פרשת "קרן אור" היא הוכחה נוספת שהמחאה החברתית נכשלה ושנותרנו צרכנים גרועים ומסוכנים לעצמנו: הציבור, שוב, מטומטם – ולכן הציבור, שוב, ישלם
* * *
אחרי הלב שנכמר על המשקיעים שהפקידו, וכנראה הפסידו, את מיטב חסכונות חייהם; אחרי הכעס על הרשות לניירות ערך שכשלה, שוב, בתפקידה הרגולטורי האמור למנוע בדיוק את המצבים האלה (ובלי שום "לכאורה" כי בגיוס כספים מ-35 משקיעים ומעלה, כמו במקרה "קרן אור", נדרש היה תשקיף ודווח שזה כלל לא הומצא); אחרי התדהמה מההיתממות המביכה של דמויות מוכרות בשוק ההון החוברות, ביודעין או שלא ביודעין, לעוד עוקץ – לכאורה – כספי ענק; אחרי כל אלה, נותר רק עוד רגש אחד המתפרץ במלוא עוזו וגובר על קודמיו: בוז. בוז למשקיעים הטיפשים שבמו סכלותם האינסופית מביאים על עצמם שוב ושוב כלייה כלכלית, ועל הדרך גם סוחבים את כולנו למשבר אמון נוסף במערכת כולה.
לבטח גם אתם זוכרים היטב את מודעת הפרסומת המדוברת על הקרן, בימים בהם הציפה את העיתונות הכלכלית ולא ניתן היה לפספסה. מה שכמובן מעורר שאלה: באמת לא ראית אותה מייד, מר שלמה מעוז, כמי שצורך עיתונות כלכלית לבטח עוד יותר מרובנו? או שמא זו בכלל עוד קונספירציה אשכנזית נגדך?
בעיקר זכור צמד המילים: "תשואה מובטחת". "מובטחת"! זוכרת שנדהמתי וחשבתי לעצמי איך הנוגעים בדבר מרשים לעצמם להיות קשורים בהבטחה שכזו, ונזכרתי גם בביטוי הידוע: בטוח – רק המוות. ולמראה אחוזי התשואה המובטחים, הרי שגם הדיוטה שכמוני בשוק ההון, הבינה שמשהו פה לא תקין.
מייד עברתי הלאה, תוך שאני מתייגת את הפרסומת בקטגוריית העוקץ הניגרי במייל, או ישיבת קבר רחל / הרב-הצדיק-שקר-כלשהו, בטלפון. "זה בטח לספקולנטים", הרהרתי לרגע. "מי יאמין לזה בכלל?" ושכחתי מכל העניין.
אבל מר כהן וגברת לוי, המעמד-ביניימיקים, לא עברו הלאה. הם נתנו ל"קרן אור" את מיטב כספם. הו, לו הטיפשות היתה מחלה כואבת.
כל מעמד-ביניימיק מצוי ייסע עד קצווי עולם, יבזבז טנק דלק שלם, פקקים, תורים ועצבים, רק כי חבר סיפר לו על קוטג' בחצי שקל פחות בסוּפֶּר עלום אי-שם. הוא גם יברר בשלושה-ארבעה מקומות לפחות את מחיר הסמארטפון החדש שרוצה לקנות, ויעביר את כל חבריו בפייסבוק חקירת שב"כ צולבת, לבירור ניסיונם עם המלון לחופשה בארץ או בחו"ל או המסעדה לאירוע משפחתי, טרם יזמין בהם מקום.
אבל, להפעיל הגיון פשוט ברמה של ילד בכיתה א', שגם כל אנאלפבית, בור, הדיוט ואידיוט מסוגל לו, טרם יפיץ לרוח את חסכונותיו הוא, את עתידה הכלכלי של משפחתו או את זקנתם של הוריו – זה לא.
