הדוגמאות ממשיכות להיערם ללא הפסקה: "אדמה" זה עתה נשלחה לפירוק בבושת פנים, "אור סיטי" של ענבל אור קרסה קצת קודם לכן, כמו גם הנפקת האג"ח ההזויה לחלוטין של "אורבן-קורפ" (urbancorp) שמחקה לחלוטין את השקעתם של המוני הקורבנות בארץ – מה שהופך מאמר זה שנכתב בעקבות הסאגה סביב "גבעות עולם" לחיפושי נפט שמשקיעיה נקלעו לבעיה, לרלוונטי יותר מתמיד. למרבה הצער, לבטח המאמר הזה ימשיך להיות תקף גם בתרמיות, לכאורה, הבאות.
אלה כאלה, לפני ברני מיידוף ולאחריו, הם קורבנות מתחלפים המהווים ניצבים בתסריט ידוע מראש של הבטחות בשמים – שצריכות מלכתחילה לעורר חשד, וקריסה אל התהומות – לכשהמציאות נוקשת בדלת. לכן, המניעים הפסיכולוגיים של המשקיע הקטן הם הפן המרתק בסיפור והוא לא משתנים בין פרשה כזו או אחרת, בין מוצר זה לאחר. גבעת חלפון ושדה הנפט של סרג'יו קונסטנצה כמשל
* * *
אולי יש תרמית, אולי לא. אולי יש נפט בכמויות מסחריות, אולי לא. אולי ניתן להפיקו בעלות כדאית. אולי לא. לא משנה מה יתברר בסוף, הסאגה הטלנובלית של "גבעות עולם" חושפת שוב רק אמת אחת קבועה: המשקיע הקטן אינו רציונאלי, אינו רוצה להיות רציונאלי והוא מסתחרר במערבולת רגשית, בה משמשות – לעיתים בערבוביה, לעיתים בסדר מעגלי – אופוריה, היסטריה, דפרסיה ופרנויה. כן. הפסיכולוגיה של המשקיע הקטן, היא הסיפור האמיתי.
המיפוי שלנו מעלה חמישה מאפיינים מרכזיים לפסיכולוגיה של המשקיע הקטן, בהם טמון המילכוד המובנה בהתנהלותו.
"רק לא לצאת פראייר"
אם המנייה הטרנדית גואה ו"בעיתון כתבו" ו"בטלוויזיה אמרו" – המשקיע הקטן לא יכול להכיל את האפשרות שיצטרך להודות בפני עצמו, או מר לוי חברו, או גברת כהן, שכנתו, שלא עלה על הגל. לכן, הוא חייב לקנות.
"לנצח את השיטה"
המשקיע הקטן בטוח שישנה שיטה להתעשרות קלה, אלא שהוא עצמו פשוט טרם פיצח אותה. לכן, כל הבטחה "להביא את המכה", בין אם ברורה או עמומה, מבוססת עובדות או תחזיות בלבד – נתפסת בעיניו כהזדמנות הפז לה חיכה אלפיים שנה.
"למה הוא כן ואני לא"
נגזרת של המאפיין הקודם: אחרים כן פצחו את השיטה – עובדה שהם מיליונרים – מה שמוכיח שהיא קיימת. ב"אחרים" נכלל כל טייקון-כוכב שהוא גם סלף-מייד-מן. לפי הפסיכולוגיה של המשקיע הקטן, כל אחד מהם הרי היה פעם כמותו, עד שהצליח לעשות את המכה הראשונה עם השקעה ממולחת. וכאן הטעות.
למרות כל מעלליו מעוררי הקבס המוסרי של הטייקון-הכוכב, לא ניתן לקחת ממנו שלושה מאפיינים פסיכולוגיים שהם ההיפוך הגמור מאלה של המשקיע הקטן, מה שהופך את ההבדל ביניהם למהותי ולא רק כמותי.
הראשון, היכולת לקחת סיכון. (מושכל יותר. מושכל פחות. את זה לרוב קובעים ה"מומחים" רק בדיעבד, לפי התוצאות).
השני, היכולת לנהל את הסיכון: החל מלישון טוב בלילה, דרך הימצאות "מרווח נשימה" כספי בזמן שבו עדיין לא ברור מה תהיה התוצאה, וכלה בתמרונים כספיים יצירתיים אם מתגלות בעיות.
השלישי, היכולת לשרוד את הסיכון, אם לא צלח: לספוג ההפסד ולצאת, או להגדיל את ההימור.
המשקיע הקטן, לעומת זאת, רוצה לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה: לקבל את הרווחים מהימור בעל רף סיכון גבוה, אך מבלי לספוג את המחירים בדרך. "בלי סיכון – אין סיכוי" הוא משכנע עצמו בצדקת השקעתו, תוך שהוא שוכח את הנחת היסוד שבבסיס האמרה: בלי כסף שניתן להפסיד – לא משחקים במגרש של הגדולים ו/או הספקולנטים.
"הוא איש עם כיפה"
[פסקה זו רלוונטית לא רק ל"גבעות עולם", שאחד מבעליה והמנכ"ל המאוד מיוחצן שלה בזמנו, טוביה לוסקין, הוא איש דתי עם זקן לבן ארוך, בדמותו של אליהו הנביא, אלא גם ל"עסקאות" אחרות בהן לקוחות נוטים לתת אמון באנשי מכירות דתיים, כמו בקריסת "אדמה" – פירוט להלן]
אצל המשקיע הקטן, רגשי נחיתות חילוניים או לחלופין דווקא רגשי זיקה מסורתיים, מתערבבים להם עם שיקולים ענייניים. אלה כאלה מניחים שסממנים דתיים הקשורים בהשקעה, ולו רק בעקיפין, פירושם האוטומטי יושר ותום לב, כמו גם ערובה מיוחדת להצלחה. זו טעות. די להזכיר את מספר האנשים עתירי המצוות, החובשים לא רק כיפות, אלא גם את ספסלי בתי הכלא.
במקרה של גבעות, (וחלילה אין כל טענה או הנחה שאין תום מוחלט אצל מוביליה), קשה להתעלם מהעֲצָמה של מאפיין פסיכולוגי זה בדמות האתוס היהודי-ציוני-כמו-משיחי השזור בחזונו של גיאולוג השותפות ובפאתוס המרגש של התבטאויותיו, הנישא תוך שעיני בורקות.
הוא נוטה (ושוב, סביר שמתוך אמונה שלמה) לתבל את אבחנותיו המקצועיות עם אמונותיו בגאולת העם על-ידי בורא עולם, דרך מגד 5. לא ניתן להתעלם מן ההשפעה הפוטנציאלית שיש לכך, על המשקיע הקטן, שאולי (גם אם שלא במתכוון, ומבלי משים) מסיטה את המיקוד מן העובדות העמומות, או אולי אף משמשת לרציונאליזציה של הסיכון, עד כדי טישטושו.
ואכן, באסיפת בעלי המניות, נאלץ עורך-הדין של השותפות, איש רב-זקן כשלעצמו, לתקן את התבטאותו הספונטאנית של מר לוסקין, מייד לאחר שנאמרה, על-מנת שלא להיחשד בהטעייה.
הייתכן שאפיזודה קצרצרה זו במהלך האסיפה, שמי שלרגע לא התרכז אולי אף פספס אותה, טומנת בחובה את המפתח לסאגה ההזויה? האם כל מקורה הוא בהסתבכות חלמאית של הצהרות הנובעות מתום לב ולהט כן של מוביליה? מבחינה מעשית (ולא משפטית) אין זה משנה דבר, משום שגם מצב שכזה מסוכן למשקיע הקטן, כפי שאכן קורה בפועל.
אבל למה ללכת רחוק, הנה עדות חייל שנעקץ ע"י אורן קובי, בעלי "אדמה" ממש בימים אלה: "אני בא מבית מאוד פטריוטי, עם ערכים. אשת המכירות של אדמה הייתה אישה דתייה, דיברנו באותה שפה עם אותם ערכים, והיא החתימה אותי על החוזה וראתה שהצ'ק רשום על שם חברת אדמה ולא על שם נאמן. היא ידעה שמרמים אותי, ואני מרגיש מאוד מאוכזב."
"התקשורת אשמה"
מה עושים עם "זכות הציבור לדעת", כשאכן לא ניתן לדעת (למשל, אם ימצאו נפט או גז או לא), וכשאותו ציבור עצמו טוען שאין לדווח על-כך שלא ניתן לדעת בביטחה , כי עצם הדיווח על אותה אי-ידיעה מקצין אותה מעבר לנדרש ומסכן את השקעתו? התבלבלתם? לא נורא, כי זו אינה הסוגיה האמיתית.
המשקיע הקטן, המצוי בדיסוננס חריף עקב הפער בין הפסיכולוגיה שלו (הדוחפת אותו אל עבר הסיכון) לבין המציאות הטופחת על פניו (המציעה לו לשקול בריחה מן הסיכון), פותר אותו בקלילות מרשימה: התקשורת אשמה. אגב, בזה הוא דווקא דומה מאד לטייקון-הכוכב.
"לסרג'יו פנית – ג'ריקנית"
כשמר חסון קונה את שדה ויקטור מסרג'יו קונסטנצה, הוא פועל בדיוק מתוך הפסיכולוגיה שמיפינו. וגם כשהוא מגלה ש"איזה סולר – מקסימום חולר" הוא אינו לוקח אחריות חלילה, אלא ממהר להאשים את המוכר.
אנו טוענים שמסרג'יו ועד מיידוף, עבור ב"אדמה", "אור סיטי", "אורבן-קורפ", ו"גבעות עולם", דווקא המוכר, בו כולם נוטים לעסוק, הוא פחות רלוונטי להבנת המצב, מאשר הקונה, המשקיע הקטן.
אז עזבו את השורטיסטים, את המוסדיים ואת המומחים, ואפילו את הנהלת השותפות או התאגיד. פני מניות טרנדיות, כפני המשקיע הקטן. לכן, כל עוד הפסיכולוגיה האנושית נותרת בעינה, כל אחת מן ה-לכאורה-תרמיות הללו היא רק משל, שימשיך לספר את עצמו עוד באלף שמות אחרים, בספר האגדות הבורסאיות שלנו, עם סוף טוב יותר או פחות (סביר שפחות. הרבה פחות), עד עצם היום הזה.
התמונה באדיבות: Photo by Sira Anamwong. Stock photo – Image ID: 100346037