאין לי למי), באחסון ראוי של מסכת האב"כ שהמדינה הפקידה בידי ובמתן זכות קדימה בכל צומת עם שלט מתאים – בקיצור כאדם שומר חוק הממלא את כל החובות האזרחיים עד תומם, אני כבר תרמתי, תורמת ואתרום. מפה והלאה זה על הרשות המבצעת. הממשלה. כך למדנו פעם בשיעור אזרחות שנבחרינו בעליל לא השתתפו בו.

אבל המיסים שלי לא הולכים לאן שצריך. הם הולכים לאתנן פוליטי לקבוצות סחיטה (על ש"ס כבר דיברנו?) ולעשרות השרים המיותרים וסגניהם אוכלי החינם שהעדר מוחלט של מצפן ערכי איפשר להם לקבל מלכתחילה תפקיד ממלכתי ריק מתוכן בשכר מלא, ושחיתות מוסרית פושעת מאפשרת להם לדבוק בו בכל מחיר, תרתי משמע. העיקר שיתלבשו יפה. אני משלמת גם על זה.

ובהעדר תקציבים לצרכים הלאומיים הכי בסיסיים, הכל קורס ומתפורר. ואז, דאוס אקס מכינה, מתגייסים המושיעים, באחד משלושה הפורמטים הבאים:

• שירותי יסוד שאמורים להיות ממלכתיים
• אנשים טובים ועמותות ראויות
• תאגידים מסחריים

ומכל הכוונות הטובות והטהורות יותר או פחות, מבשיל לו לופ אינסופי של שנור חוץ-ממסדי אך מאד ממוסד,  שלאחרונה אף החריף והסלים, ושכל ביטויו מתנקזים למקום אחד משותף: ההזנייה של הפילנתרופיה.

הנה תרשים זרימה:

בשלב הראשון מתקיימת התנערות של המדינה מחובותיה כלפי אזרחיה.

בשלב השני מתקיימת התקה של משאבי המדינה שמקורם באזרחיה היצרניים (מיסים), מהם אל נישות של אזרחים לא-יצרנים-מבחירה, עד כדי הדרה מוחלטת בתחומי יסוד כמו דיור, תזונה, חינוך והשכלה גבוהה והחל מאתמול – גם תרומת איברים.

בשלב השלישי מתקיים מיתוג של השלב הראשון כפילנתרופיה בכלל ולהמונים בפרט.

כאן המינפולציה הרגשית מתחילה ובמקביל גם מתחילה פרידתה של אהבת האדם מן המונח שאמור לבטאה.

כאן גם העלילה מסתבכת כי מי שעושה זאת, פועל לרוב מן הטעמים הטהורים והראויים ביותר: אנשים טובים ועמותות ראויות שאינם יכולים לשאת את סבלו של הפרט. ובהעדר תקצוב ממשלתי (ע"ע שני השלבים הקודמים) הם פונים אל הציבור לתרומה.

אבל ככל שמספר העמותות גדל, מלחמתן על כיסנו וליבנו מחריפה. מוטיב ה- feel good  נסחט עד זרא סביב חגים ומועדים בהם  הציבור נרתם במיוחד, ומבלי משים, מזין בדיוק את המצב שכולנו רוצים למנוע, ואף מגביר את הסלמתו. בא לברך ויצא מקלל.

ולכי תגידי משהו נגד. זה הכי לא פוליטיקלי קורקט ובאבחה אחת תואשמי בקפיטליזם החזירי ובמיתון העולמי.

בשלב הרביעי מתקיימת גביריזציה של הפילנתרופיה: רגרסיה לתרבות השטעטל הנסמכת על הגביר הנדבן שיואיל ויתרום מחסדו.

כאן העלילה מסתבכת שוב כי לתמונה נכנסים טייקונים-כוכבים, מגאיידמק בזמנו (שהוא שונה מהשניים שלהלן בשל העדר זיקה ארוכת-טווח לארץ), דרך שרי אריסון ועד נוחי דנקנר כיום.

אני באמת מאמינה להם כשהם מבטאים סיפוק אישי ממשי מן התרומות שהם מעלים. בלי ציניות. אך טבע האדם הוא כזה, שלאורך זמן, נוסף לסיפוק הסגולי המקורי, גם מחיר-לוואי בלתי-נמנע: האדרה עצמית עד לטשטוש הגבולות בין הפרטי ללאומי, כפי שבא לידי ביטוי בתחושה של "מגיע לי" ו"המדינה זה אני", מה שמוביל לתחושת לגיטימציה לדרישת יחס מועדף (כידוע הוחלט שלדנקנר מחיר הדלק לא יעלה) ואף עלבון אמיתי ותחושת נבגדות אם זה לא ניתן להם בכלל, או מהר מספיק, או בהיקף המספיק לשיטתם (זוכרים בזמנו, איך שרי אריסון עזבה את הארץ בסערה?).

