גם העני אשם במצבו! דו"ח העוני האלטרנטיבי

חלק א': מבוא לחוסר צדק חברתי (אבל לא מה שאתם חושבים)

צדיק ורע לו! זה המסר העולה, שוב, מדו"ח הוועדה למלחמה בעוני. "שוב" משום שזהו ריטואל קבוע של שיח מעוות בנושא, החוזר על עצמו כל שנה עם פרסום דו"ח העוני של המוסד לביטוח לאומי, וכעת פשוט מצטרף אליו גם דו"ח הוועדה.

אם לא די בכך, כעת מצטרף אליו גם דו"ח של עמותת "לתת", שעוד לפני התייחסות לתכנו, הרי שא-פריורית יש עמו שלוש בעיות מרכזיות:

א. עמותה זו היא בעלת אינטרס מובהק בנושא: ככל שיש יותר רעביים אמיתיים או מדומים, כך קל לה יותר להפעיל מניפולציות על הציבור לתרומה, וריטואל המניפולציה הרגשית שהיא מפעילה על הציבור אינו מבייש את זה של ביבי המפעיל את הסיכון האיראני לפני כל בחירות

ב. עמותה זו היא בין הדוגמאות הבולטות ואולי אף ה-דוגמא לעיוות המוסרי בעמותות מסוגה:על שכר עתק למנכ"ל בה ובעמותות האחרות המובילות, ועל הכסף שאינו מגיע ליעדו ועל אי-שמירה על כבוד האדם של העני אלא שימוש בו לצרכים שיווקיים – ראו כאן (משכורות מנופחות) וכן כאן (אבא עשיר, אבא עני-מקצועי) בשני מאמרים אחרים שלנו שעוררו שיח ציבורי נרחב וסוער

ג. דו"ח לתת הנדון מסוקר באופן שגוי בתקשורת כולה כאילו התוצאות משקפות מצב ארצי כלשהו ולא כך הוא (מעניין היה לדעת אם כך העמותה עצמה הציגה זאת, ומה זה חושף על רדידות התקשורת שלא טורחת לבדוק או לבחון בעין ביקורתית): לא נעשה מדג ארצי כלשהו, מייצג או שלא מייצג, אלא נשאלו 648 נתמכי סעד (להלן להגדרתנו "עניים כרוניים") וכל התוצאות מתייחסות להם ולהם בלבד ואין להם כל תוקף ברמה הארצית!

ד. לפי עדות העמותה עצמה, הדו"ח מסתמך על שאלון סובייקטיבי בניגוד לדו"ח המוסד לביטוח לאומי שמבוסס על חישובי הכנסות אובייקטיביים. כלל יסוד בשיטות מחקר למתחילים הוא ששאלון סובייקטיבי הוא בעייתי ביותר ויש להיזהר בתוצאותיו ולעמתן עם מדדים אובייקטיביים "קשים" רלוונטיים. אין אדם שישאל שאלה מסוג "האם חסכת מעצמך משהו לאחרונה עקב המצב הכלכלי", שלא יענה בחיוב, כולל הכותבת.

כך או אחרת, התפיסה הקורבנית העולה מכל דו"ח שכזה, של כורח עליון, של חוסר אחריות מוחלט של הפרט לגבי מצבו הכלכלי לעומת אחריות מוחלטת של המדינה עליו, אתוס ה"מגיע לי" – כל אלה עומדים בבסיס עיוות זה.

דוגמא מצויינת לכך היא כתבות "צבע" כגון זו, המציפות את כלי התקשורת חדשות לבקרים, עדיף ביומני סוף השבוע. כתבות שכאלה מציגות מצבים טראגיים אמיתיים, אך ללא ראייה ביקורתית של סיבה ומסובב. כך, הן נגררות למניפולציות רגשיות וזולות, שאין בינן לבין עיתונאות או חשיפת האמת או צדק חברתי ולו דבר, ולכן השיח הציבורי בנושא העוני מתקבע סופית על העיוות הנ"ל.

הכתבות הללו, זועקות את שוועת ה"קורבנות" עם ציטוטים קורעי-לב, כמו: "אני מוותרת על טיפולי שיניים ואפילו על רכישת משקפי ראייה". אך זאת, מבלי לעמת את הדוברים עם שאר אמירותיהם, כמו [מאותה אישה]: "לקחתי הלוואה כדי לעזור לבתי לממן את חתונתה, ובעקבות זאת אני מחזירה 800 שקל לבנק בחודש, וזה מכביד"…

סליחה? גברת, כשאין כסף, או לא מתחתנים, או מתחתנים ברבנות, או עושים הסכם זוגיות. לא לוקחים הלוואה! ואם אין לך מינימום אחריות אישית כדי לעשות תיעדוף בוגר של הוצאות, ואת בוחרת במודע: חתונה – כן, טיפול רפואי – לא, אז העדר כסף הוא לא הבעיה המרכזית שלך. בכל מקרה, את מוכיחה במו פיך והתנהלותך שאת ורק את אחראית לעונייך. על-כן אנחנו, האנשים-האחראים-כלכלית, לא מוכנים לממנך!

לא אתפלא אם גם היתה זו חתונת "שופוני" ברמת זו או אחרת. ולבטח היא גם תאמר, כרבים כמותה, שהוצאה של 100-150,000 ₪ לחגיגה-של-ארבע-שעות-על-חשבון-יתר-החיים זה ממש לא שופוני… לא אתפלא אם גם חגגה בר/בת מצווש לילדיה ולבטח אין לוותר על מחלצות ל"פרום". ואכן, תצפית ישירה ועקיפה של שנים רבות מציעה שיש קורלציה חיובית בין עוני לבין מידת השופוני בשמחות: יותר עוני – יותר שופוני.  [הלינקים מובילים לשני מאמרים נוספים שלנו שעוררו שיח ציבורי נרחב וסוער בנושא טרוף החתונות שזה מכבר יצא מפרופורציה]

וה-שוס: יש לגברת הזו אפילו דיור ציבורי! היא ממתי-המעט שזכו לכך, ולא סתם אלא תמורת 500 ₪ בחודש בלבד. דיור ציבורי שהמיסים שלנו מממנים, כאשר במקביל רובנו גם משלמים אלפי שקלים לשכירות או משכנתא. אז מי פה הקורבן גברת? את או אנחנו, האנשים האחראים, המכלכלים עצמם במשנה זהירות ואז, כפרס, צריכים לממן אותך?

