| הפורנוגרפיזציה שנשים עושות לעצמן כיום – למה? תשובה חדשנית בפוסט זה |
מאת אורית-קלייר ארזי, מנכ"ל BossProblem
האם גם אתם תוהים ואף כואבים את הפורנוגרפיזציה של נשים כיום, דווקא בשלב שבו הן היו להיות בסטטוס האישי והחברתי הגבוה ביותר מאז ימי קדם?
זה באמת מתמיה ביותר ואמור לעורר חשיבה מעמיקה וחשבון נפש כלל-חברתי, אך בעיקר בקרב הנשים עצמן: ווקא בשלב שבו הן שוות בפני החוק בכל מדד שהוא (בעולם המערבי), דווקא בשלב שבו הן משכילות יותר מן הגברים (כך מראות הסטטיסטיקות), דווקא בשלב זה, ההחפצה-העצמית של נשים היא בשיאה.
הן משתפות פעולה בקליפים של מוזיקה בה הן לובשות כמעט-כלום ומניעות את גופן באופן המדמה חד-משמעית אקטים מיניים (וכבר מזמן לא רק ראפ – גם במוזיקת מיינסטרים ובשירים הכי גנריים שיש) ;
הן מצטלמות לשערי מגזינים מעורטלות ובשילוב שלל דימויים כנועים ;
מגיפת הגדלות החזה (כולל לגדלים בלתי-סבירים ביחס לפרופורציית הגוף) היא בשיאה (שלא לדבר על שאר הפרוצדורות הפלסטיות ההופכת אותן לברביות גרוטסקיות) ; ויש עוד אינספור דוגמאות.
מה קרה? למה? למה כעת?
כל התייחסות לנושא תמיד מאשימה את התקשורת. אבל זו טעות. משתי סיבות:
1. התקשורת לבטח מהות חלק מן הסיפור, אבל מה שחייבים להבין, ולקחת עליו אחריות הוא, שהתקשורת לא עושה לנו שום דבר שאיננו רוצים (ורוצות) שיעשו לנו.
זה אפילו יותר מורכב מביצה ותרנגולת. התקשורת רוצה רייטינג. לולא היינו צורכים (/ות) את הדימויים הפורנוגרפיים הבוטים המשודרים לנו גם בתכנים הלכאורה-גנריים ביותר, וגם לגילאים הצעירים ביותר, היא היתה מפסיקה לעשות זאת!
לא הגיע הזמן לקחת אחריות?
2. האשמת התקשורת (בכלל ובלבד) יש בה צילום-מצב חלקי, הגורם לדיון בפלטפורמה בה באה לידי ביטוי הבעיה, ללא הסבר ממשי על מהותה, הסיבות לה, והפתרונות האפשריים לה. וזה בדיוק מה שאני מציעה בפוסט זה.
נשים התקדמו בהעצמה אישית וקבוצתית באופן כמעט לינארי משנות השישים ועד לשנות התשעים לערך. פשוט הדלתא, הפער, בין המצב המצוי לרצוי היה עצום! מטבע הדברים, כשיש פער שכזה, הוא אינו "דעה" אלא הוא פשוט "עובדה" שלא ניתן להתכחש לה.
וכך, במרחב כה גדול של שינוי נדרש, ניתן היה לשעוט קדימה עם השינוי, ותוך כדי כך גם לחוות חוויה חיובית של התפתחות רצויה, וגם להשיג כל זאת מבלי לשנות מהותית (ולו באופן סמוי, לא מודע) את המהות הפנימית שלך כאישה!
כלומר, נשים דרשו וקיבלו שינוי מסחרר בתוך כמה עשורים – הרבה זמן לאדם פרטי אך נאנו-שנייה בראייה היסטורית – והמיקוד שלהם היה בשינוי כל מה שמעבר להן: החוק, הגברים, ודרכם – הנורמות החברתיות.
זו טאקטיקה אפקטיבית כשהגברים באמת שולטים בכל, חוקית. אבל היא הופכת להיות חרב פיפיות, ברגע שמושם השיוויון החוקי, וברגע שגברים מתחילים דווקא להפנים את המצב החדש, להסכין עמו ואף ליהנות ממנו (חלקם, לעיתים).
או אז, מיקוד השליטה החיצוני, שהיה מציאותי, הופך למצב פסיכו-חברתי הרסני! כי בשלב הזה נדרשות הנשים לעבור למיקוד שליטה פנימי, אך הן נעולות עדיין על החיצוני.
כך, גם ביום האישה הבינ"ל הזה, שוב חוזרת כל רטוריקת הנהי וההתקרבנות שהיא במהותה האנטי-תיזה הגדולה ביותר למהות הפמיניזם והישגי העשורים שחלפו! אבל למרבה הצער, כל פעם כשאני חושפת את בגדי המלכה החדשים הללו, אני מואשמת בשובינזם ובסירוס נשים. אני! הפמיניסטית שרוצה פשוט להתקדם לשלם הבא… לא יאמן.
