| האם גם אתם יכולים לטמון את יקיריכם בגבעת הכלניות?האם גם אתם יכולים לספח שטחי מדינה ולקבל על-כך הכשר בדיעבד וללא כל בחינה משפטית, מוסרית או ציבורית? הפרשה החמורה שכולם מתחמקים מלטפל בה ומה אתם אישית יכולים לעשות כדי להשפיע |
אורית-קלייר ארזי, מנכ"ל BossProblem
אנחנו אוהבים להזדעזע מביטויי שחיתות הון-שלטון, כפי שהם באים לידי ביטוי בריכוזיות, בפירמידות, באקרובטיקה פיננסית ובתספורות. בצדק. אבל המיקוד בהם גורם לנו לפספס לחלוטין ביטויי שחיתות חמורים הרבה יותר: אלה של מנהיגים בולטים הנערצים על ציבורים גדולים, היוצרים ומתווים את פשיטת הרגל הערכית, עמה הטייקונים, והמשק כולו, רק מיישרים קו לאחר מכן. חלקת הקבר בה נטמן אריאל שרון לצד זוגתו לילי ז"ל, היא, למצער, דוגמא מדוייקת לכך.
חשוב לומר בישירות, ביושר ובתוקף: לילי שרון נקברה באופן לא חוקי, וקבורת אריאל שרון לצידה, רק מעצימה את העיוות!
פריבילגיות לנבחרי ציבור בכלל, ולמנהיגים בולטים, בפרט, הן לגיטימיות ביותר, כולל קבר ייחודי, אך לא כשהן עוברות על החוק או "משחקות" עמו. ההכשרה בדיעבד של הקבר אז, והקבורה הנוכחית הנוספת כעת, שמות ללעג ולקלס מקוממים במיוחד את מבחן החוק ואת מבחן בוזגלו, כאחד.
ראשית, על-פי "פקודת הבריאות" אסור לקבור אדם בשטח שלא הוכשר והוגדר כבית-עלמין. גבעת הכלניות מעולם לא הוכשרה לכך או שימשה למטרה זו טרם פטירתה של המנוחה ועד מספר שנים לאחריה. האם עובדה זו מנעה ממשפחת שרון לעשות בה כרצונה? לא. האם כל בוזגלו/לוי/כהן היה בכלל מעלה כדבר הזה על דעתו? לא. האם כל בעל נחלה או אף סתם פיסת קרקע אי-שם, הרוצה לקבור בה את אהוביו, יכול לעשות זאת? לא. ואם היה מנסה, האם היה נמלט מאימת החוק? לא ולא.
שנית, מדובר בשטח ציבורי, כך שהקבורה בו מהווה השתלטות על אדמת מדינה! עיריות ומועצות מקומיות, בסיוע המשטרה ובתי-המשפט, מקפידות להרוס מבנים שנבנו ללא היתר בתחומן, גם כשהם משמשים למגורים או פרנסה. למרות זאת, הנה קם לו אדם, עתיר זכויות ככל שיהיה, שמגוריו בשפע ופרנסתו בשפע, ומחליט, מתוך גחמה רומנטית, ששטח ציבורי הוא שלו ולשימושו, ולא רק שאיש אינו עוצר בעדו, אלא שמערכת שלמה אף נרתמת להכשרת השרץ, ובדיעבד.
יתירה מכך, האבסורד מתחזק כשבודקים מצבים מקבילים. הנה למשל בית-הקברות הנפלא לחיות מחמד במושב משמר השבעה שנחסם וגודר בטענת קבורה לא חוקית, למרות שנעשתה על דעת בעלי הקרקע. כלומר הרשויות מתערבות בסידורי הקבורה של אהובים-על-ארבע, גם אם זו מתבצעת בשטח פרטי, אך בה בשעה מאפשרות קבורה של בני-אדם, ללא היתר, או עם היתר שהוכשר בדרך-לא-דרך, על קרקע ציבורית. הכיצד?