הגברת בטוחה שהעולם כולו עוול לה, בעוד היא שה תמים, קורבן נרדף על-ידי הרוע והעדר החמלה של המדינה. אז כן, המדינה אשמה בה-מ-ו-ן דברים, שגם עליהם אני כותבת תדירות, אבל מה עם חלקך את גברת, במצבך? אפילו לא אחוז אחד???

או גברת אחרת המקוננת באותה כתבה: "האדם העני מתמודד עם סטיגמה קשה ועם האשמות קשות, כאילו הוא פרזיט והביא על עצמו את העוני".  המממ בואו נראה. הגברת היא אם ל.. שבעה! אז יש לי חדשות גם בשבילך גברת: אין מקום בעולם, ואין משכורת סבירה של אדם מן הישוב, שיכולים לפרנס בכבוד שבעה ילדים. אז כן, את אשמה! וכן, את פרזיטית אם את רוצה שאנו נממן את חוסר האחריות שלך!

ורגע, זה לא הכל. הגברה גרה בירושלים – אחת הערים היקרות בארץ. לבריאות. אבל… היא אינה מוכנה להתייחס להוצאות הכרוכות בדירתה הפרטית. היות שסביר להניח שהיתה רוצה לקונן גם על כך, מותר להניח מסירובה זה שהדירה בבעלותה וכנראה אף ללא משכנתא. שוב, לבריאות. אבל זה רק אומר שמצבה טוב משל רובנו. אז על מה תליני גבירתי?

ועוצמת הדלוזיה האישית וההמונית הזו של "קורבנות העוני", באה לידי ביטוי קיצוני במיוחד במסקנותיה של הגברת. הסכיתו: "דיור הוא הבסיס… כשתינוק יוצא לאוויר העולם ולהוריו אין בית בשבילו, הוא מתחיל את החיים ברגל שמאל. מראש אין לו סיכוי".

הלוגיקה המעוותת הזו פשוט מטריפה את הדעת! אכן, אין לתינוק סיכוי, אז למה עשית זאת ל-לא אחד, לא לשניים, לא לשלושה… אלא לשבעה תינוקות??? על מי האחריות הראשונה והמירבית, שלא לומר הבלעדית, על התינוק – על המדינה, או על הוריו, שהולידו אותו?

מדהים איך יש אוכלוסיות שלמות בארץ המסרבות להכיר בכך ומפריטות את האחריות על רווחת ילדיהן למדינה. חבל שלא ניתן לשלול מהן את הזכות להוליד ילדים ולגדלם, כי הם פשוט מגדלים את דור העוני המקצועי-פרזיטי הבא. כן כן. אני לא מוכנה לפחד לומר זאת ואתם יכולים לצטט אותי!

אין. אין גבול לעיוורון הקורבני ולמחרחריו מוטי האינטרס או האג'נדה: שלל עמותות וארגונים חברתיים בעלי ראייה צרה וחד-ערכית, ממנפים זאת להמשך הספין, אז בואו נעצור אותו פה. המאמר הנוכחי יאמר את מה  שרבים חושבים אך לא מעזים לומר, כי זה לא פוליטיקלי קורקט, כי זה כביכול לא נאור וכי זה טאבו:
יש רק "קורבן" אחד פה והוא האזרח האחראי-כלכלית ושומר החוק, כפי שיוסבר ויוכח בניתוח המקיף שלהלן.

חלק ב': ארבע בעיות הליבה של העוני הישראלי (שאיש לא מדבר עליהן)

יש ארבע בעיות ליבה שללא פתרונן, כל זמן המוקדש לנושא העוני הוא בזבוז מוחלט, אך אף אחד לא מגדירן ככאלה, ואף לא מגדירן בכלל, כולל ועדת אלאלוף, שממנה כן ציפיתי לזאת.

בעיית-ליבה מס' 1: מסד הנתונים – שגוי

א. OECD

ההשוואה ל-OECD  טובה לכותרות אבל היא מטעה, משום שאף אחת מן המדינות החברות בו אינה מתמודדת עם ילודה כמו אצל החרדים והערבים ועם העוני מרצון הנגזר ממנה. לכן, האמירה הידועה לשמצה של ראש הממשלה "בניכוי חרדים וערבים" היא דווקא ראויה לחלוטין. [לאן הגענו, שאני אגן על ביבי.]

ב. (רק) מדידה כלל-ארצית במקום (גם) מקומית

מה משנה מה ההכנסה – משנה מה אמורים לקנות בה, קרי, יוקרה המחיה המקומי. ליוקר זה יש היבט ארצי: חשמל, מים, דלק ועוד, אבל יש גם הביט מקומי: ארנונה, שכר דירה, גני-ילדים פרטיים ועוד.

לעיתים מתקיימים שני ההיבטים במקביל. למשל בריאות: מס הבריאות הוא אחיד לפי חוק, אך הוצאות שוטפות כמו נסיעה לבית-מרקחת, לרופאים מומחים, לבתי-חולים – אלה עלולות להיות יקרות יותר בפריפריה עקב פרישת שירותים דלילה יותר. לעומת זאת, בהשוואת דירות זהות בגודלן ואיכותן, שכר-דירה בפריפריה זול יותר מבמרכז. בכל מקרה, ראוי לשקלל זאת לחישובים בכל דיון מספרי על העוני בארץ, אולם הדבר לא נעשה.

בעיית-ליבה מס' 2: רציונאל הגדרת העוני – שגוי

זהו המקום בו ה"צדיק ורע לו" בא לידי ביטוי באופן החריף ביותר, כסטירת לחי מצלצלת לאזרח האחראי כלכלית ושומר החוק.

סעיף א. טיפולוגיה מעשית של עוני

במקום הגדרת עוני גורפת, על פי הכנסה בלבד, או הכנסה ומספר ילדים וכד', יש לפתח הבחנות מדוייקות יותר, שהרי אחרת, לא נוכל להקצות משאבים לטיפול אפקטיבי בבעיית העוני. זאת, משום ש"טיפוסי עניים" שונים, הינם בעלי מאפיינים שונים, כך שהתמודדות עמם צריכה להיות שונה. אין בבעיה מורכבת זו אפשרות לפתרון שהוא one size fits all. לצורך כך, להלן טיפולוגיה מעשית.

I. הבחנה בין עוני מרצון לעוני מכורח

"עניים מרצון" הם מי שליבת תרבותם שוללת, אידאולוגית, את שלושת הפרמטרים הקריטיים לרווחה כלכלית: עבודה, השכלה ותכנון ילודה, באופן שתוצאתו אחת – דלות, ולא סתם, אלא כזו שהולכת ומחריפה עם הולדת כל ילד נוסף. כן, תורתו – אומנתו תמיד הולכת יד ביד עם השרצתו – אומנותו.

