אורית-קלייר

בנוסף, למול היעדר הבלמים והאיזונים בחקיקה הקיימת, שבמקורה נתפסה כנאורה אך בפועל מסתברת כמכשול כפול, ברמת הפרט והחברה כאחד:

1. בשטח – מעסיקים נמנעים אקטיבית מהעסקת נשים בגיל הפוריות ואף מעבר לכך (מודים בכך רק תחת אנונימיות התגוביות טוקבקים).

2. החקיקה כיום היא חד-ערכית: המעסיק הוא תמיד "בעל ההון הרשע" והעובדת ההריונית היא תמיד ה"קורבן". ולא כך הוא בהכרח. במיוחד לא כך הוא בעסקים הקטנים, להם עובדת/שתיים ואשר נפגעים עקב חקיקה זו בזמן שגשוג, ועלולים לפשוט את הרגל בעטיה, בזמן מיתון.

אנו מבקשים לעורר דיון ציבורי בו נחשוב מחדש על החקיקה התעסוקתית הפרו-נשית מחדש:
האם היא אכן מקדמת נשים?
האם היא מופנית לגורם הנכון?
למה נשים דורשות מן המעסיק את שאין דורשות מבני זוגן?

 

מצוקת המעסיקים: אפליית נשים בעולם העבודה – מוצדקת בשגשוש ונדרשת במיתון

הגיע הזמן לזָכות אחת ולתמיד את "החשוד המיידי" בנושא אפליית נשים בעולם העבודה: המעסיקים. העובדה היא שאפליית נשים בעולם העבודה, מעולם לא היתה בעיה שיצרו המעסיקים. אלא, היא נגזרת ישירה של הדרתן, הקטנתן, וסירוסן השיטתי והממוסד בחברה כולה.

 

מקדמת דנא. דורות לפני המהפיכה התעשייתית שהובילה לעולם התעסוקה הנוכחי. עולם התעסוקה הוא בסך-הכל בבואה של חברה זו. הוא התוצאה. לא הסיבה. אותה חברה שיצרה את העוולה, מנציחה אותה על-ידי הספין האולטימטיבי: חקיקה פסאודו-נאורה המסיטה את האחריות ממנה, אל המעסיקים. הרצחת וגם ירשת?

 

מי שבאמת כואב את אפליית הנשים בעולם העבודה, יעצור מייד את הספין, ויתבונן במראה. הגיע הזמן לבחון את הדברים, לא מן ההיבט המוסרני ("המעסיקים הרשעים מפלים את הנשים המסכנות"), ולא מן ההיבט הצדקני ("אנו חברה נאורה. עובדה שדאגנו לחקיקה מתקדמת להענשת המעסיקים הרשעים המפלים את הנשים המסכנות ") בהם הולעטנו, אלא מן ההיבט הענייני, שקולות הספין מקפידים לעמעם. מן ההיבט הזה עולה באופן די מפתיע, שלא רק שהמעסיקים אינם "האיש הרע" בסיפור, אלא שפעמים רבות הם אף הקורבן בו. מי היה מאמין…

 

מחלקות שלמות בתאגידים הגדולים ביותר משותקות לחלוטין או למחצה ברמה של קבלת החלטות מאקרו ושל ביצוע מיקרו, עקב חופשות לידה של עובדות בכירות וזוטרות, בהתאמה. השירות היומיומי ללקוח הפנימי והחיצוני נפגם קיצונית עקב היעדרות אמהות, בשל מחלת הילד. אם לסוג ההיעדרות הראשון עוד ניתן להיערך, ולו באופן חלקי, כנגד זה השני אין מה לעשות בשל טבעו הפתאומי "מהרגע-להרגע".

 

ומה עם העסקים הקטנים והבינוניים? בניגוד לתאגידי הענק, אין להם "אורך נשימה" כלכלי. מה יעשה בעל המוסך שהפקידה היחידה שלו, שזה עתה הכשיר, מודיעה לו על שמירת הריון פתאומית? מה תעשה רואת-החשבון שהעובדת שלה מודיעה לה בשמונה בבוקר שלא תוכל להגיע לדיון הדחוף במס הכנסה בתיק של לקוח חשוב, עקב מחלת הילד? מה תעשה בעלת המכון הפסיכולוגי שהעובדת שלה לא יכולה לקבל מטופלים חדשים כי עוד חודשיים היא יולדת (טיפול מצריך מחוייבות ארוכת טווח מצד המטפל), אך משכורתה עדיין משולמת כרגיל?
וזה עוד לא הכל: ה"עט שנופל" מידי העובדות באלפי עסקים ברחבי הארץ בשעה 15:30 כי צריך להוציא את הילד מהגן ב- 16:00; הישיבה שצריכה להיות מופסקת בצהרים כדי שהמנכ"לית תבדוק אם הילדים הצליחו לחמם במיקרו את העוף שבשלה בבוקר ; והפגישה עם הלקוח שמבוטלת כי מנהלת השיווק נקראה ע"י המטפלת לחזור הביתה כי הגננת של הילד שלה (של המטפלת) הודיעה לה שהוא חולה…

 

זהו מילכוד תעסוקתי ועסקי, עם אפקט דומינו אינסופי. אלה הן בעיות אמיתיות, לא תאורטיות. הן קורות יום ביומו ויש להן מחיר כלכלי עצום עבור כל עסק. באופן מצטבר (ריבוי עובדות-נשים) ובתיזמון בעייתי במיוחד (מיתון), הן יכולות להוות את ההבדל בין הצלחה לכישלון. בין הישרדות לכליה.