על הנשים להתבונן במראה טוב טוב ולהפנים: ידענו לשעוט קדימה כל עוד זה השינוי היה מוטל ברובו על הסביבה. כעת, כשהפער בין המצוי לרצוי הצטמצם מאד, ומבחינה חוקית נראה שניתן לומר שהפער נסגר לחלוטין, הרי שהשלמת השינוי כבר אינה יכולה להיעשות במאבק החוצה, אלא אך ורק – פנימה!
נשים לא פחדו לאמץ מראה אחר, שאינו ברבי מחד אך גם אינו חסוד-סטייל-עקרת-הבית-של-שנות-החמישים מאידך. עד ש…הגיע רגע האמת הזה.
זה הרגע בו ניכר שלשיוויון יש גם מחירים! הוא לא יכולה להיות חד-כיווני! את לא יכולה לרצות שהוא יחלוק עמך 50% ממטלות הבית והמשפחה, כשאת רוצה לשלוט באופן בו:
מרהטים את הבית (כולם יודעים שלגבר אין סיכוי, גם אם הספה שהיא רוצה ממש לא לטעמו) ;
קונים בסופר (כולם יודעים שהעבניות שהוא בוחר ממש לא מוצלחות וכשהוא חוזר מהסופר היא מסננת בין השיניים: "כבר עדיף היה לי ללכת בעצמי") ;
שמים את הכלים במדיח (כולם יודעים שהדרך שלה היא ה"נכונה") ;
מחנכים את הילדים (כולם יודעים שלמן הרגע בו תינוק נולד, הגבר הופך למתלמד של האישה, למרות שלשניהם ז חוויה ראשונה של למידה שאמורה להיות משותפת) ;
והכאוב ביותר והטרגי ביותר: באופן בו תחול המשמרות על הילדים בעת גירושין (ברור ש"ילדים הולכים עם אמא". באמת? זה ברור?).
וכמובן שהדוגמאות עוד רבות.
כך, דווקא בשלב הכביכול-הכי מתקדם שלנו, ואז החל תהליך הפוך של נסיגה במקביל להתקדמות. והכל עקב הבלבול והאמביוולנציה שיש לנשים עצמן לגבי שיוויון אמיתי וכולל!!! פשוט הגיע רגע האמת, והוא תפס אותן בהלם תרבות.
ואז נשים חשות שהן צריכות כל הזמן להוכיח שלמרות שהן פמיניסטיות דה פאקטו (מצביעות בבחירות, לובשות מכנסיים, מרוויחות כסף) הן לא כאלה דה יורה. למה? כי הן נסוגות לסטראוטיפ השלילי שהחל עוד כשהחלו הסופרז'יסטיות לדרוש זכות בחירה לנשים, עוד טרם התאזרח המונח "פמיניזם": פמיניסטית היא שונאת גברים, מכוערת, לא מאושרת, בטח בכלל לסביות, ובכל מקרה לא מורידות שיערות ברגליים.
מכאן, הדרך למודל ה-פורנו-ברבי של גופן, לבושן והתנהלותן, היא קצרה. קצרה מאד. הן נלחמות להוכיח (גם לעצמן, ואלי בראש ובראשונה לעצמן) שהן ממש לא כאלה ונגררות אל הקיצוניות השניה.
ולא סתם, אלא ששוב, כאילו לא קרתה המהפיכה הפמיניסטית – דרך ההגדרה הגברית מאז ימי קדם: אישה סקסית היא (אך ורק כזו שהיא) בעלת נתונים פיזיים מסויימים, ציצים מסויימים וכמובן – נעורים.
ואולי, דווקא המצליחות ביותר חוטאות בכך אולי יותר מכולן כי הכי צריכות להוכיח שהן הכי "נשיות", בהגדרה הגברית של המילה.
אז, אחיותי הנשים, רוצות שיוויון? באמת? בואו נתחיל בהגדרה מעודכנת של מה-זה-סקסית. רוצה לחוש סקסית? בבקשה: היי בעלת עוצמה, כח, כסף, הישגים, מימוש עצמי – זה סקסי!
ומה בדבר אסתטיקה אישית? בטח! כמו לכל אדם, אבל לא אסתטיקה ברבית-פורנואית. ההבדל ברור, לא?
ואת הפלונטר הפנימי הזה, נשים מביאות עמן גם לעולם העבודה, בדרישה לחקיקה המסרסת את המעסיקים/ות במקום לפתור את הפלונטר במקום שהוא נוצר: בקירבן פנימה.
אם אהבתם/ן את הפוסט הזה, בטח תתעניינו גם בסדרה של אורית-קלייר: נשים – יש לכן בעיה בעולם העבודה? תסכלו במראה!
פרק 1 די לצביעות בעולם העבודה: יש בעיה אמיתית עם נשים בגיל הפוריות – בואו נשים אותה על השולחן!
פרק 2 קוראת לעצמך "אימא עובדת"? אז אל תתפלאי שאת "משכורת שניה"
פרק 3 נשים יקרות, עליכן לבחור: שליטה בבית או שיוויון בעבודה?
פרק 4 אין לך אגו בעבודה? את סמרטוט – 10 הטעויות של נשים בעבודה