בארץ טיפוס עוני זה נפוץ בקרב חרדים וערבים, בהבדל אחד: אצל החרדים הגבר אינו עובד [לפחות לא רשמית – ע"ע הון שחור להלן], ואצל הערבים – האישה [לפחות לא מחוץ לבית, בשכר].

שתי האוכלוסיות גם לא משרתות בצבא, ככלל, כך שיש להן "פור" לא הוגן על אזרחים שומרי החוק בשוק העבודה הלבן או השחור, וכן הם מתחילים לצבור זכאויות בגיל מוקדם עקב נישואין מוקדמים והולדה של ילדים בגיל צעיר. זה צדק חברתי? לא.

ישנו גם טיפוס-עוני ביניים, שמאפייניו שונים מהנ"ל, אך עדיין בחרתי לשייכו לכאן, היות שמצבו הוא תוצר של בחירה מודעת ורצונית: החד-הוריות מבחירה. קרי, האב לא נפטר או לא משלם מזונות, אלא הן בחרו להוליד ילד לבד, מבלי שיש להן האמצעים הכלכליים לכך.

"עניים מכורח" הם כל מי שלא יכולים לסייע לעצמם מסיבות שאינן תלויות בהם, כמו נכים פיזית ונפשית, זקנים, ניצולי שואה, יתומים ומוכי גורל מכל סוג. להם יש לתת ה-כ-ל ולדאוג לכל מחסורם כל חייהם, באופן המאפשר להם רווחה אישית וקיום כלכלי ראוי, תוך שמירה על כבוד האדם שלהם.

II. הבחנה בין עוני כרוני לעוני "מקצועי"

ה"עניים הכרוניים" הם מי שנולדו לעוני, היו עניים כל חייהם ואשר מגדלים דור חדש של עוני. הם יכולים להיות אף דור שלישי ומעלה לעוני. מאפיינים שכיחים הם: נישואים מוקדמים, הקמת משפחה בגיל צעיר, ריבוי ילודה וחוסר השכלה.

מה שמבחין אותם מן ה"עניים מרצון" הוא, שהם עובדים או רוצים לעבוד או היו במסגרות עבודה שנים רבות, מהן נפלטו לאבטלה כרונית. הלא-מובטלים ביניהם מוגדרים לרוב כ"עובדים לא מקצועיים" בשפה התעסוקתית, ולכן מתנתבים לעבודות זמניות, עבודות כפיים, עבודות שמירה וניקיון, מה שאומר שלרוב הם גם עובדי קבלן, על כל המשתמע מכך, וכמובן בשכר מינימום. אלה הם העניים העובדים.

על טיפוס-עוני זה יש להרחיב, משום שסביר שירכז סביבו את מירב אי-ההסכמה בנושא.

מבחינה חברתית-מוסרית, עוני לאדם עובד הוא מצב בלתי נסבל שאין לקבלו ויש לעשות כל הניתן כדי למגרו. אולם, ההיבט הלא-מוסרי הוא לגמרי דו-צדדי: לא רק מכיוון החברה לפרט, אלא גם מכיוון הפרט לחברה. כיצד?

ה"עניים הכרוניים" מנהלים את חייהם במקביל לעוני. הם מקבלים החלטות חיים הרות גורל כהולדת ילדים וכן החלטות שוטפות לגבי תיעדוף הוצאות, כאילו אינם נתמכי קצבאות על חשבון ציבור משלמי המיסים והאחראים-כלכלית. בכך הם מבצעים אקט לא-מוסרי מתמשך כלפי הציבור המממן אותם: "מגלגלים" את העוני שלהם הלאה, מעמיקים אותו עם כל ילד נוסף, כל טופס לוטו וכל חפיסת סיגריות נוספת, ובאים אלינו עם מצוקה גוברת, לצורך הצלה.

"אל תאשימו את הילדים" היא מהות המניפולציה הרגשית שעושים עלינו, שלא מזדון לבטח, אך כן מתוך חוסר אחריות משווע. היא מועצמת על-ידי פוליטיקאים, עמותות וארגונים "חברתיים" שאותם נזכיר שוב ושוב לאורך המאמר. חלקם עושים זאת בתום לב, חלקם ברשלנות תפיסתית ומוסרית, וחלקם בזדון ממש – הם מתפרנסים מזה!

[וכאמור לעיל בפרק א', על שכר עתק בעמותות המובילות ועל הכסף שאינו מגיע ליעדו ועל אי-שמירה על כבוד האדם של העני אלא שימוש בו לצרכים שיווקיים – ראו כאן (משכורות מנופחות)  וכן כאן (אבא עשיר, אבא עני-מקצועי) בשני מאמרים אחרים שלנו שעוררו שיח ציבורי נרחב וסוער]

חמישה ספינים מכוערים במיוחד מבטאת מניפולציה זו ומופנים כלפי בהקשר זה:

1. "את צוררת ילדים"
תשובתי: סליחה?! אם כבר "צוררים", הרי שאלה אתם, ההורים הלא אחראים, המביאים ילדים לעוני-רב-דורי-ידוע-מראש. אני היחידה שדואגת לילד באמת – זה שטרם נולד!

גם כך הולדת ילדים נעשית ממניעים אגואיסטיים לחלוטין, שאנשים לא מודעים לעצמם מייפים על-ידי מיני תירוצים "נשגבים" כגון "להעניק חיים". וכמובן יש את הפאנאטים שרותמים את הרחם למשימה דמוגרפית, שגם היא תירוץ לצרכיהם הם. אז לפחות אל תוסיפו עוד חטא על פשע.

2. "מה אשמים הילדים?"
הילדים באמת לא אשמים אבל האמירה הזו צריכה להיאמר להורים ולא לי! ההורים שהם עניים כרוניים וממשיכים להוליד ילדים יודעים בדיוק לאיזה מצב כלכלי הם מולידים אותם – היכן האחריות שלהם?! די למניפולציה הזולה הזו בה מסיטים את האחריות מן המקום בו היא נמצאת, קרי ההורים, אל מי שחושף את הבעיה, קרי, אני ושכמותי!

