אורית-קלייר

מאת אורית-קלייר ארזי, מנכ"ל BossProblem

לקריאת הטור בוואי נט כלכלה כפי שפורסם במקור

כשאומרים "משרתי הקבע" יש להבחין בין אוכלוסיות הקבע השונות, היות שהן מצריכות הפעלת מערך שיקולים שונה, מבחינת האתיקה הלאומית והתקציבית. כמקובל בצבא, נחלקן לשלוש:

המערך הלוחם: החיילים והמפקדים הקרביים, שמבצעים את שירותם בשטח, לעיתים בתנאי טירונות שאף אחד מאיתנו לא היה רוצה בבגרותו, שעושים לילות כימים, שבתות כחגים – להם, כולם יסכימו, מגיע ה-כ-ל! כל הטבה שניתן להעלות על הדעת, להם ולמשפחותיהם, כולל בסוגית גיל הפרישה. לפיכך, הם מחוץ לדיון הנוכחי.

ה"הייטקיסטים": אנשי המחשבים והטכנולוגיות המתקדמות להם ביקוש גם בקבע וגם באזרחות. כאוכלוסיה "סקסית" מבחינה עסקית ותעסוקתית, גם היא מחוץ לדיון הנוכחי. ומי נשאר? ה"פקידים במדים".

ה"פקידים במדים"
שוכני הקריה, השלישות ודומיהן. חלקם אנשים איכותיים וחלקם לא. חלקם בעלי מקצועות חופשיים הרלוונטיים גם לאזרחות, וחלקם לא. חלקם בחר בקבע מטעמי נוחות וביטחון תעסוקתי, וחלקם מטעמי בינוניות, אותה קל יותר להסתיר במערכת גדולה וביורוקרטית, שבה קידום – לפחות עד לדרגי הביניים – הוא פונקציה של פז"מ, יותר מאשר של כישורים או תוצאות. במובן זה אין הם שונים מעובדי השירות הציבורי, ועל-כן, מדוע שגיל הפרישה שלהם יהיה שונה? הדיון שלנו מתייחס לאוכלוסיה זו בלבד.

בימים אלה נמסר שצה"ל מוכן "לסגור" עם האוצר על גיל 49 כגיל הפרישה למשרתי-הקבע. באמת תודה רבה. אכן גיל מופלג. גם מאד שונה מ-42-45 הנהוג כיום. ממש מהפכה. מטעמים הומניטריים, נבקש לברר: האם הפורשים מוסעים ישירות לבית-אבות סיעודי, או שחלקם יכול להסתדר גם עם סתם דיור מוגן? שהרי לא נרצה סתם כך לזרוק אותם לכלבים.

בניגוד לכל אחד מאיתנו, שאינו חוסה בצילו המיטיב והמגן של אכ"א (אגף כח-אדם, צה"ל), פורשים להם ה"פקידים במדים", בעודם במיטב שנותיהם, עם פנסיה לכל החיים. מקומם.

אבל טענותינו אינן מופנות לאוכלוסיה זו ישירות, היות שהיא בסך-הכל מנצלת לטובתה הקצאות תקציביות חוקיות לחלוטין. אלא, לקצונה הבכירה הנלחמת עבורה זה שנים, ללא כל הצדקה עניינית, כלכלית או מוסרית. פשוט מאבק לשם מאבק: על טריטוריה (אני לא נותן לאף אחד להתערב, משמע אני יותר שולט); על אגו (אני מפקד על יותר אנשים, משמע אני יותר בכיר); על שליטה בתקציבים (אני מגלגל יותר תקציבים, משמע אני יותר חזק); ועל מניעת תקדימים (אם יקצצו פה, תיכף ירצו לקצץ גם שם, וחזרנו לנקודת ההתחלה).

במובן זה (ובמובן זה בלבד), הגורמים במטכ"ל, החל מאכ"א, דרך כל האלופים, ועד הרמטכ"ל, הם גרועים יותר מסך כל הוועדים האלימים ביותר במשק, שידם על ה"שאלטרים" הלאומיים למיניהם (חשמל, נמלים) והמניפים תדירות את נס ה"מגיע לנו", ללא כל קשר לעובדות בשטח. למה?

