ההסתדרות: צביעות ומצג שווא

עשרה קבין של צביעות חברתית, שחיתות מוסרית ומניפולטיביות פוליטית ירדו לעולם.

תשעה לקחה ההסתדרות לדורותיה ואחד לקח העולם כולו.

הניסיון של היו"ר הנוכחי, עופר עיני, לתפוס את ההובלה במחאה הארצית המתגלגלת (שעל חלקה יש לי ביקורת אך אין זה העניין כעת) רק חושף זאת שוב ואף מהווה את יריית הפתיחה בהפיכתה של ההסתדרות לפחות רלוונטית בזירה הארצית.

אמנם היא תמשיך להחזיק את כולנו בביצים עם ידה שעל השאלטר באוויר בים וביבשה, אבל ממצג השווא המרכזי שלה תאלץ להיפרד: התיימרותה לייצג את "העם".

הבעיה הראשונה: מוסרית-היסטורית

מהי בכלל הזכות המוסרית ההיסטורית של ההסתדרות לייצג את "העם". אז זהו, שמעולם לא היתה לה ובודאי שאין לה כיום. הוכחות? בבקשה.

ראשית, עד למהפך ב-77', ההסתדרות וכל מוסדות השלטון היו בזהות מפלגתית מוחלטת, מה שהיווה כשלעצמו סתירה מובנית: מי שאמורה להגן על העובדים מפני הממשלה והמעסיקים (בכלל, ובפרט שרבות מן התעשיות המובילות היו אז בידי הממשלה שתיפקדה גם כסופרטאנקר-מעסיק) היתה, בעצם, שותפה עמם בקונגלומרט שלטוני אחד (א'פרופו ריכוזיות במשק).

שנית, עד לפירוק ה"חבילה" הזו בשנות ה-90', היתה ההסתדרות עצמה, עוד יותר מהממשלה, גם המעסיק הגדול ביותר במשק! מה שמעצים עוד יותר סתירה זו.

שלישית, ההסתדרות ואותם מוסדות שלטון חילקו ביניהם את העוגה הציבורית כרצונן, ללא כל שקיפות ותוך הטייה מפלגתית וסינדול הזכויות הצרכניות של החברים בה.

כך, כדי להתקדם בתפקיד היה על העובד להיות "חבר מפלגה" (מה שהיום היא העבודה) והיה חייב, עד שנות התשעים, לקבל את משכורתו בבנק אחד (הפועלים) ולהיות מטופל בקופת חולים אחת (הכללית). הקוזה נוסטרה הזו התנהלה על-ידי "צעטאלאך", "ועדות מסדרות" ו"אנשי שלומנו", כך שרק למקורבים לצלחת היה סיכוי. "העם" נותר בחוץ.

רביעית, על מי באמת מגנה ההסתדרות תוך שהיא "נוקטת בכל האמצעים העומדים לרשותה" כפי שאיים עיני על ביבי באולטימטום המסתיים היום – על מסעודה משדרות?

רק לפעמים, ורק כעלה תאנה לדבר האמיתי ולמקור כוחה הנוכחי, בהעדר מנעמי השלטון של ימים עברו: הוועדים הגדולים כמו חברת החשמל, בזק, הבנקים, הנמֵלים, אל על, רשות שדות התעופה…

מה שבטוח – עבור מסעודה משדרות אף פעם לא מורידים את השאלטר ומשביתים את המשק. גם לא עבור העובדים הסוציאליים או הרופאים. שני סכסוכים בהם, לו ההסתדרות רצתה "לנקוט בכל האמצעים העומדים לרשותה" הם היו מסתיימים תוך שתים-שלוש יממות.

חמישית, דווקא ההסתדרות היא זו שביצעה את האקט האלים ביותר ביחסי העבודה בארץ, מאז ומתמיד. הידעתם?

המקום: מפעל סולתם שבבעלותה. השנה: 1990. האירוע: "ליל הכלבים". מאבטחים חמושים בכלבי תקיפה (!) נשלחו על-ידי הנהלת המפעל לפרוץ ולהכניע את העובדים הנצורים בו לאור התנגדותם לפיטורי מאה מהם.

הייתם מאמינים? עובדה.

הבעיה השנייה: טכנית-משפטית

היות שפרט להסתדרות הרופאים, אין כרגע סכסוך עבודה כולל המוכרז במשק, והיות שהמחאה העכשווית כלל אינה בתחום יחסי העבודה המאורגנת, בין מעסיקים למועסקים, הרי שעיני, כמו ההסתדרות עצמה, אינם כלל צד בדיון. מהיבט זה, הצבת האולטימטום לראש הממשלה אינה רק נטולת יסוד משפטי, אלא יש בה מן החוצפה ממש (אני האחרונה שתגן על ביבי. מדובר פה על היחסים הפורמאליים הראויים בין המוסדות).