ולא שהשטח הציבורי של גבעת הכלניות נוכס על-ידי משפחת שרון לטובת איזה צורך לאומי או תרומה לזולת. אלא כקבר אישי, שלמול עינינו הופך לזוגי, מה שכבר מניח את היסוד להפיכתו, ברבות השנים, לאחוזת קבר משפחתית. שהרי הבנים, הכה קרובים להוריהם, לבטח ירצו להיטמן, אחרי 120, בסמוך להם, נכון? והכלה בבוא יומה, לבטח תרצה מנוחת-עד לצד בעלה, נכון? והנכדים, למה להדיר אותם? בכלל, למה שלא נקצה למשפחת שרון גם את כל השטח שמסביב, לבניית מאוזולאום ראוי, כבר עכשיו?
יתירה מכך, בקבורת הזוג שרון בגבעת הכלניות נקבע תקדים מסוכן של יוקרה ציבורית שכעת יהווה סמן-מגדיר (benchmark) לכל שאר מנהיגינו: "קבורה ביתית" תהפוך לסטנדרט. אתם תראו!
הנה אני כבר יכולה לדמיין את אחוזת הקבר (כולם אחרי 120 שנה, כמובן) של משפחת נתניהו בקיסריה, את הנשיא פרס… המממ… אולי על-חשבון גן ציבורי בנוה אביבים ברמת אביב… ומשם זה יחלחל לשרים… אולי יגיע גם למנכ"לי תאגידי ענק. למה לא?
יש שיטענו שלקבורה לצד הבית יש תקדימים: ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון והנשיא הראשון חיים וייצמן ז"ל. עובדה זו נכונה, אך טכנית בלבד, לא מהותית או ערכית. קבריהם רק מעצימים את השחיתות במקרה הנוכחי.
בן-גוריון פרש לחיי צניעות ספרטניים בשדה בוקר מתוך עשייה לאומית בלבד והמדרשה הנושאת את שמו וממשיכה לתרום לחינוך ולאהבת הארץ. אמנם, לא ניתן לפקפק באהבת הארץ של אריאל שרון ז"ל, אך בהליכתו למדבר, החווה שלו עשתה ועושה לביתו בלבד. זהו הבדל משמעותי.
בנוסף, לא ידוע לי שהמיקום של קבר בן-גוריון נבחר באופן ששרון עצמו תאר את הבחירה שלו ושל זוגתו בגבעת הכלניות (מתוך ראיון עמו ששודר בטלויזיה לאור פטירתו): הוא ולילי טיילו ושוחחו על 'היכן היו רוצים להיקבר' והיא אמרה 'פה' וכך זה הוחלט ובוצע. מה עם הליך תקין מינימלי?
כבן-גוריון, כך גם הנשיא וייצמן. הוא הגדיל לעשות וסרב לקבל משכורת מהמדינה משום שהיה מבוסס מספיק כלכלית מהצלחתו המדעית. מתוך מחשבה על התקדים שאולי לא יתאים לנשיאים הבאים, התרצה וקיבל משכורתו סמלית בלבד. מה המקבילה בתקופת שרון, על כל ניגודי האינטרסים בין בעלותו (ם כשהועברה לנאמנות ואחר-כך לבניו) על החווה ותפקידו הלאומיים הרלוונטיים כמו שר החקלאות והתשתיות? ההיפך הגמור. שלא לדבר על המיליונים מתקציב המדינה לאחר מילוי תפקידו, להארכת חייו כצמח.
וייצמן גם ציווה את ביתו, הגנים והגנזך – למדינה, והמכון הנושא את שמו ממשיך לתרום לה ידע מדעי והובלה בינלאומית. האם אתם רואים כל תסריט שהוא שבו משפחת שרון תורמת את החווה למדינה? זכותם המלאה. וזכותנו לומר: יחי ההבדל הקטן!
שלישית, זה לא שעקב המיקום המדברי המרוחק, אין בנמצא בית-קברות חוקי למהדרין. נהפוך הוא: יש, בשדרות הסמוכה. הלא יכול היה להכיל את המנוחה בזמנו, וגם את המנוח, כעת?
