אורית-קלייר

הן מנכ"ליות, הן נשות עסקים, הן רופאות, מדעניות ושופטות. אבל למרות שלכאורה פרצו כל תקרת זכוכית מקצועית והתגברו על כל סטראוטיפ חברתי מסרס, הרי שבשתי התנהגויות יסוד הן מסיגות עצמן חזרה למעמד האישה הקטנה, המסורתית והנשלטת: ההינומה הנסתרת בשמן , וה-ברבי-זציה העצמית לגופן. ומה שהכי חמור: הן עושות זאת כאקט של כביכול-קידמה ושחרור, מבלי להבין שהמשמעות הפסיכולוגית והפוליטית, ומתוך כך גם התעסוקתית, היא הפוכה ל-ח-ל-ו-ט-י-ן.

 

ההינומה הנסתרת

כשקוראים לך פרופ' יהודית גיל-מכלוף-חרמון-נתנזון-אבוטבול-שמואלי-כהן-לוי את מרגישה כל-כך רחוקה, נאורה ומתקדמת מהפרימיטיביות האלה בשאר המזרח התיכון, שעוטות רעלה על פניהן ונשלטות על-ידי בעליהן, נכון? קבלי תיקון: גם לך יש סוג של רעלה, גם אם פחות גלויה. והיא אמנם אינה מסתירה את פניך פיזית, אך שימושה זהה – היא מסתירה, או לפחות מאפילה, על הווייתך כאדם ריבוני.

שובל שמות-משפחה המתנוסס לו בגאון לצד כל גברת מכובדת בצמרת עולם העבודה, כאינדיאני הנושא את קרקפותיו על מוט, הוא בעצם אקססורי תת-מודע, הינומה נסתרת-אך-תמידית, שביחד עם טבעת על האצבע הנכונה, ביד הנכונה, מכריז בראש חוצות: עשיתי זאת! מילאתי את הציווי החברתי המרכזי המוטל עלי כאישה, פרט להולדה: התחתנתי! או בתרגום עממי:

אל תראו אותי ככה קרייריסטית, עוצמתית והישגית. עוד תחשבו שאני לא נשית, או חלילה מאיימת, פמיניסטית שכזו, טפו, לא עלינו. תרגיעו, לי מותר, אני כבר הוכחתי שאני נשית: התחתנתי. אז כן, אני פורצת מסורות בעבודה, אבל אל תדאגו – זה לא יבוא על חשבונכם, כי בכל יתר התחומים (ניהול הבית וגידול הילדים) אמשיך להיות מסורתית, ואני ממש לא מתכננת מהפיכה.

[רק לשם הבהרה: השם הכפול של הכותבת הוא שמה הפרטי, ולא שם המשפחה, שלעולם לא ישונה! אורית-קלייר כמו מארי-קלייר]

כן, נשים יקרות, שובל שמות-משפחה הוא הרבה יותר מסתם שם. הוא נסח טאבו מהלך: מיד יודע כל דיכפין, מי היו הבעלים (תרתי משמע) הקודמים, הנוכחיים, ואף באיזה סדר. באמת מקובל עליכן?

זאת ועוד. בעוד שבגרסה המסורתית, החוק והנוהג הכריחו נשים להחליף כליל את שם-משפחתן לזה של ה"בעל" (ולא ניכנס בכלל למשמעויות של מילה זה), הרי שבגרסה הפסאודו-מתקדמת, עם המקפים, הנשים עצמן בוחרות לשאת הינומה נסתרת זו. למה?

ההסבר המתבקש הוא שהן פועלות מבלי לתת את הדעת למשמעויות האמיתיות של הדבר, מתוך נורמה חברתית אוטומטית. וכפי שכבר ראינו לאורך כל הסדרה, נורמות חברתיות מתקיימות רק כל עוד אנחנו מסכימות לקבלן . למה שנקבל נורמה המנציחה את ההיפך מהשיוויון שאנו רוצות (רוצות?), בבית, בחברה ובעבודה?

אז נכון, גם שם-המשפחה המקורי שלך, מהבית, הוא בעצם של הגבר הקודם בבעלותו היית: אביך. אבל כרגע אין זה משנה: את העבר לא ניתן לשנות. זהו השם עמו התפתחת כאדם ולכן הוא מהווה חלק בלתי נפרד מן הזהות שלך.

ולאלה שיטענו ששובל שמות-משפחה הוא אקט רומנטי בלבד, חף מן המשמעות שייחסנו לו פה, נזכיר שהוא מתקיים כתופעה חברתית גורפת על נשים בלבד. כמה גברים מיקפו את שם משפחתם עם זה של נשותיהם? בודדים בלבד. כמה נשים ציפו לכך או דרשו זאת מן החתן? עוד פחות. מש"ל.

תמיד חשוב לזכור, שדווקא המובן מאליו, זה שנראה לנו "טבעי" ונטראלי, רק כי הוא נוהג מקובל זה שנים, דווקא הוא המסוכן להשגת שינוי חברתי רצוי. זאת, משום שההרגל מטשטש את המשמעות המפלה המקורית והאמיתית של הנוהג, ואנו מאבדים/ות את היכולת לעקוב אחרי המניפולציות הנסתרות שהוא עושה לתודעה שלנו. בעליל פרופ' יהודית גיל-מכלוף-חרמון-נתנזון-אבוטבול-שמואלי-כהן-לוי כבר נפלה לפח הזה מזמן. אל נא תצטרפו אליה.