עובדה חד-משמעית זו חושפת את האופן בו עיני רואה את עצמו: מוביל חברתי כולל והאיש החזק במשק, כעוגן קבוע, מעבר לממשלה זו או אחרת. הצצה נוספת לכך ניתנה לנו בתחילת השנה כאשר חבר עיני, בצעד עצמאי, לארגוני המעסיקים וכרת עם נשיא התאחדות התעשיינים הסכם להעלאת שכר המינימום במשק, אותו הגישו כמוצר מוגמר לאוצר.

נראה מכך שעיני שואף להוות מעין "גרעין שליטה" בתחום החברתי-כלכלי, מולו הממשלה מתנהלת כדי להקל על עצמה לסגור דברים עם גוף מרכזי גדול אחד שמאחוריו יתקבצו כל ה"קצוות" החברתיים, בין אם הם תחת המטריה ההסתדרותית המקורית או לא, בדומה לנוחות של בנק ישראל למול חברות ציבוריות עליהן עליו לבצע ניטור ורגולציה.

בשאיפה זו קיימות שתי בעיות מרכזיות:

ראשית, עיני רוצה לשחק את המשחק ולנצח אותו, אך מחוץ למגרש בו הוא אמור להתנהל. מבלי להצטרך לרוץ לכנסת ולהיבחר בבחירות כלליות ומבלי להתלכלך בפוליטיקה מפלגתית. האם זהו מינהל תקין?

שנית, חברי ההסתדרות המפרישים לה ממשכורתם דמי חבר ובכך מממנים את פעילותה, כמו את משכורתו של עיני עצמו, זכאים – לפחות צרכנית ואתית, וסביר שגם משפטית – להיות מיוצגים על-ידה בלעדית ושכל משאביה יופנו לענייניהם בלבד. האין בכך משום הפרת חוזה? זו סוגיה מעניינת לבחינה.

הבעיה השלישית: מהותית-מעמדית

זו אולי הבעיה המיידית החמורה מכולן עבור עיני וההסתדרות.

באותה מסיבת עיתונאים בשבוע שעבר בה הציב את האולטימטום לראש הממשלה, כשל עיני לא רק בלשונו, אלא בתפיסת עולמו ובהבנת המציאות המשתנה דינאמית למול עינינו. הוא שלף כאוטומט את המנטרות הקבועות על מצוקת העניים והשכבות החלשות, ובכך פיספס את מהות המחאה כולה.

אם יש פן אחד ברור בגל המחאה השוטף אותנו, הוא שבמוצהר מדובר במעמד הביניים, ובתוכו דווקא באלה המרוויחים לא רע. זוהי מהות המהפך בשיח.

בדאגו בעיקר לועדים הגדולים, ומידי פעם לשכבות החלשות, פיספס עיני, כמו הממשלות לדורותיהן, את מעמד הביניים, כילד סנדוויץ' שנשכח והוזנח.

בכך גם הפסיד עיני את הקופון השיווקי הגדול שגזר בזמן המיתון, כשצירף אנשי היי טק לכוחותיו ויצא להגנתם, תוך מיתוג-מחדש של ההסתדרות כמגינת אותו מעמד בדיוק, שכעת הוא מפספס.

לסיכום, אם יש להסתדרות טענות על "השיטה", קרי עוולות יסודיות במבנה המשק, ולפני שהיא מתיימרת להוביל את שינויה ולייצג את "העם" אותו חזרה וקירבנה בשיטתיות לאורך השנים, כחלק אקטיבי או פאסיבי מאותה שיטה עצמה, תתכבד נא ותקנה מראה קריסטלית גדולה ותתבונן בה התבונן היטב.

ונסיים באנקדוטה.

בזמן קיומו של הגוש הסובייטי הוא התהדר רבות ביופמיזם השקרי מכולם: התואר "דמוקרטי".

כך, למשל, נקראה מזרח גרמניה לא אחרת מאשר הרפובליקה הגרמנית הד-מ-ו-ק-ר-ט-י-ת.

קוריאה הצפונית נקראת כך עד היום, ועוד עם תוספת: הרפובליקה הע-מ-מ-י-ת הדמוקרטית.

מאז ומתמיד זה הזכיר לי את ההסתדרות שקראה לעצמה מגינת ה-ע-ם.

כמאמר הבדיחה שהיתה נהוגה באותם משטרים: מה ההבדל בין "דמוקרטיה" ל"דמוקרטיה עממית"? כמו ההבדל בין "כותונת" ל"כותונת כפייה". הנמשל ברור?

לטור כפי שהתפרסם ב- Ynet

התמונה באדיבות: Photo by freedooom. Stock photo – Image ID: 10061672