אוהו איך שגלגל מסתובב… זוכרים את השיר הזה של שמוליק קראוס? הוא תמיד מתנגן לי בראש כאשר מישהו שרציתי שיהיה לקוח שלנו אך מעולם לא החזיר לי טלפון או מייל למרות שחיזרתי אחריו נמרצות, מקצועית ;
ו/או שמנע מהצוות שלי את הפרוייקט הנחשק כי אמרנו לו את האמת שהוא לא רצה לשמוע בעוד הוא רגיל ליועצים חנפנים ואומרי הן ;
ו/או שחש מאויים ממני כי הוא "גבר גבר" מהסיירת, שלא לומר "ביג שוט" בוגר וורטון למנהע"ס ואף אחד (בטח לא אחת) לא יגיד לו שהוא טועה ושהניהול הלקוי שלו מקדם את ארגונו אל פי התהום ;
כשאחד כזה מתחיל לרדוף אחרי השכם והערב, במייל, בהודעה במשרד ובסמס, במתיקות אין קץ של "היי מה קורה מזמן לא דיברנו" או "אנחנו חייבים להיפגש לקפה", כאילו הוא אחי האובד, אני יודעת – הוא מחפש עבודה.
קרה לכם? לבטח כן, בצורה זו או אחרת. זה יכול להיות חבר ילדות קרוב שנעלם ללא הסבר או קרוב משפחה שלא רצה כל קשר – אנשים שרציתם בחייכם האישיים או המקצועיים (מן הסתם הטור מתמקד בהקשרים של עבודה) אך לא רצו בכם ופתאום נזכרים בכם רק כי צריכים מכם משהו…
ושלא אובן לא נכון: חידוש קשרים מן העבר הוא גם לגיטימי וגם ראוי. לעיתים הדרכים התפצלו סתם כך מטבע החיים, ללא עוולה כלשהי או תחושת פגיעה. אולי הפסקתם לעבוד יחד כי אחד מכם עזב לחברה אחרת, אולי התמקצעתם בכיווני קריירה שונים וכד'.
במקרה כזה חידוש הקשר עם קולגות, בוסים, כפיפים, לקוחות או ספקים עשוי להיות נעים ומשמח, בבחינת התרפקות על נוסטלגיה ו/או חיבור מחדש ל"אנשים טובים באמצע הדרך". וכמובן שככל קשר בינאישי, הוא פותח מעגלים חדשים ואינסופיים של נטוורקינג (רישות) שעשויים לסייע תעסוקתית או עסקית גם לכם בעתיד – וזה תמיד טוב.
אבל מה אם האדם היה שלילי לגביכם או עשה לכם עוול כלשהו, מקצועי או אישי? מה אם הוא סתם לא התייחס והייתם שקופים עבורו כי ממרום מעמדו הקודם הוא לא היה זקוק לכם? לבטח חידוש קשר באופן שהודגם לעיל הוא נעדר אינטליגנציה רגשית במקרה הטוב, ומעורר גיחוך במקרה הרע. בכל מקרה הוא לא אפקטיבי.
חטא היוהרה
שוב ושוב הצוות שלי ואני נתקלים בבעלי תפקידים בכירים בארגונים, שפשוט אינם מבינים, במובן העמוק ביותר של המילה, שהכבוד והיקר להם הם זוכים, ניתנים להם אך ורק בזכות ה"טייטל" שלהם וממש לא, או הרבה פחות, בזכות מעלותיהם הטרומיות.
כמובן שיש מי שהם ראויים בכל מקרה, גם ללא הטייטל: אנשים מקצועיים ומוכשרים שעשו את כל הדרך למעלה וכעת רוצים ליהנות מ"מנעמי השילטון". זה דווקא לגיטימי ביותר.
בנוסף, לגיטימי ואף נדרש הוא שבכירים יסננו – או שמישהו יסנן עבורם – כמה שיותר מן הפונים אליהם, שהרי אחרת לא יוכלו לבצע את עבודתם. העניין הוא – כיצד הדבר נעשה. האם באופן מכבד או באופן "מנפנף" המקטין את הצד השני.
בכיר חכם, מבחנה ניהולית, אנושית ופוליטית כאחד, יקפיד בכבודם של ה"נחותים" ממנו ארגונית או עסקית. אחר, "לא יספור" אותם, "לא יראה אותם ממטר", וייפול לבור השכיח מכולם: ה-היבריס. חטא היוהרה.