יתירה מכך, בואו לא ניתמם: הילדים תמיד משלמים את המחירים של ההורים להם נולדו, מכל בחינה שהיא. זו פשוט המציאות הנובעת מכך שאין צורך ברשיון להורות. החל בכך שכולנו משלמים את המחיר של היוולדות בארץ או בחירה לחיות בה, של הורינו [הרי יכולנו כולנו להיוולד בשווייץ ולגלוש כעת על מדרונות האלפים השלווים], דרך הרמה הרגשית, הרוחנית והאינטלקטואלית של ההורים ההופכת אותם להורים ראויים או לא, וכלה במעמדם הסוציו-אקונומי, עליו הדגש במאמר הנוכחי.

ולבסוף, בהחלט ניתן שהמדינה תיקח את האחריות על הילדים האלה, מן המיסים שלי ושל כולנו, אבל חייב להיות לכך מחיר, מה שלא קורה היום. אחרת מה הועילו חכמים בתקנתם? יש לפתח פרוטוקול טיפול בילדים באופן שיבטיח שאינם גדלים להיות הדור הבא, והאוטומטי, של העוני הכרוני. כך, למשל, החינוך שלהם יופקע מהוריהם [כולל השכלה, רכישת מקצוע, דחיית גיל הנישואים ותכנון המשפחה] והאפוטרופסות עליהם תהיה משותפת עם המדינה [כאמור הנושא מצריך חשיבה נוספת והמשך פיתוח]. מה שלא יתכן: גם שהמדינה תשלם, וגם שמתשלום זה יגודל דור העוני הבא.

3. "ילדים זה לא עניין של כסף ואוי ואבוי אם זה כן יהיה"
המצדדים באמירה הזו מתכוונים שאין לעשות זילות לילד על-ידי יצירת זיקה בינו לבין כסף אבל זו היתממות תמוהה עניינית ופגומה לוגית.
העובדה שהולדה וגידול ילד כרוכים בהון תועפות היא עובדה. לא דעה.
יתירה מכך כל ילד נוסף מוסיף לא רק את הערך הכלכלי השולי שלו עצמו, אלא גם גורע מסך התקציב הפנוי לילדים שנולדו לפניו וכמובן גם מסך התקציב להורים ולבית. שוב – עובדה. לא דעה.
ולבסוף, האבסורד בלטעון זאת נגדי ובה בשעה להעביר את כל חייהם וחייו של הילד תוך התקוממות וקוננות [קינה] על יוקר עלויות גידולו.
שוב – עובדה. לא דעה.
אה, וגם זה: כל המחאה נגד המדינה היא סביב יוקר המחיה ובכללה גידול ילדים, המצריכים גם מעבר לדירה יותר גדולה וכד'. הכיצד? הרי "ילד זה לא כסף". אז תחליטו.

4. "את נגד עניים"
תשובתי: ממש לא! וזה בכלל לא עניין של בעד או נגד. אני רוצה הוגנות. זה הערך המדריך את חיי, וכל מי שעובד עמי יעיד על-כך. זאת, גם כאדם באופן כללי, וגם כמי שנלחמת מלחמת קיום קשה בעצמה (בניגוד למה שהמלעיזים לבטח חושבים ;-)) כעצמאית וכמעסיקה בעלת עסק קטן.

לפיכך, אני בעד הבטחת רווחה לכל מי שמגיע לו לקבלה, ושמחה להשתתף בה במיסי המשולמים במלואם, במועדם, וכחוק. ובמקביל אני גם בעד דרישת אחריות עד כדי סנקציה של ביטול תמיכה, למי שרוצה את מיסי כדרך להמשיך בדרכו ללא שינוי, ומבלי לשלם את המחירים [לא כסף] שאני ודומי משלמים כל חיינו כדי לשרוד, ולעיתים אף לשגשג.

5. "את רוצה שרק עשירים יעשו ילדים"
תשובתי: ממש לא!  כלל, לא מעניין אותי מי כן/לא מביא ילדים לעולם. זה עניין אישי של כל אחד – עד ש…הוא רוצה ממני כסף עבור החלטה זו שלו! או אז, יש לי הזכות לומר את דברי ולהתנות את תנאי. ובמילה "אני" כוונתי, כלאורך כל מאמר זה, לכלל ציבור משלמי המיסים האחראים כלכלית [בניגוד לעניים הכרוניים]. מי שרוצה להוליד ילדים, יתכבד ויוודא שיש לו את כל המשאבים הנחוצים לגידולם הראוי, כולל זה הכלכלי.

הבעיה היא שרוב ההורים מולידים ילדים למרות מצבם הכלכלי, כך שאין הם מסוגלים להכיר כלל באגואיזם הצרוף שבכך, ולכן יעדיפו לתקוף אותי מאשר להתבונן במראה. שמעתי רבות משפטים כגון: "אז מה, בגלל שאין לי כסף אני לא אעשה ילדים? אני לא מוכן/ה לוותר על ההורות". שימו לב שהדגש המאפיין הוא על "אני ההורה" ולחלוטין לא על "טובת הילד". אז מי ה"לא-מוסרי" וה"נגד-ילדים", אני או אתם?

סיכום העוני הכרוני

1. מרכיב פנימי ולא רק חיצוני

יש להכיר בכך שמקור העוני אינו כולו חיצוני [אשמת המדינה: חסמים לתחרות, מיסים גבוהים וכד']. בעוני כרוני רובו דווקא פנימי! זאת, משום שכל ההיבטים החיצוניים משפיעים על כולם ולכן לא יכולים להיחשב הגורם המבחין. ולמי שיטען שזה לא נכון משום שלמי שיש יותר כסף חש זאת פחות, אענה כך:

א. נכון. אבל רק לגבי מעמד הביניים המקושר [קביעות, ועדים, מונופולים, השירות הציבורי המורחב] ומעלה, וממילא הם אינם רלוונטיים לדיון הנוכחי.

ב. לגבי מעמד הביניים הלא-מקושר, זה אינו נכון או לפחות אינו מדוייק. מדוע? כי:
– דווקא עליהם יוקר המחייה והמיסים הישירים והעקיפים משפיעים יותר כי אין להם מיני סיבסודים, זכאויות, הנחות וקצבאות, כפי שיש לעניים הכרוניים.
– הם מפתחים ומגייסים משאבים פנימיים [להלן] כדי להתמודד עם מקורות העוני החיצוניים [משבר גלובלי וכד'] ולכן מתמודדים עמו טוב יותר, מה שמוכיח את חשיבות משאבים פנימיים אלה, ובהיעדרם – את מקור העוני הפנימי.

