אורית-קלייר

מאת אורית-קלייר ארזי, מנכ"ל BossProblem
הטור כפי שהופיע בפרוייקט להצלחה בעבודה של בוספרובלם ב- Ynet

עסק משותף עשוי להישמע כחלופה מפתה לזוג המנהל קריירות נפרדות. אולם, עבודה משותפת מציבה אתגר מורכב: כיצד למנוע מיחסי העבודה לחלחל לחיי הזוגיות? התשובה: אי-אפשר. תמיד יתקיימו יחסי גומלין מורכבים בין שני התפקידים וזליגה הדדית: קולגות (בעבודה) ובני-זוג (בבית). אם מוסיפים לכך גם הורות, התמונה מתמרכבת עוד יותר.

ישנם שני מצבים שכיחים בעסק זוגי. במקרה הראשון, בני הזוג הם שותפים שווים רשמית: במסמכי ההתאגדות (אם זו חברה בע"מ), בחשבונות הבנק, בחוזי השכירות וההתקשרות עם ספקים, בטאבו (אם העסק פועל מנכס בבעלות הזוג) וכד'.

במקרה השני, אחד מבני הזוג מסייע לשני בעסק שהקים הראשון, והמצוי בבעלותו, כשהמקרה השכיח יותר הוא שהאישה מסייעת לבעלה.

בשני המקרים בני-הזוג צריכים למצוא את האיזון הנכון עבורם בין העבודה לחייהם הפרטיים, אולם במקרה השני עליהם להתגבר גם על בעיות נוספות, הנובעות מזליגת יחסי כוחות של כפיפות בעבודה וליחסי הכוחות בין בני הזוג בבית. עם זאת, סוגיה פסיכולוגית מורכבת ואף נפיצה בפוטנציה זו, אינה מיקוד מאמר זה.

סוגיה קריטית שכן עומדת במרכז הדיון הנוכחי היא גם זו שהכי מודחקת ומעוררת אי-נוחות בדיון פתוח, שאכן לרוב לא מתקיים בין בני-הזוג, והיא סכנת הניצול – גם אם לא במכוון – של האישה במצב שבו היא ה"עוזרת" לבן-זוגה בעסק. סכנה זו באה לידי ביטוי בשלושה אופנים:

1. מעמדה המקצועי של האישה

למרות שבמקרים רבים האישה מחזיקה במו ידיה או אחראית על תחומים קריטיים להצלחת העסק, כמו אדמיניסטרציה ותפעול, הנהלת חשבונות, שיווק ומכירות, קבלת קהל (בחנות) ומענה טלפוני, היא עדיין נתפסת (על-ידי שני בני-הזוג) כ"עוזרת", כמי שאינה בעלת "מקצוע" אלא כמי שפשוט "עושה מה שצריך". זו זילות לא מוצדקת, שלא רק שלא נותנת לה קרדיט על תרומתה לעסק, אלא גם מקבעת אותה כנעדרת שווי שוק מעבר לו.

2. מעמדה הכלכלי של האישה

לכאורה מדובר בעסק "משפחתי ששייך ל"כל" בני המשפחה, אך בפועל, בחלק גדול מן המקרים, האישה עובדת בחינם או בעלות מינימלית – ביחס הפוך להשקעתה האמיתית. זאת, כדי לחסוך את התשלום שהיה על הבעל (הבעלים הרשמי של העסק) לשלם לעובד/ים שהיו צריכים לעשות את עבודתה. זהו ניצול לא הוגן, גם אם לא מכוון. לרוב, האישה גם עובדת ללא התנאים הנלווים שהיתה מקבלת עבור אותה עבודה בדיוק בכל מקום אחר – חופשות, קרן השתלמות וכן הלאה. כלומר, למרות שתרומתה שווה או אף גבוהה מזו של בעלה, היא עדיין נחותה ממנו כלכלית, במודע. (זו אינה האשמה רק כלפי הבעל. האישה לוקחת חלק פעיל במצבה ולכן חולקת עמו את האשמה.)

3. עתידה הכלכלי של האישה

עתיד זה רחוק מלהיות מובטח. סביר שלהיפך. קיומה התעסוקתי, המקצועי והכלכלי של האישה אינו בידיה, אלא בידי בן-זוגה. במקרה שהם יפרדו, היא תישאר ללא דבר. כל עוד הם היו יחד, ניתן לטעון כי מדובר ברווחת המשפחה. אך ברגע שייפרדו, הזמן שהקדישה האישה לעסק למעשה "נזרק לפח", מבלי שתורגם באופן הוגן לכסף, אחוזים בעסק וכן הלאה.

אז מה עושים?

אחת מהשתיים:

או שעל האישה לקבל תשלום / זכויות / בעלות / אחוזים / חלק ברווחים ביחס ישר לתרומתה, כאילו היתה עובדת חיצונית, וחייבים לחול עליה כל חוקי העבודה, כזכות לחופשה ולימי מחלה (שלרוב אינה מנצלת כי זה הרי העסק "שלנו") ; או שעליה לקבל שותפות שווה בעסק בכל מסמך רשמי ורישום תאגידי שלו, ואז כל השקעה – גם כזו שללא תשלום – היא אכן השקעה בעסק שהוא גם שלה.

כמובן ששותפות שווה שכזו מעוררת בפוטנציה סוגיות אחרות כמו מי מכריע בעת קבלת-החלטות, אך אלה כבר שייכות למורכבות של כל שותפות עסקית, ללא קשר לזוגיות רומנטית. הסוגיה היחידה אותה רצינו להאיר כאן היא ההוגנות, וזו אפשרית רק באחת משתי הדרכים הנ"ל. האחריות לקיומה תלויה בשני בני-הזוג. ואתם יודעים מה? העדר הוגנות בעבודת האישה בעסק של הבעל, לגמרי משקף גם את העדרה בזוגיות עצמה.

* * *

כרגיל: מיועד לנשים וגברים כאחד (מגבלות השפה העברית)