והוא צודק. הרי שנים של חיים בגן עדן מוסרי – כזה הקיים במקומותינו – ללא כל שחיתות שלטונית או עסקית, שכנעו את המעמד-ביניימיק שלנו שאכן, ייצר לב האדם טוב מנעוריו. כך, לא טומא תום לבבו והוא בטוח שאין לחשוד בהבטחות שנראות טובות מכדי להיות אמיתיות. לבטח עומדים מאחוריהן פילנתרופים חדורי ציונות וערכי עזרה לזולת, שפשוט מחכים לחלוק את הונם עמו. כן, ככה זה כשיש צדק חברתי.
באמת שאפשר להשתגע. איך? איך זה קורה שוב ושוב? הכתובת הרי על הקיר, מודגשת במסגרת שחורה ועל רקע זוהר, נורות אדומות מהבהבות מעליה ושלל כותרות עבר לצידה, מבארני מיידוף ועד "מיידוף הישראלי" ערן מזרחי. ועדיין, הישראלים נוהרים אחרי כל הבטחה הזויה וממש מתחננים לתת את כספם, שמא יפספסו עסקה של פעם בחיים. אוה יה.
שברתי את הראש למצוא הסבר מקצועי למה שהוא נטול הסבר אינטואיטיבי. ומצאתי. שניים.
- ההסבר האוניברסלי
האדם אינו יצור רציונאלי וקבלת ההחלטות שלו היא לחלוטין ההיפך המוחלט מזה, מבלי שהוא כלל מודע לכך. את ההוכחה הניצחת לאמת זו סיפקו שוב ושוב משך שנים מחקריהם פורצי הדרך של עמוס טברסקי ודניאל כהנמן, בזכותם גם קיבל כהנמן את פרס נובל לכלכלה לשנת 2002 (טברסקי נפטר קודם לכן ולכן לא נכלל בפרס).
לצורך הדיון ועל קצה המזלג: כאשר ניתנת לאנשים בחירה בין סוגי סיכון שונים (לא רק כספית אלא בכל התחומים), רובם יעדיפו לקחת סיכון גדול יותר (כלומר כזה שההפסד בגינו גבוה יותר עבורם) מאשר קטן יותר (כלומר שההפסד בגינו נמוך יותר עבורם). ואם לא די בכך, הם מתבלים את בחירתם הלא-רציונאלית הזו במיני אמונות ותקוות שהמזל יאיר להם פנים וש–גם אם כולם מפסידים בהימור זה תמיד, הם לא יפסידו.
זהו הסבר העל שאין בלתו. עלינו לשוותו לנגד עינינו, והוא צריך להיות כטוטפות קבועות ביניהן. וכל מי שחושב שאמת זו לא תקפה לגביו – חובת ההוכחה עליו. בעיקר אם הוא ממשקיעי "קרן אור" ודומותיה.
לא בכדי גם טברסקי ז"ל וגם כהנמן, ייבדל, הם פסיכולוגים קוגניטיביים, ולא כלכלנים, ולא בכדי כלכלה נלמדת בפקולטות למדעי החברה לצד אחיותיה הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה – ולא באלה של המדעים המדוייקים.
- ההסבר הישראלי
אני מבקשת לטעון (ועל זה בטח נסכים) שבארץ, ההסבר הנ"ל אינו מספיק. נראה שהמשקיע הישראלי המעמד-ביינימיקי לא רק שאינו רציונאלי, הוא כלל אינו שואף להיות כזה. המערך הרגשי המנחה אותו, לא רק שהוא רגשי, אלא שיש לו מאפיינים קבועים המקצינים את ההסבר הקודם:
א. בראש ובראשונה: "לא לצאת פראייר"
המעמד-ביינימיקי המצוי, ובעצם מר ישראלי מכל מעמד סוציו-אקונומי, האו רדוף פרנויה. נדמה לו שהוא בסכנה תמידית לצאת פראייר, שכ-ו-ל-ם בטח יודעים משהו שהוא לא יודע, ולכן עליו לעשות ה-כ-ל כדי לגלות את הסוד הכמוס ולמנוע את תיוגו כפראייר שלא "עלה על זה", גם בעיני עצמו, וגם בעיני סביבתו.
ב. "מה, הוא יכול ואני לא? למה, מי הוא?"