2. מרכיב מנטלי

א. תפיסת עולם קורבנית
עיקרה: אני דפוק. למה? כי דופקים אותי.

ע"ע ניתוח הדוגמאות מן הכתבה שצוטטה בפרק א'. בסופו של דבר כל "קורבן" כרוני נידון לקרבן את סביבתו כל עוד אינו מנסה לשנות את קורבנותו זו. לדוגמא: אישה מוכה שלא תטפל בקורבנותה, לא רק לא תשתחרר מבעלה המכה, אלא חמור אף יותר, תקרבן את ילדיה בכך שיגדלו עם ערכים מעוותים של אהבה, זוגיות ומשפחה וכן יהפכו בסבירות גבוה לבני זוג והורים מכים.

ב. מיקוד שליטה חיצוני
עיקרו: דופקים אותי. מי? כולם חוץ ממני.

ג. הנחת יסוד סמויה של חוסר אונים
עיקרה: אני לא יכול לשנות את זה שדופקים אותי.

ד. העדר בושה [בושה במובנה הפסיכולוגי הענייני, לא הערכי]
עיקרו: אני דפוק ולכן זקוק לסיוע.

זוהי פנייה לקבלת סעדים מן המדינה כמוצא ראשון ולא כמוצא אחרון. היבט זה שעשוי להיות חיובי במצבי מצוקה אקוטיים, הוא בעייתי כשאלה מתמשכים ומתקבעים ככרוניים. למה? כי אז הפנייה לקבלת סעדים הופכת לרוטינה ולחלק אינטגרלי מאורח חיים, במקום כדי לפתור מצוקה רגעית.

3. מרכיב חינוכי
עיקרו: זה עולם של דופקים ושל דפוקים ואני נולדתי לדפוקים. ככה זה. כך היה וכך יהיה.

יש סוציאליזציה לעוני, בדיוק כמו לעושר, למקצוע של אחד ההורים [ילד שממשיך בדרכו כי ספג זאת בבית והמקצוע "טבעי" לו]. בדיוק, אגב כמו ל…פשע [כך, בין השאר, מתפתחות משפחות פשע]. הילד לומד באופן גלוי וסמוי מן הדוגמא האישית של הבוגרים המשמעותיים בחייו.

4. מרכיב תרבותי-ערכי
עיקרו: "שברת – שילמת". קרי, דפקתם אותי – אז תפצו אותי!
זוהי דרישה, לא בקשה, לסעדים מן המדינה, מתוך אתוס של "מגיע לי".

5. מרכיב התנהגותי
עיקרו: ממילא אני דפוק, אז לפחות קצת ליהנות. מה כבר יש לי?

זהו תיעדוף לא בוגר של הוצאות, למשל הלוואה לחתונה במקום טיפול רפואי כמו בכתבה שצוטטה בפרק א'. או בקטנה: הוצאת כספים שאין על לוטו / עישון  ואף  סמארטפון, במקום על חשבון חשמל או צרכי לימוד לילד.

רוברט קיוסאקי בספרו "אבא עשיר, אבא עני" כתב: "פעמים רבות בחיי הייתי ללא פרוטה, אך מעולם לא הייתי עני".  ואכן, תפיסת עולם מן הסוג שפורט לעיל, מוטיבציה אישית לשינוי ולקיחת אחריות אישית לביצוע, אלה בדיוק התכונות שמבחינות בין העני הכרוני לכל אחד אחר מאיתנו ש"סתם" אין לו כסף.

—-

וישנם גם העניים ה"מקצועיים". כן, כן. זו תופעה קיימת. אותם, חובה על חברה מתוקנת להדיר מתוכה, לא פחות מחובתה לכלכל ברווחה את הענים הכרוניים. חובת הדרה זו צריכה להתבצע ערכית ותקציבית כאחד.

העני המקצועי הפך את מחסורו המקורי האמיתי, או המומצא-מתוך-נוחות, למקור הכנסה המשיג לו קיום סביר ומעלה. הוא אינו "עשיר", אך מצבו טוב בהרבה משל רבים במעמד הביניים הלא-מקושר!

ראשית, הוא מרוויח בגדול: גם כסף שחור ביד מעבודה עצמאית קבועה או מזדמנת, גם קצבאות מן המדינה וגם תרומות מעמותות. שנית, הוא אינו רואה בושה במצבו, אלא להיפך: הוא חש שהצליח לנצח את השיטה ולדפוק את המערכת.

מצב זה הוא ה"צדיק ורע לו" הכלכלי הקיצוני ביותר ואסור לאפשר את המשכו!

שלושת טיפוסי העניים הנ"ל נעדרי מוטיבציה ממשית לשינוי:

– העני מרצון – כי שינוי סותר את ליבת ערכיו ותרבותו באופן שמאיים על זהותו ועל מרקם קהילתו.

– העני הכרוני – כי אינו מתורגל בהצבת יעדים לעצמו, אינו מאמין ביכולתו לייצר לעצמו שינוי, ואף מתוך הרגל.

הרגל, אתם שואלים? כן, תתפלאו, אבל גם מצב קשה מאוד, כשהוא מתמשך, מהווה מקלט של נוחות מעצם היותו מוכר, לעומת הסיכונים והסיכויים של הלא מוכר. הוכחה: כל מי שצמוד לזוג נעלי בית בלות-אך-נוחות, או לחלופין תקוע שנים בנישואין סתמיים או אף לא מאושרים, רק בשל הנוחות, חווה בדיוק את המצב הזה.

ונדגיש: לומר או לחשוב "אוי… איך הייתי רוצה ש…" אינו "מוטיבציה". רק תהליך רוחני ורגשי מהותי, המתורגם לשינוי התנהגותי בשטח – הוא זה המבטא מוטיבציה שכזו.

– העני ה"מקצועי" – כי אין לו אינטרס לשנות. ע"ע לעיל.

כך או אחרת, החשבון של כולם מוגש לאזרח היחידני, או זה המוליד רק ילד אחד או שניים, והמשלם מיסים מעבודתו הקשה.
זה צדק חברתי? לא.

III.הבחנה בין עוני זמני ועוני "על-הסף" לבין כל היתר

העניים הזמניים הם מי שהתדרדרו לרגע שלא באשמתם, עקב מקורות חיצוניים באמת (לא נתפסים, כמו אצל הכרוניים) : מיתון גלובאלי, מפעל שנסגר, מחלה מצמיתה ופתאומית, פטירת מפרנס/ת ראשי/ת וכד'. אלה העניים החדשים. לכן כל כך חשובה בעיית הליבה השלישית: סדר עדיפות ממלכתי נכון [להלן].