רביעית, בהינתן שחוות השיקמים שבבעלות משפחת שרון משתרעת על שטח של כ-4,000 דונם (רק כדי לסבר את האוזן: פארק הירקון כ-ו-ל-ו מונה כ-3,500 דונם בלבד) הרי שאם כבר חלקה פרטית, ואם כבר הכשרה בניגוד לחוק, מותר היה לצפות שתימצא חלקה מכובדת לקבורת ההורים המנוחים במסגרת שטח זה, לא?
להיות הבעלים של שטח כה עצום בכל קנה מידה ישראלי, ועדיין לספח שטח ציבורי לשימושך האישי, הוא התגלמות ה-רצחת וגם ירשת. חמור מכך, הדבר מעיד על הילך-רוח מסוכן במיוחד, מלוכני, בו המנהיג הוא המדינה. מה ששלה – שלו. אך לא להיפך.
המלך ("אריק מלך ישראל" שרים מעריציו), ככל מלך, באמת ובתמים אוהב את עמו ורואה עצמו אחראי לו. אך לא כאזרחים שווים, אלא כנתינים הסרים למרותו, שזכויותיהם נופלות משלו.
זה לא קורה במזיד. גם לא מתוך רוע. זה מתחיל דווקא ברגש ציוני אמיתי, בהקרבה אישית כנה, ובבחירה לשלב את גורלך הפרטי, בהיסטוריה של המדינה. אולם, ברבות השנים, עם צבירת ההון, השלטון והניסיון בהפעלת המנגנון הציבורי, הופך השילוב הזה לבעייתי. הגבול בין הציבורי לפרטי מיטשטש, כך שמה שהוא בברור הסגת גבול לא חוקית, כמו במקרה הקבר בגבעת הכלניות, נתפס על-ידי המלך ויורשי העצר כ"טבעי" או כתשורת-הוקרה נדרשת של "העם" למנהיג הנערץ.
גם משה דיין היה "מלך" עתיר זכויות קרב ותרומה למדינה, וגם הוא, כאריאל שרון, צבר גם לא פחות חובות לאומיים (למשל, מלחמת יום כיפור/מלחמת לבנון, בהתאמה). גם הוא ראה עצמו, לבטח, כאוהב אותנטי של המדינה והארץ, וגם הוא לקה בטישטוש הגבולות האמור. אצלו הדבר התבטא בשוד שיטתי של עתיקות ובהרס אתרים ארכאולוגיים עקב חפירותיו הלא מקצועיות.
דיין הגדיל לעשות ואת מה שלא היה שלו מלכתחילה "הוריש" לאשתו השניה, רחל (פעולה מלוכנית קלאסית). היא, בעזות מצח שלא היתה מביישת את פרשת חלקת הקבר של משפחת שרון, במקום להחזיר את שלל הביזה עם פתק התנצלות למדינה, מכרה אותו למוזיאון ישראל במיליון (!) דולר. ועוד בערך של אז.
שום דבר לא השתנה. גם אז, כהיום, הס מלהזכיר בצמוד להעלאה על נס של פועלם. זה מתמיה, כי דווקא היום, עם התקשורת האינטרנטית והדיגיטלית המציפות אותנו, ניתן היה לצפות לחשיפת העובדות ולדיון ציבורי נוקב. ואולם, בדיוק ההיפך קורה. משום מה, בכל הנוגע למשפחת שרון – ההתקרנפות בעיצומה.
התקשורת נסוגה לפוזה פסאודו-ממלכתית (כי לו היתה ממלכתית באמת, היתה רואה לעצמה חובה לדווח אמת, לטובת הציבור) ומסרבת להתקרב ולו ברמז לכל סוגיה המנתצת את השלמות השמיימית והמלאכותית שהיא עוטה על הציבור עם מותו של כל "מלך": פוליטי, דתי או תרבותי.
הנה לדוגמא, מספר ראיונות שנקבעו לי בקול תרועה רמה בכלי תקשורת מובילים, בהם אני מתראיינת תדירות, בנושא טור זה וקודמו בוטלו ממש ברגע האחרון, תוך הודאה ישירה או עקיפה על אי הנוחות, הרצון או היכולת לעסוק בו. מי אמר שהתקשורת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה? מקסימום פודל. וממש קטן ולא נושך.