 

תהיי ברבי ותצליחי

דווקא כיום, בתקופה בה נשים נמצאות בפסגת המעמד החברתי של מינן, ביחס להיסטוריה האנושית כולה, בובת הברבי מהווה עבורן את המודל לחיקוי פיזי. גם לאחר התיקונים שנעשו במידותיה ובמימדיה הלחלוטין לא-נורמליים של ברבי בשנים האחרונות, עדיין היא מודל סקסיסטי שכאילו לקוח מסרט פורנו ולא ממדף הצעצועים לילדות. רוב הנשים לא רק שאינן נראות כמוה, אלא שגם אין להן גם סיכוי להיראות כמוה, ללא התערבות כירורגית.

לכן כל-כך מדהים ומעציב, שההתנהגות השנייה המסיגה נשים חזרה למעמד האישה הקטנה, המסורתית והנשלטת היא, ברבי-זציה עצמית שהן גוזרות על גופן. זו באה לידי ביטוי בשלושה אופנים מרכזיים:

ניתוחים פלסטיים

אין רע עקרוני בתיקון פגמים של הטבע, מולדים, או של הגיל, אם יש להם מחיר רגשי וחברתי כבד מנשוא עבור המנותח/ת. לעומת זאת, יש ויש רע בתופעה החברתית שנשים לא רק מקבלות על עצמן, אלא עוד מרחיבות לקיצוניות, בה הן מעלות על נס התעללות-עצמית והטלת-מומים בגופן: משתלי חזה בגדלים הולכים וגדלים, דרך הזרקת רעל משתק-שרירים (!) לפנים עד כדי אובדן יכולת ההבעה, עבור בהתפחת שפתיים גרוטסקית ובהשתלת ישבן, וכלה ב"הרמת" גוף כוללת – כולן פרוצדורות מכאיבות במיוחד ועם סיכונים ממשיים במיוחד, עד כדי מוות.

נשים העושות זאת לעצמן, בוחרות שיעריכו אותן כתואמות-ברבי על-פני יכולת אינטלקטואלית או מקצועית, ולכן לא יכולות לצפות לשיוויון בעבודה או לקידום.

עקבים

עוד ביטוי הזוי שהקצין בעשור האחרון לכדי עינוי אינקוויזיציה בעל נזק אורתופדי מוכח הם נעלי העקב. ולא סתם, אלא כאלה המתנשאים לגובה שאינו מאפשר כלל הליכה במובנה המקורי, אלא הופך אותה לדידוי מגביל ומגוחך על כריות כף הרגל, לרוב גם בסטילטו דקיק המצריך כישורים של הולך על קביים בקרקס.

אבל מעבר לנזק הפיזי, נא הבינו שנשים הבוחרות בנעלי עקב לשימוש יומיומי שוטף, בוחרות להיות לא-יציבות במובן הפיזי והסימלי של המילה כאחד! זה מה שאתן רוצות?

אופנה

להתלבש באופן אסתטי זה נפלא. להיות בעלת סטייל אישי – גם. להיות "אופנתית", לעומת זאת, זה פתטי.

מי שמגדירה עצמה דרך "טרנדים" שזר עלום מעבר לים, המתכנה "מעצב אופנה", קבע עבורה, ואשר רצה לקנות כל פריט אופנה ללא כל שיקול דעת של התאמה אישית או יכולת כלכלית, ואשר מתביישת להיראות בפומבי בפריט לבוש שהוא "כל-כך העונה שעברה", ואשר יכולה לכלות ימים שלמים בשופינג חסר תוחלת של פריטי אופנה נוספים בקניונים שכולם זהים זה לזה ורק מנתקים אותה מכל תחושת מציאות, תוך שהיא שומרת לעצמה הזכות לרטון "אין לי מה ללבוש" למול ארון דחוס להתפקע – מי שהיא כזו (ורובכן כעת מוותרות לעצמכן בחושבכן שלבטח לא מדובר עליכן ופשוט אינכן מכירות אף אישה שכזו ואני סתם מגזימה בתיאור סטראוטיפי – המשיכו לרמות עצמכן), היא בעליל נטולת שיקול דעת רציונאלי, אז למה להפקיד בידיה קבלת החלטות בדרגי ניהול בכירים?

אז כן. גם ביום האישה הבינ"ל הזה פורסמו שוב כל הסטטיסטיקות הידועות על העדר השיוויון לנשים בחברה, בעבודה ובעסקים. ושוב, כנשים נאורות, צקצקתן בלשון והאשמתן את ה"חברה" וה"מעסיקים" ושוב ושוב, למורת רוחכן, חשפתי בפניכן את האמת: מי שהכי מכשיל נשים כיום, הן הנשים עצמן!

הוא שאמרנו – הבחירה בידינו. האם תעשו אותה?

הפרקים הקודמים בסדרה: