"מה קיבלתם לחג" היא השאלה הכי נפוצה בימים אלה, בקרב שכירי ארצנו, אפילו בהשוואה ל"איפה אתם בחג". הם משווים מבחר, שווי ותנאי מימוש בדקדקנות וקפידה של שמאי מדופלם, ואת ההכרעה האם המתנה שקיבלו "שווה" או לא הם בוחנים כפונקציה של עוד שני פרמטרים קובעים: מתנת החג של השנה שעברה וזו של ארגונים מקבילים. מיד מחושבת הדלתא בכמה נוסחאות מנטליות זריזות – אין צורך בשום תוכנה, אפליקציה או אפילו מחשבון – ועל-פיה תיקבע מידת שביעות הרצון או האכזבה. כן חברים, שכירי ארצנו בעליל למדו מתמטיקה חמש יחידות.
כפיות הטובה
וזה עובד כך:
מצב א' השנה שעברה > השנה
אם מתנת-החג השנה קטנה ביחס לשנה שעברה, חשים שכירי ארצנו התמרמרות, התקוממות ובאופן כללי מתייגים את המעסיק כמניאק. תחושה מתונה יותר מתאפשרת רק אם המעסיק בצרות כלכליות, אבל גם אז הנחת היסוד הסמויה היא ש"יש לו מאיפה, אז שלא יתקמצן".
מצב ב' השנה שעברה = השנה
אם המתנה לחג עומדת בקריטריונים הנ"ל בכבוד, אזי התחושה היא… סתמית ותו לא. אתם מופתעים? ציפיתם לשביעות רצון? לא ולא. המהדרין עוד עשויים להוסיף עיקום אף קל, יען כי שכירי ארצנו יוצאים מנקודת הנחה שבכל שנה צריכה להינתן תוספת יוקר. תפיסה זו, בגילומה הכספי במשכורת ובמתנה לחג, היא מן התפיסות ההסתדרותיות הידועות, שאין בינן לבין כישורים, ביצועים ומצב השוק דבר וחצי דבר, ואשר השתרשו להן גם בשוק העסקי.
מצב ג' השנה שעברה < השנה
אם המתנה לחג השנה גבוהה בשוויה המשוקלל ביחס לשנה שעברה, אזי מתגנב לו חיוך של סיפוק לפניהם של שכירי ארצנו, אך גם זה רק לשנייה קלה. אותה תפיסת עולם הסתדרותית מיד מציעה פרשנות הפוכה: רגע רגע, אם כל-כך טוב עד כי המעסיק יכול להרשות לעצמו כזו מתנה, מה קורה עם המשכורת? למה שלא נקבל העלאה? והנה הסיפוק הרגעי נגוז לו לבלי שוב.
הנה כי כן, מה שלא יהיה, למעסיק הקטן או הבינוני, הנאנק על הישרדותו גם כך, אין סיכוי לזכות בהערכה, הוקרה או הכרת תודה מעובדיו על מתנות-החג שזה עתה נתן להם, גם אם הוציא עליהן אלפים רבים של שקלים והשקיע בהן מחשבה וכוונה רבה.
אפילו העובדה שהמיתון עודו לגמרי כאן עבר רוב העסקים בארץ, אינו מאפשר נקודות זכות במלחמת התודעה על היות המתנה "שווה", כי בחדשות, כשמדברים על הגזירות הפוגעות במעמד הביניים, מתכוונים רק לשכירים. העצמאים-המעסיקים הם אקס-טריטוריה. ואולי בצדק. הם פשוט לא שייכים אליו: רובם מתנדנדים סביב העשירונים התחתונים או בקושי מגרדים את מעמד הביניים מלמטה.
יתירה מכך. מצב הבעלבית הוא לרוב גרוע מזה של עובדיו. הוא משלם שכירות וארנונה מרקיעת שחקים (כן, לילך שלי לילך, ארנונה לעסקים ולמגורים זה בכלל לא היינו הך), ומשכורות בזמן (אחרת ייתבע על הלנת שכר, גם כשהלקוח מלין את שכרו הוא, או סתם משלם בשוטף-פלוס-שנה-הבאה), הוא מפריש לפנסיה של עובדיו (גם אם אין לו לפנסיה של עצמו), וכמובן גם לביטוח לאומי, ואם העסק יפול, הוא עדיין יחוייב בתשלומי פיצויים מלאים לאותם עובדים (ולא שלא מגיע להם), אך בעצמו לא יהיה זכאי לדמי אבטלה.