בשלב החמישי מתקיימת פולניזציה של הפילנתרופיה: למינפולציה המקורית נוסף היבט של בושה ואשמה שאותם אנשים טובים באמת ועמותות ראויות באמת, מפמפמים לי ולכל אחד מאיתנו דרך סוכני-לחץ מגוונים.

הקופאית בסופר מגיבה בתדהמה לסירובי לקנות את סיכת ילדי וריאטי ומפעילה את העומדים בתור נגדי, שדרני גל"צ (עתודת טאלנטים לערוצים המסחריים, ללא כל תרומה צבאית, שוב במימון הנפשע של המיסים שלי) בזים לי על שלא מתגייסת לשירותרום (אני אחראית על ביגוד חם לחיילים? אתם לא מתביישים?), וחבריי רבי-הזכויות-באמת, בפייסבוק, מדרבנים אותי לצאת לשתות מרק שתמורתו תועבר לנזקקים ומתייגים אותי על תחינה נרגשת של הקק"ל לתיקון נזקי השריפה בכרמל.

במקביל, הרשות המבצעת, קרי הממשלה שלנו, הפועלת מתוך רשלנות פושעת במקרה הטוב ופשיטת רגל מוסרית מוחלטת במקרה הרע, נסוגה יותר ויותר מחובותיה כלפי הציבור. והנה כך, שוב האנשים הטובים באמת באו לברך ויצאו מקללים, מבלי אפילו להבין זאת.

בשלב השישי, בו אנו מצויים כעת, מתקיימת ה"כוכב נולדיזציה" של הפילנתרופיה. זהו שפל שרק מלחמת גלדיאטורים לחיים או למוות לפני הקיסר וההמון צמא-הדם השואג בקולוסאום, יכולה להשתוות לו.

תאגידים מסחריים קופצים על העגלה ה"חברתית" ועל הדרך זוכים בנקודות גם במדיה החברתית. שניים במחיר אחד. כך הוא הקמפיין של בנק לאומי המסתיים היום: מיליון ₪ יחולקו כפרס בין העמותות שקיבלו הכי הרבה לייקים מהגולשים. בפועל, הרבה מן הלייקים הם פונקציה לא של מהותן האמיתית או הישגיהן, אלא של הסלבס שהצליחו לגייס לסרטוני יו-טיוב באתר הבנק. היי גיא.

וניסיתם להצביע? הבחירה קורעת לב. ממש משפט שלמה. למי לתת את הלייק? לילדים נזקקים, לקשישים זנוחים או לבעלי חיים שסבלו התעללות? כל עמותה ראויה מעל ומעבר, וכל עמותה מטפלת בתחום יסוד שהיה צריך להיות מטופל על-ידי המדינה.

עוד אנו מדברים ובטח משדר יומטוב נוסף קורם עור וגידים כדי שהזכיינית (קשת) תטהר  מצפונה מהאח גדוליות של שאר קיומה.

אך הטענה המרכזית שלי דווקא אינה נגד תאגיד זה או אחר. הם עסקים שצריכים להרוויח. הבעיה היא דווקא בכל האנשים הטובים שמתפתים לתרום ושמשתפים פעולה עם הקמפיינים הללו.

כי האמת העצובה היא, שכולנו מעדיפים לטהר מצפוננו אחת לכמה שבועות על-ידי אקט מאחד הסוגים הנ"ל, במקום לעשות מעשים אזרחיים אחראיים יותר ומשפיעים יותר, אך שמצריכים התגייסות פיזית ארוכת טווח יותר או שינוי דיסקט: ממשמרות או שביתות שבת, דרך הפגנות ענק וכלה בהצבעה בבחירות הבאות – לשם שינוי – לא על ימין/שמאל במובן שטחים/שלום/פלסטינים אלא על סוגיות של צדקת חלוקתי של המשאבים הלאומיים.

לפילנתרופיה במובנה המקורי תמיד יש מקום. אך הוא אמור להיות שמור לנישות מאד ספציפיות וקטנות שאינן יכולות להיות "מכוסות" על-ידי תקציב המדינה השוטף.

אז בואו לא נשקר לעצמנו. כל מי ש"תורם", גם אם מטוהר כוונות אמיתי, הוא שותף לפשע בשתי רמות: מנציח את העוולה הממשלתית, ומנקז את מצפונו תקופתית באופן שמונע פיצוץ ופעילות אזרחית אינטנסיבית יותר לשינוי המצב.

אומרים שאם רוצים לעזור לרעב, לא מספיק לתת לו דג. צריך ללמד אותו לדוג.

לטור כפי שהתפרסם ב- Ynet

התמונה באדיבות: Photo by 1shots. Stock photo – Image ID: 100220656