מעלים את תמונות ילדיכם לפייסבוק? הפדופיל השכונתי מודה לכם

כשתסיימו לקרוא טור זה ותבינו את הסכנה הנוראה שבה אתם מעמידים את ילדיכם מבלי משים, אתם לא תאמינו איך עשיתם זאת עד עתה. אני מקווה שבעקבות זאת תרוצו לפייסבוק ותסירו לאלתר את כל התמונות שלהם משם – כי התמונות, הסרטונים, השמות, התאריכים והתיאורים שהעליתם באהבה ובגאווה רבה הם כר הפעולה האולטימטיבי של עברייני מין פדופילים.

המדיה החברתית בארץ מלאה במיליוני תמונות וסרטונים של ילדים בני כל הגילאים. הורים אוהבים מעלים לפייסבוק, לאינסטגראם, ליוטיוב ולכל פלטפורמה שרק אפשר כל פרצוף חמוד שהילד עשה, כל הגיג שנון שפלט בדרך לגן, וכל יום הולדת, טיול משפחתי או חופשה באילת. אם לא די בכך, הרי שתמונת הנושא (זו המופיעה ב"דף הבית" שלכם) ברוב הפרופילים האישיים של הורים בפייסבוק – ואגב, בעיקר אמהות, אבל זה כבר נושא אחר – היא כזו בה מצולמת כל המשפחה, או לפחות התינוק הטרי ביותר שזה עתה הצטרף אליה. הפדופיל השכונתי שלכם מודה לכם על העדכון הזה.

בכל תמונה וסרטון שכאלה מצויין התאריך, עד כדי שעה מדויקת, ונלווים להם תיאורים מפורטים המנדבים אינספור פרטי מידע שנראים אולי תמימים בתפזורת, אך הם לעולם לא כאלה למי שמחפש אותם, קל וחומר באופן מצטבר. זהו למעשה המודיעין המקיף והמדויק ביותר של כל זוטות וגדולות חייכם האינטימיות ביותר, והן מונחות שם, לדיראון עולם (כי כל דבר ברשת הוא לדיראון עולם), כך שכל דכפין וכל סוטה-רשת שאת פניו אינכם רואים יכול לעשות בהם כרצונו. את זממם יכולים פדופילי הרשת להוציא לפועל בשני אפיקים: במישור פיזי-ממשי ב"עולם האמיתי", או בעולם המקוון.

אם הוא יודע הכול על הילד – איך הוא יכול להיות "זר"?

כדי להגיע לקשר פיזי עם הילד בעולם האמיתי, נוקטים העבריינים בתהליך של התחבבות איטית והדרגתית על הילד ("grooming" – "חיזור") לצורך הסרת חששות ומעצורים במפגש עם זר. הם עשו זאת מאז ומתמיד בגן השעשועים השכונתי – ולעיתים אף דרך ההורים עצמם, במפגשים עם שכנים ובאירועים משפחתיים. כעת, הם עושים זאת בקלות כפולה: תהליך ה"חיזור" מתקצר עד כדי קיצון. למה? כי כל מה שלימדתם את הילד על "זרים" אינו מתקיים כשה"זר" יודע הכול על הילד ועל המשפחה – ולכן יכול להציג עצמו בקלות כקרוב או חבר, מה שמעורר מיד תחושת ביטחון או לפחות פחות חשדנות אצל הילד.

מהפרטים שאנו מעלים לרשת, הפדופיל יודע מן הסתם את שמותיהם של הילד, הוריו ואחיו; הוא יכול ללמוד גם באיזה גן נמצא הילד, כי הוא מזהה את הבניין והרחוב והחצר (הוא מכיר את כל מוסדות הילדים ברדיוס מסויים מביתו), אולי גם את הגננת ואת פנים הגן, אם יש לו מאפיינים ייחודיים; הוא יודע לאיזו כיתה הילד עלה ובאיזה בית-ספר, כי הצטלמתם שם בתחילת השנה, גאים על עוד השקה מוצלחת;

הוא יודע באיזה מלון באילת ביליתם את חופשתכם לפני חודש ומה עשיתם שם – כי הכול העליתם בשמחה לרשת; הוא יודע אם יש לכם חיות מחמד ואת סוגן, מינן ושמותיהן; והוא יודע את פניהם ושמותיהם של כל הדודים והחברים שבתמונה מארוחת החג האחרונה. ומי נידב לו כל זאת? אתם ההורים, בתום לב רשלני עד פושע.

אפיק הפעולה המרכזי השני של פדופילים ברשת הפצת התמונות והסרטונים בין פדופילים בעולם כולו. ברשתות בינלאומיות מועבר מידע מצולם, מוסרט ומילולי על ילדים לצורך פורקן מיני של חברי הרשת ולאתרים ייעודיים. הם עושים שימוש בכל תמונה או סרטון, כולל "התמחות" בפעוטות, למשל בפרסומות לחיתולים.