המשך ישיר הוא האמונה הבסיסית של מסוגלות, שאכן תורמת רבות ליכולת הישראלית הידועה "להסתדר" בכל מקום ולגייס "חוצפה" להשגת מטרות. זוהי אמונה ראויה כעיקרה, אבל תרגומה הישראלי המלא הוא מסוכן, היות שהוא גורר מעגל של פיצוי-יתר על חסכים (כמו העדר כסף/מעמד/הצלחה) ורצון לנצח בכל מחיר, מה שכמובן גורר ירידה בשיקול הדעת ועלייה בלקיחת הסיכון הלא-מחושב.
ג. "צ'מע, יש לי בן-דוד ש…"
הסעיפים הקודמים כל-כך חזקים, עד כי נראה שרוב המשקיעים הקטנים, המעמד-ביינימיקים, ייטו שלא להודות בפני עצמם ובפני סביבתם גם כשטעו בשיקול ונראה שכספם בסכנה או כבר הופסד. זאת, עד כדי הסתרה של ממש. התיוג "פראייר" מפחיד אותם יותר מן ההפסד הכספי עצמו או מחסור שינה בלילות, או אפילו מהכשלת אדם יקר להם. יתירה מכך, הם יעשו זאת כאמצעי הרגעה לעצמם על השקעתם הכאילו-בטוחה.
כך, הם ייטו להמשיך לחלק "עצות" ו"טיפים" לאחרים, כולל חברים ובני משפחה, על המעלות הטרומיות של השקעותיהם גם כשאין להם עדיין כל ערובה או הוכחה לכדאיותן. מפגשי זוגות חברים בערבי שבת, על פיצוחים, הם כר מסוכן במיוחד למהלכים אלה. תמיד יש את זה ש"מבין", או ליתר דיוק מתיימר להבין. ותמיד יש לו איזה חבר שעוד יותר מבין, ולהוא יש איזה חבר או בן-דוד של הסבתא של השכנה, שכבר עשה מיליונים מן ההשקעה שרק אתם בכל היקום כולו טרם שמעתם עליה וטרם הצטרפתם אליה. נו, מה, לא תצטרפו? בטח תצטרפו.
תסריט כל-כך ישראלי זה גם מסביר את העובדה שחלק מן המשקיעים ציינו שהתייעצו עם חברים או ששמעו על קרן אור דרך חברים מרוצים וכך נפרדו לאלתר מכל שביב של היגיון פשוט.
ד. "הקם לדופקך – השכם לדופקו" או: "לנצח את השיטה"
המשקיע המעמד-ביינימיק הקטן בטוח שישנה שיטה להתעשרות בטוחה ואולי אפילו קלה, שהוא עצמו אמנם טרם פיצח אותה (בניגוד, כמובן, לבן-דוד של החבר הנ"ל) אבל כמו האמת של מאלדר וסקאלי ("תיקים באפילה") היא קיימת אי שם, ועל-כן הוא במסע תמידי אליה. הדבר נכון בעיקר "אם היה כתוב בעיתון", או אם "אמרו בחדשות".
לכן, כל שביב קצה של הבטחה "להביא את המכה", גם אם זו מעוררת שאלות בסיסיות של הסתברות סטטיסטית, וגם אם היא נשענת על תחזיות-מטעם, ואופטימיות בלבד (מיני קידוחי נפט בארץ, למשל) – עדיין נתפסת בעיני מר ישראלי כהזדמנות הפז לה חיכה כל חייו ועליה יספר לנכדיו.
במובן זה המעמד-ביינימיקי המצוי מגלה רמת בגרות נפשית של נער בתיכון, שכל מה שמדריך את התנהלותו הוא מה ש"כולם" עושים. או ליתר דיוק, מה שהוא ח-ו-ש-ב שכולם עושים.
זה מזכיר לי את הסברו האלמותי של סרג'יו קונסטנצה למר חלפון על מהותה של "זפטה שמש": "אתה חושב אתה רואה מה שאתה חושב… אבל אתה לא באמת רואה מה שאתה חושב שאתה רואה". תזכרו את זה בפעם הבאה שתרוצו לשים כספכם על קרן הצבי.