 

בחברה הישראלית מוטת-הרחם מחד, וחסרת השיוויון הבין-מיני מאידך, המילכוד התעסוקתי והעסקי של המעסיק הוא בלתי אפשרי. ראשית, המוסר והנורמות החברתיות, מסנדלים את הלגיטימציה שלו להתקומם נגד המצב כי ילודה היא ערך (רצוי נ+3, אבל גם חד-הורית "הולך") וכי גם מעמד האשה הוא ערך (לפחות ב"בון טון").

 

שנית, מעסיקים רבים הם מעסיקות, שנקרעות בין הזדהות עם העובדת מחד, לבין צרכי העסק מאידך. שלישית, החוק מסנדל את האפשרות (ולו ברמה העקרונית) להפלות נגד עובדות-נשים, גם אם מראש ברור שלא יקיימו כל רצף תעסוקתי אלמנטרי, בין אם לתקופות ארוכות, עקב לידות, ובין אם ביכולת הריכוז היומיומי, עקב חלוקת הקשב הבלתי-אפשרית בין העבודה לבית בנסיבות של ילדים קטנים. ואם לא די בכך, הרי שבמדינה שלנו מידי פעם מתרגשת לה מלחמה, או מבצע או "סתם" פיגוע רב נפגעים. אלה קוטעים באחת את רצף האווירה השפויה הנדרש לקיום עסקי ראוי. אז איך אמורים עסקים להתקיים? וזה עוד בתקופת שגשוג. מה נאמר בזמן מיתון?

 

על-כן, אין ברירה אלא להודות: הניסיון העסקי מראה, שאפליית נשים במקום העבודה – כואבת ומבישה ככל שתהיה, והיא אכן כזו – מוצדקת לחלוטין מזווית הראייה של המעסיק בזמן שגשוש, וממש נדרשת לשם הישרדותו, בזמן מיתון. מי שמתקומם כנגדה, ובצדק, צריך לעשות זאת מול מקור הבעיה, ולא מול בבואתה: הוא עצמו, והחברה בה הוא חי. לא המעסיק.

 

כיום, אנו כחברה, עושים עוול כפול כלפי המעסיקים:

1. צביעות והתחסדות:

אנו דורשים מן המעסיקים אתיקה שאיננו דורשים מעצמנו כחברה. אנו מצפים מהם לפעול באופן ערכי, גם כשהוא אינו כלכלי עבורם, אך איננו מחילים את אותה ציפיה על הנשים העובדות אצלם ועל בני זוגן.

 

כך, אסור למעסיק לשאול בראיון עבודה על תכניות הילודה של המרואיינת, גם אם התפקיד הנדון הוא קריטי לפרוייקט מורכב וארוך-טווח. אבל מותר לאותה עובדת ולבן-זוגה לעשות שיקול כלכלי טהור, לא ערכי או ענייני, כשהיא נשארת בבית עם ילד חולה וגורמת נזק ממשי למעסיק, רק משום שהפסד יום עבודה של הגבר הוא גדול יותר.

 

הצדקנים יתנפלו על דוגמא זו כמוצאי שלל רב ויאמרו: נכון, אבל למה ההפסד לגבר הוא גדול יותר, כי היא מרוויחה פחות. נכון, אנו עונים מבלי למצמץ. כי בזוגיות שלהם, שניהם מגדירים אותה כ"משכורת שניה" בהיותה המטפלת המרכזית בילדים, מה שמלכתחילה מכוון אותה למקצועות פחות רווחיים ו/או לשעות עבודה פחותות ו/או לדרישות שכר פחותות ו/או לסירוס ההישגיות הטבעית שלה כך שלא תנסה להתקדם, וכך הלאה.

 

איך שלא נהפוך את הדברים – מקור האפלייה היה ונותר נורמטיבי-חברתי. זה התעסוקתי נובע ממנו כמעט באין ברירה. והיות שעולם העבודה, על נציגיו המעסיקים, אינו מקור הבעיה, הוא גם לעולם לא יוכל להיות פתרונה.

 

2. השערוריה הגדולה מכולן: "הסטנדרט הכפול" נגד המעסיק:

נשים דורשות מן המעסיקים שלהן, את שאינן דורשות מבני זוגן ואבי ילדיהן! התחשבות, גמישות, הבנה, תמיכה, שיקול אנושי ולא כלכלי, מתן עדיפות לחיי הבית על חשבון תיפקוד העסק. סליחה??? לא התבלבלנו? מי אחראי על הטיפול בילדייך – המעסיק? ומי אחראי על מטלות הבית שלך – המעסיק? הרי דרישה דומה מבן-זוגך, היתה פותרת מלכתחילה את הבעיה כולה!

 

רק ברגע שכל אחד ואחת מאיתנו יבצעו שינוי מהותי בדלת אמותינו, רק אז ניתן יהיה לפרוץ את המילכוד. לא חקיקה למול המעסיקים. לא אכיפה למול המעסיקים. רק נורמות של שיוויון בין-מיני אמיתי במישור האישי, הזוגי, המשפחתי והחברתי. כשאתה, אדוני, תהיה זה שמוציא את הילד בארבע מהגן, וכשאת, גבירתי, תהיי זו שדורשת מבן-זוגה שיוויון אמיתי בעול הבית. כי האישי הוא הפוליטי. והפוליטי הוא האישי.

 

ולכל המצקצקים בלשונם בצדקנות – סביר להניח שאתם שכירים, שמעולם לא הקמתם עסק במו ידיכם, יש מאין, שמעולם לא סיכנתם את כספכם האישי שנחסך בדי עמל, פרוטה לפרוטה, ושמעולם לא התמודדתם כבעלים או כעצמאים, עם הקושי הניהולי, הכלכלי, התיפעולי והשירותי בגיוס, מיון, הכשרה, פיתוח ושימור של עובדים. או יותר נכון – עובדות.

למאמר כפי שהתפרסם ב-Ynet