העניים ש"על-הסף" הם אנשי מעמד הביניים הלא-מקושרים, שהולכים ומתדרדרים למרות שלא שינו לרעה את התנהלותם הכלכלית. התדרדרותם, בניגוד לעניים ה"מקצועיים", היא בעל ממשקל חיצוני נרחב. כל מה שמפריד בינם לבין עוני הוא קצת מזל וטיימינג [למשל, שאת החברה בה הם עובדים עדיין לא סגרו].

עם זאת, חשוב לזכור שגם לגביהם קיים מרכיב פנימי, משום שהוא תמיד קיים. למשל, העובדה שיוקר המחיה עולה [מרכיב חיצוני] אינו מצדיק הסתפקות בתסכול והאשמה מוצדקת של המדינה. אלא, עליהם *כן* לשנות את התנהלותם הכלכלית בהתאם. כחלק אינטגרלי מכך, עליהם לשקול את תכנון המשפחה שלהם מחדש. רובם אינם עושים ולא יעשו זאת, ולכן גם להם חלק אישי ממשי בהתדרדרותם.

IV. הכרה ב"עניים בסתר"

עניים אלה הם מתחת לרדאר של כולנו. אלה אנשים משכילים, מצליחים ומוטיבציוניים שמכל סיבה שהיא מקור הכנסתם ניתק: בעלי מקצועות חופשיים, עצמאים או שכירים, שלא היינו מאמינים שעלולים להיות עניים.

חלקם חופפים לעניים הזמניים. הדמיון הוא במוטיבציה הממשית, הבשלה והמיידית לביצוע שינוי, לאחר התגברות על השוק הראשוני. שניהם זוכרים את טעמה של הרווחה האישית ואף ההצלחה.

מה שמבחין אותם מהזמניים הוא הבושה להודות בעוניים אפילו כלפי עצמם הם, קל וחומר לפני הסביבה. לכן הם גם לא פונים לסיוע, אפילו לא כמוצא אחרון. הם יעדיפו לשבור חסכונות, אם היו להם, לקחת משכנתא שניה, אם יש בבעלותם דירה, ולהשתמש בהלוואת גישור עצמית עד יעבור זעם.

המשך בעיית-ליבה מס' 2: רציונאל הגדרת העוני – שגוי
סעיף ב. הון שחור

יש שני סוגים של הון שחור: זה של עולם הפשע – נניח לו כעת. וזה של העניים ה"מקצועיים", שהוא הרלוונטי לענייננו.

ההון השחור דופק את ה"לא-עניים" פעמיים:

1. למדינה יש פחות הכנסות ממיסים, מה שגורר שני צעדים מצידה:
א. הכבדת העול על המשלמים-ממילא. זאת, דרך מיסים ישירים ועקיפים.
ב. פגיעה בשירותים לאזרח, שירותים שחובה עליה להעניק לו. זאת, על-ידי ביטול, צימצום, ו/או הקטנה של איכותם וזמינותם.
2. אנשים שאינם ראויים לכך, עומדים ברף קוטן ההכנסה, המעניק להם זכאויות שונות לקצבאות מכל סוג ומין. וגם כאן, שוב, משלם המיסים הקבוע, נדרש לשלם.

במאמר מוסגר יצוין שאמנם ההון השחור דופק את כולם, אבל בעיקר את המעמד-ביניימיקי הלא מקושר, משלם המיסים והאחראי-כלכלית, כי הוא זה שירגיש בהבדל הכנסתו, הדחוקה ממילא, באופן מירבי.

המשך בעיית-ליבה מס' 2: רציונאל הגדרת העוני – שגוי
סעיף ג. קביעת קו העוני ומינֵי זכאויות

כל הרציונאל של הגדרת זכאויות, ומתן הסעדים הנובעים מהן [קצבאות ישירות, הנחות, סיבסודים, דיור ציבורי], לפי מספר ילדים, הוא שגוי, משלושה טעמים:

1. לא מוסרי

יותר מידי עוסקים בארצנו בסוגית זכות ההורים להוליד ופחות מידי בסוגית זכות הילדים להיוולד, אם בכלל, רק להורים המסוגלים לכלכלם בכל ההיבטים הנדרשים: רגשית, תפעולית, רוחנית, ו-כלכלית. לצורך הדיון: מי שמוליד ילדים אותם הוא אינו יכול לגדל מעל קו העוני, לכל הפחות, הוא גם אדם לא מוסרי, גם אגואיסט וגם פרזיט. אבל, הטאבו בארץ ה-ולדנית שלנו, ובתרבות מוטת-הפריון שלנו הוא כזה, שאסור לדבר על הנושא, ומי שמעז לומר האמת, נסקל בנאצות קשות במיוחד.

2. לא הוגן

מעצים את מוטיב ה"צדיק ורע לו" המלווה אותנו כחוט השני לאורך המאמר כולו. כפי שכבר הראנו, חוסר האחריות האישית משתלם: הולד ילדים שאינך יכול לכלכל, והיה זכאי לסיוע. [על מובטלים שהולידו 14 ילדים בלי חשבון וכפרס זכו בדיור ציבורי – בטור זה שלי].
היה אחראי, אל תוליד ילדים או הולד רק אחד או שניים – היענש! לא תהיה זכאי לדבר וחצי דבר מן המדינה, ומיסיך יזרמו, בין השאר, אל הלא-אחראים.

3. מפלה

בארץ קיימת אפלייה שיטטית נגד יחידנים, למרות שהם, ככלל, קבוצת אוכלוסיה איכותית ומתפקדת, ועקב כך תורמת לבריאות כלכלית של כלל החברה.

יתירה מכך, קיימת הנחת יסוד שגויה מעיקרה, לפיה הוצאותיהם של יחידנים הם בהכרח פחותות מאלה של הורים לילדים (נניח שלושה). זה פשוט לא נכון עובדתית, וגם כאשר כן נכון, הרי שלא בפער שנהוג להניח.

ישנן הוצאות רבות שהן מנוטרלות ממספר הנפשות בבית: למשל שכר-דירה. אמנם גודל הדירה משפיע אך לא פחות מכך, ואף יותר, משפיעה הגיאוגרפיה. כך, יחידני שחי במרכז, עלול לשלם שכר-דירה עבור חדר בדירה עם שותפים, או עבור דירה צנועה, שהוא  דומה או א גבוה מזה של דירה דומה ואף גדולה יותר מחוץ למרכז ה"קשה", ובטח בהשוואה לפריפריה.