ראשית, כי הם עושים זאת עם הכספים היחידים והאחרונים שלגביהם עוד נותר, פחות-או-יותר, קונסנזוס לאומי – המסים שלנו, המופנים לביטחון. שנית, כי הם עושים זאת עבור האוכלוסייה שהכי פחות מגיע לה בארגון שעליו הם מופקדים, צה"ל. שלישית, כי במאבק הגורף הם יוצרים אחידות לא הוגנת בין אוכלוסיות הקבע השונות, מה שבפועל מיתרגם להזנחת המערך הלוחם. ואם תרצו, גם מערך המילואים, כנגזרת שלו. שהרי בהעלאת גיל הפרישה ל"פקידים במדים" (יחד עם סלקציה הדוקה של מימון לימודים אקדמיים, נקודות לקניית ציוד ספורט וכד'), היה נחסך די כסף שניתן היה להקצותו להטבות משמעותיות לאנשי המילואים ועוד היה נשאר לתיקון עוולות חברתיות אחרות במדינה.

אם לא די בכך, הטקטיקות בהן עושה המטכ"ל שימוש במאבקו נגד העלאת גיל הפרישה למשרתי הקבע, הן מבישות במיוחד. כולן נסובות סביב מוטיב מרכזי אחד: שימוש בטאבו הביטחוני כמסווה לבזבוז פושע של כספי ציבור. הניתוח שלנו מעלה שלוש (טוב… צבא) טקטיקות כאלה:

האחת, מניפולציה רגשית של הטלת אימה על-ידי שליפת "האיום האירני" לצורך הדיפת כל דיון שקול ומסודר בתנאי הפרישה של ה"פקידים במדים". השנייה, הסטת תשומת הלב מכך שהמטכ"ל מתפקד גם כוועד עובדים, רב-עצמה במיוחד, מבלי שיועד לכך. השלישית, השימוש בחזית-קש בדמות "משלחות רכש" למיניהן (הידועה ביותר בניו-יורק) כאפיקי צ'יפּוּר ל"פקידים עם/בלי מדים" שהם מקורבים, על חשבון הברון (אלא שהברון הוא אנחנו).

הדבר נכון זה שנים רבות, אך הוא הגיע לכדי אבסורד מקומם במיוחד בעידן הטכנולוגי, בו תקשורת גלובלית קלה, מהירה, אמינה וזולה מייתרת כל צורך בנוכחות פיזית רצופה של קניינים בחו"ל, לצורך רכישת "ברגים למטוסים", בטח שלא עם פנסיון מלא, למשך שנים.

משלחות הרכש השערורייתיות, או סתם משלחות מיותרות מכל סוג (ע"ע משלחת משרד הביטחון לסלון האווירי בלה בורז'ה, אך לפני שנה), מפנות אצבע מאשימה לשותפה נוספת בשערוריית גיל הפרישה של משרתי הקבע, ולא סתם שותפה, אלא בכירה ומובילה: ממשלות ישראל לדורותיהן, ובמסגרתן, שרי הביטחון והלובי הביטחוני.

שהרי הצבא יכול לדרוש, להדוף, לנסות לשכנע. בסוף, הדרג המדיני מחליט. אך מה הסיכוי לקבלת החלטות מתוך פריזמה מוסרית, כלכלית ולאומית, כאשר הדרג המדיני הוא או חלש מכדי לעמוד בלחץ מערכת הביטחון, או לא רוצה לעמוד בלחץ, משיקולי יד רוחצת יד בדמות תמיכה פוליטית/כלכלית עתידית המובטחת לו, לכשהקצין הבכיר יעבור לפוליטיקה, או לעסקים, לאחר פרישתו.

וזה עוד לפני ההטייה הרגשית והסקטוריאלית של "מרי בטחון" למיניהם בממשלות השונות, שכיוצאי צבא הקבע, כשלו בחובתם האזרחית להפעיל שיקולים שמעבר ל"קוֹזָה נוֹסְטְרָה" (שמירה על האינטרס של מי שהוא "משלנו", כמקובל במאפיה, גם על חשבון האחר).

התרגלנו לתייג כ"שחיתות" התנהלות לא ראויה וקשר הון-שלטון במערכת הפוליטית בלבד. למרבה הצער נראה, שסוגיית גיל הפרישה של "הפקידים במדים" מציעה שיש להרחיב את טווח המונח, כך שיכלול גם את המערכת הביטחונית.

מה דעתכם על הדברים? נשמח לתגובותיכם כאן!