פוטרת? מרוויח מעט? אשמתך!

מאת אורית-קלייר ארזי, מנכ"ל BossProblem
הטור כפי שהופיע בפרוייקט להצלחה בעבודה של בוספרובלם ב- Ynet 

שנת העבודה עדיין בתחילתה וזהו זמן טוב להתבוננות כנה במראה, לקיחת אחריות אישית והתחייבות לשינוי בשנה הבאה. במקביל לאמפתיה הטבעית כלפי הטרגדיה של העניים העובדים והעניים המפוטרים, יש טרגדיה אחרת לגמרי וחמורה לא פחות, שעליה הס מלדבר: הכשלים האישיים של העובדים עצמם מיומם הראשון בעבודה, וחוסר המוכנות שלהם לקחת מינימום אחריות אישית על חייהם ועל סיכויי פרנסתם.

ניתוץ הטאבו

במקביל לאמפתיה הטבעית לטרגדיה האמיתית של העניים העובדים והעניים המפוטרים, יש טרגדיה אחרת לגמרי, חמורה לא פחות, שעליה הס מלדבר: הכשלים האישיים של העובדים עצמם מיומם הראשון בעבודה (במפעל או בחברת שמירה וניקיון) וחוסר המוכנות שלהם לקחת מינימום אחריות אישית על חייהם ועל סיכויי פרנסתם. כן, ממש כך! אז בואו נדבר על מה שאסור.

אך לפני כחודשיים נחמץ לב כולנו למראה מפוטרי מפעל חרסה ומפעל מגבות ערד, אולם, כרגיל, שטף החדשות המסחרר כבר דחק אותם הצידה. בואו ניזכר בכך כעת, משום הלקחים החשובים שניתן להפיק מן הסיפורים העצובים שסוקרו אז.

"כשנכנסתי לחרסה תמיד דיברו על סגירה" כך מצוטטתhttp://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4582513,00.htmlמפוטרת בת 39, שעבדה במפעל חרסה 15 שנה. "אני עובד פה 25 שנה" כואב מפוטר אחר, בן 50, באותה כתבה "אני לא יודע מה לעשות. לאן אני אלך עכשיו. מי ייקח אותי? מי יקבל אותי?".

המשפטים מכמירי הלב האלה נוגעים במדוייק בבעיה, אבל כמו ב"בגדי המלך החדשים", איש אינו להצביע עליה. כולם ידברו שוב – ובצדק – על העובדים קשי-היום כקורבנות (והם אכן כאלה בנקודת הזמן הנוכחית) ועל קשיות לב הטייקונים (והיא אכן כזו כמעט תמיד) ועל "לאן הגענו" ו"איך נראית המדינה". אבל בשיח הקבוע הזה מתפספסת, שוב, בפעם המיליון, הפואנטה עליה אני כותבת כבר שנים:

גם לעובד קשה-היום יש חלק באחריות על מצבו. למרות זאת כל השיח יוצא מנקודת הנחה של אפס אחוז אחריות לעובד ו- 100 אחוז אחריות על המדינה. זה אמנם אופנתי, אך זה גם פסאודו-חברתי,  פטרוני, ורק מכשיל עוד את הדורות הבאים של עובדים, להם אולי עוד נוכל לעזור. למה? כי זה מקבע אנשים קשי-יום כסטטיסטים בחייהם הם.

ולמען הסר ספק יודגש, העקרונות שיוצגו להלן נכונים לכל אחד ואחת מאיתנו, כולל המשכילים והיי טקיסטים. המציאות אינה פוסחת על אף אחד.

והנה הבעיה

המצוטטים הנ"ל החלו לעבוד במפעל כשהיו בני 25. צעירים. כשכל האפשרויות לחצוב לעצמם עתיד טוב יותר היו פתוחות בפניהם. נכון, האופציות שלהם היו פחות טובות משל "צפונבון" מהמרכז, אבל בדיוק משום כך היה עליהם לקחת אחריות על חייהם פי כמה וכמה!

א. הכתובת על הקיר והרוטינה הנוחה

למה בגיל 25, במקום ללמוד, להתפתח, לחפש כל פעם עבודה טובה יותר, מתגמלת יותר, התקבעתם על מקום אחד ונותרתם בו כל חייכם עד שכבר מאוחר מידי? למה אם דובר על סגירה כבר מיום שאת עובדת במקום, המשכת בהימור הזה עם חייך וחיי משפחתך וזקנתך – הימור שהוא גרוע מהימור בקזינו או ברולטה רוסית. למה?

סביר שמשום שהיה לך נוח. "נוחות" אינה רק רווחה כספית (וברור שאינה כזו במקרים הנדונים) אלא היא גם האפשרות לעבוד באותו המקום באווירה "משפחתית". לא להתמודד עם העולם הגדול והאכזר אלא להצטנף ברחם התעסוקתי הזה כבמלכודת דבש.

לא רצית לשלם את המחירים שריך לשלם על הרווחים שאת רוצה לקבל: לבטח היית זכאית לאינספור מלגות בגיל 25 לו רק חיפשת אותן. אבל אולי העדפת חתונה וילדים בלי "בלבולי מוח" של עולם העבודה. להיכנס לתלם ולהמשיך מתוך אינרציה. אולי הכסף לא גדול אבל יש רוטינה נוחה.