עוד הוצאות כאלה הן הארנונה ומרכיב דמי המנוי בהוצאות קבועות כמו אינטרנט וטלפון. יתירה מכך, פעמים רבות יותר יקר להיות יחידני כי כל המבצעים, בין אם בסופר ובין אם בחברת הכבלים או הלווין, מכוונות לצריכה בהיקף גדול יותר מכפי צורכו.

כך גם לגבי קניה או תיקון של דוד שמש ; חשמל, המותנה יותר בכמות המכשירים החשמליים בבית ובמידת ואופן השימוש בהם, מאשר מספר הנפשות ; החזקת רכב (טסט, רישיון, ובמידה רבה גם דלק) ועוד.

אם לא די בכך, יחידנים הם במצב כלכלי מסוכן יותר במקרה של פיטורין (שכירים) או פשיטת רגל (עצמאים), כי הם נעדרים בן-זוג שיפרנסם בתקופת הגישור עד להתאוששות. הדוגמאות הן אינסופיות. לסיכום: אין הצדקה לאפלייתם ויש לקחת בחשבון גם את רווחתם בשיקולי זכאות ותיקצוב.

בעיית-ליבה מס' 3: סדר עדיפות ממלכתי – שגוי

בעוד שבעולם נטול מגבלות תקציב היינו רוצים לטפל בכולם במקביל, ולסייע לכולם, הרי שבהינתן שכל עוגת תקציב היא תמיד סופית ומוגבלת ביחס לצרכים הלאומיים, חובה לבצע תיעדוף מושכל. ה-קריטריון שאמור להוביל כאן הוא איזו השקעה באנשים הזקוקים לה, תניב את מיטב התשואה האנושית-כלכלית, במהירות המירבית, באופן שלא רק יסייע להם ישירות, אלא גם יהיה בעל אדוות מתמשכות 360 מעלות, אך בעיקר לצדדים ולמטה מאלה שזכו לה.

יהיו כאלה שלא יסכימו עם קריטריון זה, משום שיתקשו להתמודד עם המונח "תשואה". להם, יש לי שתי תשובות: ראשית, המדובר בתשואה אנושית-כלכלית, כלומר זו הנגזרת מאדם מתפקד המכלכל את עצמו ואת נתמכיו, ולא תשואה של שוק ההון. שנית, גם אם זה לא PC  [פוליטיקלי קורקט] לומר, הרי שברמת מאקרו, יש להפעיל חשיבה כלכלית ואין זו בושה.

קל וחומר כשעושים זאת באופן הנכון, כלומר, חשיבה כלכלית שאינה נעדרת אנושיות, אלא פשוט מפרידה את המוץ מן התבן ללא גינוני טקס ורגשנות מיותרת. בקיצור: פרגמטית. הפרגמטיות בהקשר זה היא גם המהלך המוסרי ביותר ומתוך כך, שוב, האנושית ביותר.

בכלל, אין חלוקת תקציב ללא תיעדוף, גם אם הוא סמוי. עצם הבחירה כן/לא לתת, כמה ומתי – היא היא התיעדוף בפועל, גם בהיעדר אסטרטגיה גלויה או בכלל, כמו במקומותינו.

יתירה מכך, בקריטריון שהגדרתי לעיל יש מרכיב פרגמטי-מוסרי-אנושי קריטי: האדוות. רק אם משקיעים במקום האפקטיבי ביותר, מקבלים את מיטב האדוות. כך, אדם שקודם לא יכול היה לממן זאת, יכול לצרוך שירותים ומוצרים, וכן להעסיק אחרים (מטפלת, עוזרת), וכך גם לספק עבודה למעמד נמוך יותר ואף עני, וגם להניע את הכלכלה.

במונחים רפואיים: במצב חירום, כשהחולה שוכב על הארץ עם דום לב, מטפלים קודם בהיבטים האקוטיים (המשבר המיידי: החולה לא נושם, אין דופק) ורק אח"כ באלה הכרוניים, שחמורים ככל שיהיו, הם היו שם לפני וימשיכו אחרי (כולסטרול, סכרת, וחלילה אף סרטן).

על-פי קריטריון זה, ה-י-ח-י-ד-י-ם (!) שיש להשקיע בהם את מירב המשאבים לטיפול בעוני כבעיה חברתית כוללת, ושיש לעשות זאת בדחיפות בהולה ממש, הן שלושת האוכלוסיות הבאות ולא אף אחת אחרת, גם אם זה לא נשמע טוב לארגונים ולפוליטיקאים המתיימרים להיות "חברתיים":

1. עצמאים
בעלי עסקים קטנים ובינוניים, בין אם עובדים לבד ובין אם מעסיקים עובדים, הם קריטיים לכלכלה בריאה מטעמים ידועים. למרות זאת, מבחינה תפיסתית, תקציבית, חוקית ומעשית, הם בתחתית שרשרת המזון התעסוקתית-כלכלית. כן, אפילו מתחת עובדי הקבלן!

2. מעמד הביניים האמיתי והלא מקושר לו קראנו לעיל העניים ש"על-הסף"

3. העניים הזמניים, כולל ה"עניים בסתר"

לגבי שני האחרונים – ההסבר ברור ונובע ממה שפורט כבר עד כה.

בעיית-ליבה מס' 4: אי-דרישת אחריות אישית מהעני עצמו – שגוי

והנה הגענו לפואנטה: תצעקו כמה שתרצו, תאשימו אותי בכל האשמה-לא-מוצדקת שתרצו, תנאצו כמה שתרצו, העובדה לא תשתנה ואת הטאבו הזה יש לנתץ: גם העני אשם במצבו!

כמובן שעל המדינה לתקן את חלקה. א-ב-ל, לא יהיה מזור לעוני, כל עוד העני עצמו, לטיפוסיו השונים, לא ירתם בעצמו לחילוצו מן הבור הכלכלי בו הוא שקוע (פרט, כמובן לעניים מכורח).

יתירה מכך, גם מן הגורמים ה"חברתיים" למיניהם, מפוליטיקאים, דרך עובדים סוציאליים ועד עמותות, יש לדרוש לקיחת אחריות. על מה? על פגיעה באלה שהם מתיימרים להגן עליהם. חלקם מכוונות טובות וחלקם מכוונות רווח. איך?

1. אי-דרישת אחריות אישית מהעני עצמו והטלת 100% מן האחריות למצבו, על המדינה.