זו הסיבה לכך שזה מכבר נאסר בארה"ב להראות בטלוויזיה תינוקות עירומים, גם בנסיבות התמימות ביותר כמו החלפת חיתול. האזורים שמתחת למותן תמיד מטושטשים או שכלל אינם מוכנסים לתמונה, כדי שלא יוכלו לשמש לצרכים הללו.

לכן גם התמונה הקלאסית שהייתה כה נפוצה כשאנחנו היינו קטנים – של תינוק חמוד שוכב עירום על שמיכה או מרבד – פסה מן העולם, וטוב שכך. אגב, הנה נקודה למחשבה כשאתם מאפשרים לזאטוטים להסתובב עירומים בשפת הים: מה שאמור להיות תמים וחמוד, למרבה הצער אינו כזה לכולם.

מי הם באמת ה"חברים" שלכם?

מדכא? כן. אבל עוד יותר מזה – מפחיד. אולי זו רק פראנויה? בכלל לא – משתי סיבות עיקריות.

ראשית, העובדות. רק מי שאינו מבין דבר וחצי דבר במדיה חברתית ובעולם הדיגיטלי בכלל, יכול להמשיך להאמין שמה שהוא מעלה לרשת הוא "בטוח". אין יותר "בטוח" כיום ברשת. ימי התום שלה חלפו. אין להתאבל על-כך, זהו תהליך טבעי של כל קידמה, התפתחות וטכנולוגיה. פעם גם לא היו נועלים דלתות בשכונה, והיום צריך פלדלת. לא מזמן צוטטה אחותו של מארק צוקרברג, מייסד פייסבוק, שעבדה עד לא מזמן כמנהלת שיווק בחברה, באומרה כי "לא כדאי לשתף הכל בפייסבוק" – אז ניחא אם אתם חושבים שאני מגזימה, אבל גם לה לא תאמינו?

שנית, אתם חרדים ומגוננים על ילדיכם מכל סכנה אחרת כמו התעללות של מטפלת או גננת, כווייה או חשמל, ובגיל מבוגר יותר – עישון, סמים והריון לא רצוי. אז מסכנה שאתם עצמכם יוצרים, סכנה שנכנסת אליכם הביתה – דווקא שם תעצרו בטיעוני פראנויה? לא עדיף פשוט להתבונן במראה?

אז מה אפשר לעשות?

אפשר להתגונן בשורה של צעדים פשוטים.

ראשית, הסירו לאלתר כל תמונה, סרטון ואזכור של ילדיכם מהאינטרנט, בכל הפלטפורמות בהן אתם פעילים כיום או שהייתם פעילים בהן בעבר.

היעזרו בילדיכם הבוגרים יותר, אלה שכבר יש להם פרופיל פייסבוק ומדיה חברתית נוספת משל עצמם, כדי לעשות זאת (הפעילות הדיגיטלית של הילדים הבוגרים יותר צופנת אינספור סכנות משל עצמה, אבל זה כבר עניין לטור אחר).

שנית – התחברו למציאות, והכירו בכך שאין פרטיות ברשת. גם אם הקפדתם על הגדרות הפרטיות המתאימות (הקפדתם?), עדיין, דעו שגם מי שאינם חברים שלכם יכולים לראות את המידע באקראי, במיני דרכים, מה גם שבפייסבוק משנים את הגדרות הפרטיות חדשות לבקרים; ובינינו, גם מי שכן "חברים" שלכם – לפחות חלקם אינם כאלה באמת וכלל אינכם יודעי מי הם, שלא לדבר על ה"חברים" שלהם – שנחשפים לכל תוכן שאתם העליתם וחבריכם משתפים.

בכל זאת רוצים לחלוק את רגעי השמחה אונליין? שלחו בהודעה פרטית לנמען, והתעדכנו באיזו רשת ניתן לעשות זאת עם כמה שפחות סכנה [משתנה תמידית, ובכל מקרה, אין "טוב. יש רק "הרע במיעוטו"]

שלישית – סוגיה המצדיקה טור נפרד – התבוננו פנימה ובדקו עם עצמכם: למה אתם מעלים זאת לרשת? מה אתם משיגים בזה? 

ניתן להראות בקלות שזו אגוצנטריות הורית למהדרין: הצרכים שלכם, לא של הילד – הם במרכז!

זהו חלק מנרסיסיזם. הילד כאקססורי המשווק את הצורך של ההורה בקבלת אישוש, ואלידציה מהסביבה / תשומי / חיזוקים על היותו הורה מדאאאאיםםםם

[ואח"כ אומרים לחופשיים-מילדים (child-free, אל-הוריים) שהם אגואיסטים ואגוצנטרים. שיחדש של ממש. אהבה היא שנאה. מלחמה היא שלום. העלאת פרטי ותמונות ילדיך למדיה החברתית היא גאווה הורית לגיטימית]

לטור כפי שפורסם ב- walla ב2013 (!)

התמונות באדיבות: pixabay.com     ילדה עם קוקיות