ואתה, העובד שאמר ש"אנחנו עובדים פה מאוד קשה ומרוויחים מעט" שגם הוא עובד במפעל מגיל 25, מה אתה עשית כדי לצאת מן המעגל הנורא הזה? התנאים הפיזיים הקשים לא היו שונים אז, בצעירותך. למה נשארת? באר שבע אינה ערד. יש בה יותר אפשרויות. יכולת גם לעבור למרכז. אבל היה לך נוח. מאותן סיבות כנ"ל ואתה לא תודה בזה.

ב. סדרי עדיפות

במקרים רבים אחרים של מפעלים שפטרו עובדים קשי-יום, דווח שכולם הם הורים לילדים (שלושה ומעלה) וחלקן אימהות חד-הוריות. כולם בחרו, במקום לרדוף אחר השכלה ורכישת מקצוע נדרש, שיקדם אותם/ן ואת צאצאיהם/ן העתידיים, להתחתן ולהוליד ילדים שאין ביכולתן לפרנס. וכעת – שוד ושבר – אכן אין ביכולתם/ן לפרנס.

מתוך בחירותיו המודעות והלא-מודעות של אדם, ניתן לגזור את ערכיו הגלויים והסמויים. הערכים העוברים כחוט השני בין סיפורים רבים של מפוטרים בפריפריה הם:

(עבור גברים ונשים כאחד) חתונה לפני השכלה, ילודה לפני יציבות כלכלית ;

(עבור נשים בלבד) מיקוד בפן המשפחתי על-חשבון הפן התעסוקתי ותלות במפרנס גבר שבהעדרו מתבצעת המרה לתלות במנהל / בעלים גבר שתפקידו לפרנס ואחר-כך מומרת שוב לתלות בראש ממשלה / שר אוצר גבר, שתפקידו להציל.

בבחירות אלה דנות עצמן נשים רבות לחיות על חסדיהם של אחרים (לרוב דמויות סמכות גברית), עם מינימום שליטה מצידן ועל-סף עוני כרוני. כבביצה ותרנגולת, קשה לומר מה קדם למה: האם הפריפריה מנביטה נחשלות ערכית כאובה זו אצל הפרט, או שהפרט שאלה ערכיו, מנציח אותה ככזו, דרך עצמו ודרך ילדיו ש"נתקעים" בפריפריה.

ג. ערכים מונחלים

בואו נבדוק. אילו ערכים מנחיל הורה-מאזור-מצוקה-תעסוקתית-בפריפריה לילדיו? האם הוא פועל לנתבם לאפיק חיים אחר? נראה שכאן טמון כשל נוסף. עובדים מעודדים ילדיהם "להיכנס למפעל" בו הם עצמם עובדים.

ואכן שוב ושוב, עם כל סגירה טרגית של מפעל באזור מצוקה, אנו נוכחים לדעת שבני משפחה רבים מועסקים באותו המפעל, מה שרק מעצים את השבר בזמן פיטורים. ואכן, במפעל מגבות ערד פוטרה משפחה שלמה: שני הורים ושני בנים.

ו-לא. העובדה שאין אופציות אחרות בסביבה אינה תירוץ מספק. החיים קשים. לכולנו. גם במרכז. תתפלאו, אך רחובות חדרה-גדרה אינם מרוצפי זהב. ויש מחירים שצריך לשלם עבור הרווחים שרוצים לקבל. כל אחד נולד עם קלפים טובים/רעים יותר/פחות, והשאלה היא מה הוא עושה עמם. פרט למקרים של נכות פיזית או נפשית, כל אחד יכול לכל הפחות לנסות להשפיע על הקלפים עמם הוא משחק את המשחק. אבל הדבר צריך להיעשות במודע ובמכוון. הוא לא "קורה" סתם.

ומה עם הכוונה ל"חתונה וילדים" בגילאי העשרים, מה שעוד יותר מגביר את לחץ הפרנסה והפשרה? זאת, במקום לרדוף אחרי מלגות, לעבוד במקביל ללימודים, ולפי הצורך גם לעזוב למרכז. האם בדקתם עצמכם, עובדים יקרים, שמא הצורך שלכם לשמור את הילדים קרוב, או אי-ההכרה שלכם באפשרות של חיים אחרים, דן את הדור השני והשלישי שלכם, לאותו מעגל סגור?

לסיכום

אין ערובות בחיים. לאף אחד. אף פעם. גם מי שעושה הכל נכון, וכן לוקח אחריות מיטבית על גורלו התעסוקתי, וכן לומד וממקסם את כושר ההשתכרות שלו – גם הוא עלול למצוא עצמו מול שוקת שבורה באמצע החיים, לאור מיתון גלובאלי ושוק אולטרא טכנולוגי.

קל וחומר מי שטומן ראשו בחול. הוא  אולי מרוויח קצת זמן, לעיתים הרבה זמן, בשנים. אך כשיגיע המשבר, והוא תמיד יגיע, הוא יהיה יותר מבוגר, עם יותר ילדים ועם עוד פחות שווי שוק מקצועי [כי בינתיים העולם רץ קדימה], ולכן גם עוד פחות בר-העסקה. כולנו בסוף משלמים את המחיר המלא על בחירותינו.

והשאלה שעליכם, הקוראים, לשאול עצמכם כעת היא: האם עשיתם ה-כ-ל כדי להקטין את הסכנה שתגלגלו תפיסות והתנגויות שגויות אלה לילדיכם? האם אתם מכינים אותם נכון יותר לעולם העבודה המשתנה תמידית, מכפי שהכנתם את עצמכם?

* * *