2. פיתוח והנחלת רטוריקה מטעה: "מוחלשים" במקום "חלשים", משפחות "ברוכות" ילדים במקום "מרובות" ילדים. זהו יופמיזם מניפולטיבי שרק מחזק ומצדיק את אי-לקיחת האחריות האישית, מה שרק מנציח ואף מחמיר את מצבם הכלכלי.

3. עידוד עמותות "צדקה" המזינות תהליך של תלות סותרת-עזרה [ועל השחיתות שלהן ראו בלינק]

4. נטילת חלק בהזניית הפילנתרופיה דרך הטייקונים-הכוכבים שחלקם כבר הפכו ל"לשעברים", וטוב שכך [על הה"כוכב נולדיזציה" של ה"צדקה" ראו בלינק]

ובחזרה למדינה. במקביל להקלה ופרישת רשת רווחה מיטבית לאוכלוסיות שזיהינו במאמר זה, על המדינה לנקוט מספר צעדים שאינה נוקטת כיום כלל או מספיק:

1. זכאות פרוגרסיבית

דרישהללקיחת אחריות אישית ובניית "תכנית הבראה" מעשית עם איש מקצוע, שתפוקח תקופתית.
התקדמות בה תזכה בהגדלת זכאויות [אותן יש להגדיר מחדש] מן הסוג התומך בעבודה [מעונות, צהרונים וכד'], ולהיפך, עד כדי הפעלת הסעיף הבא. בבחינת "אין דג בלי חכה".

2. מבטלי-זכאות

ייצור סנקציות חד-משמעיות למי שמנצלים את המדינה/אותנו לרעה וכן כלפי מי שאינם עומדים בתכנית ההבראה האישית הנ"ל. למשל, על-ידי קביעת קריטריונים שהם מבטלי-זכאות, במקביל לתיקון הקריטריונים לקבלת זכאות, בהתאם למסגרת שמאמר זה מציע. למשל:

– שמחות שופוני: בר/בת מצווש ועד חתונה
– הימורים חוקיים כהוצאה שוטפת: לוטו/טוטו/חישגד בכלל ובסכומים גדולים ביחס להכנסה בפרט
– תרומות תדירות לבאבות ומיני צדיקים, על לחשיהם וקמעותיהם
– עישון
– סמארטפון [סלואלרי פשוט – אין בעיה]

3. הקפאת מצב הולדה

כל ילד נוסף על מי שכבר נולדו, במועד נתון, יגרור ביטול זכאות. זהו מבטל-הזכאות הקריטי מכולם, ולבטח מעורר הסערה מכולם.

האין זו התערבות בחופש הפרט? ועוד איך! אם הפרט רוצה שהמדינה תממנו – הוא צריך להוכיח לה/לנו שהוא עני בעל כורחו ושהוא נוהג אחריות בהתנהלותו הכלכלית והאישית.

בתחילתו ובסופו של דבר, נדרשים מאדם בגיר, סדרי עדיפות בוגרים. בכלל, וכלכלית בפרט. עקרונותיהם פשוטים, הגיוניים ונכונים גם לכל מעמד הביניים הלא-מקושר: השכלה ומקצוע לפני חתונה ; פרנסה לפני דירה וילודה ; חיסכון (ולא הלוואה) לפני בת-מצווש לילדה. בקיצור: לקיחת אחריות אישית. נקודה.

מש"ל.

חלק ג': סיכום

א. פתרונות
לבטח חלקכם יתקומם: למה לא הצעת רשימה של פתרונות? תשובתי לכך מרובעת:

1. לפני פתרונות – הגדרת הבעיות

ברור שבסופו של דבר צריך לתרגם הכל לפרקטיקה. אלא שהבעיה היא שתמיד קופצים ל"פתרונות" לפני שבכלל מגדירים את הבעיות ומסכימים עליהן. לפיכך, הצעת הצעדים המדוייקים אינה תפקידו של המאמר הנוכחי.

2. מה המאמר כן מציע

א. מסגרת רעיונית להתבוננות שונה ומציאותית יותר בעוני. זאת —
– על יסוד רציונאל מוסרי והוגן יותר לכלל הציבור
– ללא מגבלות פוליטיקלי קורקט ואתנן פוליטי – המסרסים התמידיים של השיח הציבורי והביצוע הממשלתי
– ותוך חשיפת ערוותם של הפוליטיקאים, העמותות והארגונים המתיימרים להיות "חברתיים" ובעצם מכשילים את מי שהם אמורים להגן עליהם.

ב. טיפולוגיה מקורית, מקיפה, מעמיקה ומנומקת, של טיפוסי-עוני. תפקידה כפול:
– גם מאפשרת הבנה מעמיקה וממוקדת יותר של בעיית העוני
– וגם מגדירה מפת דרכים לבניית מערך פתרונות, תוך השקעת משאבים אפקטיבית במלחמה בו (מי כן/לא, מי קודם).

זהו  תפקיד המאמר הנוכחי!

ב. סיכויי היישום של דו"ח אלאלוף

קלושים עד אפסיים. בטח יקחו איזה סעיף מפה או משם ויאמרו: הנה יישמנו. ככלל, כל וועדה שאמורה להציע תכנית פעולה אופרטיבית בנושא מורכב ורב-תחומי, דינה להיכשל במציאות הפוליטית במקומותינו (וגם במקומות רבים אחרים). למה? כי ניתן לה מנדט מוגבל, שאינו בחפיפה, ולרוב הוא קטן בהרבה, מכפי הנדרש לביצוע משימתה באופן הולם. יתירה מכך, גם לו היה ניתן לה המנדט, לבטח היה ניטל בדיעבד, מסיבות תקציביות ופוליטיות.

ליבי ליבי ליו"ר הוועדה ולחבריה שלבטח, לפחות חלקם, באו בתום לב, במוטיבציה רבה ובראייה ציונית לנושא.

בפעם הבא שבה ראש ממשלה או שר יפנה לאנשים מכובדים ומובילים מקצועית כדי לשמש כיו"ר "ועדה" אני קוראת להם פשוט לומר לא! כל וועדה שכזו, לא רק שעולה לנו בזמן מבוזבז, אלא שאי-יישומה מייאש עוד את הציבור ומרחיקה אותו מן ההליך הפוליטי והדמוקרטי. כך, מוגבר עוד חוסר האמון המוצדק שלו במערכת שאמורה להנהיגו ולפתור בעיות מערכתיות המשפיעות מהותית על חייו. יהי זכרה של הוועדה ברוך.

* * *