וכמובן, יש גם סתם "גרידיות" שמעצימה עוד יותר את כל ההסברים הקודמים, אבל זה כבר חוזר להסבר האוניברסלי, אז נניח לה כעת.
הנה כי כן, הפסיכולוגיה של המשקיע המעמד-ביינימיקי הקטן היא מערבולת מסוחררת ומסחררת של רגשות, המורכבת מתמהיל משתנה של פרנויה, היסטריה, דפרסיה ואופוריה.
אה, ועוד דבר אחד: חברים, חיפוש בגוגל אמנם חיוני, אך הוא כשלעצמו אינו בדיקת נאותות נאותה. עוד פרמטרים שאינם כאלה: משרדים יפים, מכונית על לוגו הקרן, עובדים חביבים (שלעיתים אינם מודעים למתרחש). ברור שזה משדר "רצינות", כפי שהתבטאו חלק מן המשקיעים האומללים – אבל הללללווו!!! לאורך כל ההיסטוריה, אמני תרמית הם האנשים שעוררו תמיד הכי הרבה אמון וסימפטיה.
לעיתים, באמת קשה להעלות על הדעת מעשה תרמית, למשל במקרה הקיצוני של ברני מיידוף שהיה יו"ר דירקטוריון הנאסד"ק, לא פחות. אבל, גם על הטיטאניק אמרו שהיא unsinkable, שכחתם? אז מה אם "מכובדים" אומרים. השאלה היא: האם להם ולכם יש אותו כושר ספיגת הפסד.
לכן תמיד, אבל תמיד, ההיגיון הפשוט צריך לנצח. עקרונותיו לא השתנו מאז ומעולם: אין ארוחות חינם, אין רווחי עתק ללא סיכון מהותי ואין תשואות דו-ספרתיות מובטחות מראש ובאופן קבוע, בטח לא בשוק של היום, בטח שלא מהשקעה בענייני תמ"א 38 (אם כי חייבים לומר שזה היה היבט יצירתי).
ולחדשות בהרחבה
המחאה נכשלה, גבירותי ורבותי. מקרה קרן אור הוא, שוב, ההוכחה לכך. מדידת הצלחתה בשינוי ה"אוירה ציבורית" וב"מוּדעוּת" בלבד חשובות ככל שיהיו (והן אכן חשובות ביותר), כבר מזמן אינה ראויה והופכת אותה לבדיחה עצובה. אתם כועסים עלי כל פעם מחדש כשאני אומרת זאת, אבל למרבה הצער, זה מה שכולם עושים פה מאז קיץ 2011.
מדד ה- Zeitgeist הזה עשוי להיות תקף אך ורק בימי החסד הראשונים שלאחר פריצת מחאה, כל מחאה. אז, גם אם השינוי הינו תודעתי בלבד, עדיין ניתן לטעון שהמחאה מצליחה מתוך הנחה שזהו שלב ראשוני בחלחול איטי לכיוון המטרה. בפועל, זוהי רק "הצלחה בפוטנציה". למרות זאת, הציבור משתמש במדד זה כדי לסמא את עיניו הוא וכדי לברוח מן האמת: קל יותר להלין על אחרים (אשמים ככל שיהיו: הממשלה, הטייקונים) מאשר לעשות שינוי מהותי בד' אמות.
ללא כל תרגום מעשי של המחאה הציבורית ה"אווירתית" לכדי שינוי התנהגותי מהותי באסטרטגיה הכלכלית הכוללת של הפרט, מניתוץ התמכרותו למותגים, דרך מהפך בתרבות הקניות המשפחתית, ועד מפוכחות בהשקעת חסכונותיו – הרי שהמחאה היא… כישלון. כל פירמידה קורסת או מגדל קלפים עף ברוח חושפים זאת מחדש. לפיכך, קרן אור היא סיפור המשנה. הכותרת הראשית האמיתית היא (שוב): הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם.
אז שישלם.