אבל כל זה לא מפריע לנורמות התעסוקתיות (ע"ע מתנה לחג) של שכירי ארצנו להתייחס אל המעסיק כאל קפיטליסט מושחת ולצפות ממנו להקיז את דמו הכלכלי, מבלי להכיר במלחמת ההישרדות הבלתי-אפשרית הזו שלו.
מתנה היא מתנה – לא משכורת!
התשובה השגורה בפי שכירי ארצנו כשאני שואלת ישירות "מה עשית בשנה האחרונה, המזכה אותך במתנת חג מן המעסיק?" היא לרוב "עבודה קשה כל החודש", אבל לא לפני שפערו זוג עיניים תמהות על החוצפה שבעצם השאלה. ועל-כך תורנו, המעסיקים, להתקומם.
מבלי להיכנס לתפיסה הקלוקלת והכה הסתדרותית, של עבודה "קשה" במקום עבודה "אפקטיבית", קרי שתפוקות בצידה, הרי שהתשובה העובדתית, החד-משמעית והצודקת בכל קריטריון של אתיקה עסקית ואנושית – הכינו את הטוקבקים – היא: עבודה קשה כל החודש??? על זה אתם הרי מקבלים משכורת!!! איך זה קשור למתנה?
זה כמו עניין הבונוסים. ברגע שהן נעשים אוטומטיים, למשל בסוף השנה, ללא קשר למצב העסק ולביצועים של העובד הספציפי, הם נתפסים כחלק מהמשכורת, מעין משכורת 13 דה פאקטו. עם המתנה לחגי תשרי זה כבר 14. ועם מתנה לחג גם בפסח, זה 15. להבין את זה מספיקה גם מתמטיקה שלוש יחידות.
וברור שהמתנה אינה באותו סך של המשכורת, אבל אני מדברת על העיקרון, על חוסר הצדק, שלא לומר החוצפה, של תפיסת מתנת-החג כמובנת מאליה, כ"מגיעה" לעובד.
והראייה: אפילו המחוקק, המוטה עקבית לטובת העובד, מתוך תפיסת-העולם הארכאית לפיה המעסיק הוא אוטומטית עושק והמועסק הוא אוטומטית הנעשק (טוב, גם "המחוקק" זה רק שכירים), אפילו הוא לא מחייב את המעסיק להעניק לעובדיו שי לחג, אלא אם נקבע אחרת בהסכם העבודה האישי או הקיבוצי.
ואם עדיין קשה לכם לראות זאת מזווית המעסיק, חשבו נא על הילדים שלכם, על איך שאתם מרגישים כשגם לאחר שאתם נופלים שדודים, מנטלית וכספית, מעול פרנסתם, הם מצפים לעוד ועוד מתנות, גאדג'טים ומותגים, מתוך תחושת "מגיע לי" מרתיחה, שגם אם תמלאו אותה עד תום, עוד תשמש אותם על ספת הפסיכולוג בעוד עשרים שנה, כשיתלוננו על כל מה שלא נתתם להם. אז זה כזה. רק שבעבודה.
ומה בדבר המעסיקים הגדולים, אתם שואלים, תאגידי הענק המרוויחים מיליארדים ומשלמים פרוטות? אתם צודקים. חלקם באמת מניאקים מושחתים. מנקזים את כל הרווחים למעלֶה הפירמידה ולמי שתכל'ס עושה את העבודה השחורה לא מותירים אלא שיירים מבישים.
אבל אתם יודעים מה? אפילו להם מגיעה הכרת תודה בסיסית, ומאותה הסיבה: מתנה היא מתנה, לא משכורת! מתנה אמורה להיות אקסטרא, לא אוטומט! הילחמו בהם על השכר, אם תרצו, אך אל תבלבלו בינו לבין המתנה לחג.
ברור לי שהשכירים הקוראים טור זה ירצו להרוג אותי, ולעומתם המעסיקים ירצו לשאת אותי על כפיים. ככה העולם נחלק. המוח של שכירים ועצמאים בנוי לגמרי אחרת. לא לטובה או רעה, פשוט אחרת. לבטח המשך פיצוח הגנום האנושי יוכיח זאת. בינתיים, תהיו בני-אדם ותעשו לי טובה: כשתקבלו את המתנה לחג מן המעסיק, פשוט תגידו תודה, תעריכו, ותשתקו.
חג שמח.
התמונה באדיבות: Photo by Sira Anamwong. Stock photo – Image ID: 100356959