לא בכדי עורר הטור הקודם הדים רבים במיוחד: הוא פשוט ביטא את מה שרבים רבים בציבור חושבים, אך לא מוצאים לו הד בתקשורת. כל מה שאני מבקשת הוא דיון ציבורי גלוי בנושא. זה מוגזם בחברה המתיימרת להיות שומרת-חוק ודמוקרטית? אלה הדים המעידים על ציבור אזרחים שומרי חוק הרוצים במה לשמיעת האמת הלא מצונזרת, וכמהים לחקירה אובייקטיבית שלה, חקירה אותה דרשתי ואני חוזרת ודורשת, בשמם.
פטירתו של אריאל שרון אסור לה שתמנע חקירה זו. להיפך. היא מסירה את שאריות הטאבו שמנע אותה מלכתחילה. חקירת האמת וחשיפתה לציבור הן צעדים קריטיים בניקוי האורות שהתקשורת כה ששה אליו בשוק ההון, ובצדק, כי התחום הפוליטי הוא התשתית. שחיתות בו פושה בכל השאר.
במקביל לתקשורת הנאלמת, גם הממשלה, היועץ המשפטי לה, מבקר המדינה ומשטרת ישראל טומנים ראשם בחול. לדורותיהם. זו אינה קונספירציה מתוכננת, אלא משהו מסוכן הרבה יותר: השתה של צנזורה-עצמית עקב לחץ, גלוי או סמוי, של מקורבים, בצירוף טאבו חברתי על כל נושא המוות (במפתיע, גם כשמדובר באנשים זקנים ולא מתפקדים מזה שנים רבות, כמר שרון ז"ל). כך או אחרת, התוצאה היא כמעשה שלושת הקופים: לא רואים, לא שומעים, לא מדברים.
מי שמעז בכל זאת לשים את העובדות "על השולחן", מואשם מיידית בחילול כבוד המת – טקטיקה מניפולטיבית במיוחד, אך גם אפקטיבית במיוחד במקומותינו, למניעת כל דיון ציבורי אמיתי ושקוף. ולפיכך עצה: ככל שטקטיקה זו נשלפת יותר וביתר עוצמה – כך חשדו של הציבור בדבר נקי הכפיים של המנוח התורן (כל מנוח שהוא), או מי ממקורביו, צריך לגבור.
בינתיים, מראה הבולדוזרים שהכשירו את הקרקע לכ- 3000 (!) מקומות חניה.. גדר… אבטחה… והפכו גבעת-בר פורחת וטבעית שהיתה נ.צ. בטיולי השבת של רבבות משפחות – העציב וקומם עוד יותר. ולא שמעתה יוכל כל עמישראל שיחפוץ בכך להיקבר במקום. לא. אלה מקומות שמורים.
במקביל, וכאילו כדי להוכיח עד כמה הווטו התקשורתי-פוליטי מנותק מן המציאות, הרי שבשיחות פרטיות של אזרחים מן השורה וברשת, נושא חוקיות ואף יותר מכך – מוסריות – הקבורה בגבעת הכלניות, הוא נושא "חם" המעורר כעס רב, בדיוק מן הטעמים שלעיל. לא מייאש?
לרגע נראה לי שזה אבוד, שחבל על הזמן, אבל אז אני אומרת – לא! הנה לכם מחאה חברתית ראויה, כי רק דבר אחד יכול להילחם בייאוש הזה – פעולה אזרחית:
1. שלחו מייל (ygerman@knesset.gov.il) או התקשרו (02-6408341) או הדביקו פוסט בדף הפייסבוק של שרת הבריאות, הגב' יעל גרמן (https://www.facebook.com/GermanYeshAtid?fref=ts) ובקשו לטמון את יקיריכם בגבעת הכלניות! מעניין מה תהיה התגובה…
2. המשיכו לעורר הדים בנושא ברשתות החברתיות, כי ניסיון העבר מוכיח, שהגעה לעוצמת סערה מסויימת, מאלצת את התקשורת המסורתית לעסוק בנושא.
שניפגש בשמחות.