לא בכדי אחת העצות הידועות והבדוקות בעולם התאגידי האמריקאי היא: אל תאמין ל"התלהבות" (hype ) ממך.
התנהלות לא ראויה כלפי קולגות, כפיפים, לקוחות או ספקים, היא מקוממת במיוחד כאשר מדובר באנשים שהם בינוניים ומטה באיכותם, אשר איכשהו התברגו לתפקידם הנוכחי. וגם כאלה שאינם בכירים אך שה"טייטל" שלהם מהווה כוח תעסוקתי כי הוא יוקרתי בשוק העבודה או פנים-ארגונית, ו/או כי יש ביכולתם לבחור את העובדים והספקים שלהם ולכן הם מחוזרים מבית ומחוץ.
בעלי תפקידים אלה מבלבלים בין התפקיד והזכויות המגיעות עם התפקיד (ובצדק יש זכויות כאלה), לבין הזכויות אותן עליהם להשיג לבד, בזכות אישיותם ויחסיהם עם הבריות, 360 מעלות.
כלומר, הם חושבים שהיחס המכובד והמחמיא שהם מקבלים אוטומטית נובע מהם אישית, בעוד שחלק ניכר ממנו נובע, כאמור מן ה-טייטל הסקסי.
כשאני נתקלת בבכירים כאלה המרשים לעצמם להיות מגעילים לסביבתם וחושבים שלעולם חוסן, אני מזכירה לעצמי בלב שהם עוד יגלו איך העולם נראה באמת כשיצטרכו להוכיח שווי שוק אמיתי, מעורטלים מה-טייטל הנושא אותם כעת ברום, ואני נתקלת בהם כל הזמן.
הנה למשל מנהל בכיר שבמשך שנים "נפנף" אותי כספקית ולאחר שהועזב מתפקידו והיה בטוח שתוך שנייה כל העולם חוטף אותו – נשאר מובטל זמן רב עד היום, כבר למעלה משלוש שנים. חשוב להדגיש: אבטלה היא עניין עצוב וחמור ביותר, כך שבשום אופן אין לשמוח לאידו של איש בהקשר זה!
הוא התקשר אלי עטור במילות חנופה מביכות, ביכה את העובדה ש"לא יצא לנו לעבוד יחד" תוך שהוא מעדיף לשכוח שזו היתה בחירה לחלוטין שלו ובשליטתו, ורצה שאעזור לו למצוא עבודה חדשה או שאקח אותו כיועץ לצוות שלי (!) – הצוות אותו לא טרח לשקול כלל כספק, בעודו בתפקידו…
ולכן, הכלי הנצחי, שנכון תמיד, ואותו יש ליישם, הוא: יחד עם כל ההכרה הראויה בערך העצמי של בכירים או בעלי שררה ארגונית, חובה עליהם גם לשמור על מידה של צניעות כדי לשמור את הכל בפרופורציה הנכונה. זכור: זה לא (רק) אתה, חביבי. זה התפקיד.
אז מה אתם אומרים, מאמינים בקארמה?
במקרה הנ"ל חשבתי לרגע לענות לו בישירות חדה, כמגיע לו, ולציין בפניו את האמת: שאין לו הכישורים המתאימים והאיכויות הנדרשות לעבודה בצוות שלי או להמלצה שלי בפני אחרים. במילים אחרות, להזכיר לו "איך שגלגל מסתובב".
למען האמת, הגם שהשיר התנגן בראשי לאורך כל השיחה, ריחמתי עליו ופשוט נהגתי בחביבות מקצועית, לא יותר. לא רומסים אדם הנמצא למטה, ועם זאת, גם אין צורך לנהוג בצביעות מעושה.
ולשאלת הקארמה – ג'וליה רוברטס ב"אישה יפה" מאמינה בה, ועוד איך: היא חוזרת למוכרת בחנות הבגדים היוקרתית שסירבה למכור לה יום קודם (האמת, בצדק, לאור מראיה והתנהגותה אז), לאחר סיבוב שופינג מטורף ואומרת לה:
את עובדת על עמלה, נכון?
כן, עונה המוכרת
היא מנופפת בשקיות השופינג וסונטת בה: ביג מיסטייק. ביג. היוג' !