אורית-קלייר

יתירה מכך, בחינה מדוקדקת של המציאות, כזו שאינה מוטה רגשית ואינה משאלת-לב, מעלה מסקנה מצערת ומטרידה: נשים הן, במקרה הטוב, אמביוולנטיות, ובמקרה הרע הן חולות-שליטה (control freaks), בכל הנוגע לגידול הילדים ולניהול הבית.בכך, הן עצמן תורמות את חלקן המכריע גם לייצור חוסר השיוויון, גם לזליגתו, וגם להנצחתו במעגל קסמים אינסופי, מהבית אל הכלכלה, העסקים והעבודה.

ולמה זו בעיה? כי שינוי חברתי עמוק וממשי, כשיוויון בבית ומתוכו גם בעבודה, מצריך קודם כל הכרה של הצד הנפגע בכך שיש לו חלק במצב. לאחר מכך עליו לחפש מה הרווח שיש לו במצב (למרות שלכאורה הוא רק מפסיד) ולבסוף, עליו לוותר על ה"רווח" הזה, מתוך ההכרה שהוא בעצם "הפסד".

ואכן, לכאורה, נשים רק מפסידות מכך שעול הבית והילדים עליהן, ברובו המכריע. אולם, האמת היא שיש להן לפחות שני רווחים מרכזיים מן המצב.

ראשית, השליטה מקנה כוח. וטו חד-משמעי בקבלת החלטות ובניהול הדברים כרצונן. כך בבחירת הדירה, הריהוט, הקניות בסופר, הוצאות הבית, וכללי העשה/אל תעשה בגידול הילדים. זה כיף כשדברים מנהלים – בסך הכל – כרצוני.

שנית, הרווח ה"פולני" הקלאסי של היות קורבן. ואל תתנו לקריצה ה"פולנית" להסיח דעתכם מן העניין: זהו עניין פסיכולוגי רציני ביותר. כשקבוצה חברתית רגילה להיות קורבן, עקב דורות של אפלייה קשה המעוגנת בחוק המדינה, אחד הקשיים הגדולים ביותר לאחר שהחוק מתוקן ומצווה על שיוויון הוא, פריצת החשיבה וההתנהגות הקורבנית אצל הקורבן עצמו. פריצה זו נדרשת כדי שהחוק המשפטי יהפוך גם לנורמה חברתית.

וזהו גם אחד ההסברים לכך שלמרות שכיום יש שיוויון מוחלט בין המינים בפני החוק, ואף הטייה לטובת אמהות-עובדות למול מעסיקים, עדיין אין לכך ביטוי נורמטיבי בבית ובגידול הילדים. הדוגמא הבולטת ביותר היא החוק המאפשר גם לגבר לקחת חופשת לידה – חוק שכידוע אינו מנוצל כמעט לחלוטין.

בואו נראה איך זה בא לידי ביטוי בחיי משפחת ישראלי.

פן א': גידול ילדים

נולד תינוק חמוד והובא הביתה. למן אותו הרגע, כל מה שאימא עושה ביחס לטיפול ברך הנולד הוא "נכון". כל מה שאבא עושה הוא שגוי וחסר אחריות. זאת, למרות שלשניהם אותו ניסיון, או העדרו, בטיפול בילד.

ונניח ניתן להסביר חלק מן העניין בנטייה ביולוגית טבעית ומולדת. מה עם כל היתר? שיקולים לגבי בחירת המטפלת, עיתוי המשפחתון, אם בכלל, התמודדות עם דילמות גדילה או בריאות: סוגיות של האכלה, החלפת חיתולים והסדרת השינה, סוגיות של כן/לא שימוש במוצץ, כן/לא לקיחה על הידיים, התקשורת השוטפת עם הגננת, המורה – יש אינסוף דוגמאות.

אימא מתלבטת, מתייסרת, שוקלת, כן/לא מתייעצת, ובכל מקרה – קובעת. אבא מבצע, ורצוי מהר, מדוייק ובכפוף להוראותיה המדוייקות. אה, כן. וגם מרים/מוריד דברים כבדים אל/מ הבוידעם. אכן, חלוקה שיוויונית.

פן ב': ניהול הבית

חוויה אנתרופולוגית מרתקת במיוחד היא לצותת לשיחות הבהולות של גברים בסופר אל זוגתם ליד מקרר החלב. שיחות אלה נחלקות לארבעה סוגים עיקריים:

בירור צרכים – שאלות "האם". למשל, "את צריכה חלב?"
אלה שאלות לאבות נועזים שהגיעו לסופר נטולי רשימה, או שהגדילו ראש לפתע לנוכח חוסר משווע שלפתע גילו בה.

וידוא הבנה – שאלות "איזה". למשל, "לא כתבת איזה קוטג'. יש 5% ויש 1%. איזה את רוצה?"
המהדרין גם מוודאים את שם המחלבה הרצויה.

נציין שמעבר לקו נשמעת התשובה הכעוסה: "נו איזה באמת? אתה לא יודע איזה קוטג' אנחנו אוכלים בבית??? אז הגיע הזמן שתתחיל לשים לב, כי נמאס לי כבר להיות אחראית על ה-כ-ל!".

זו תשובה מתבקשת ואף קלה להזדהוּת. עם זאת, היא משקפת בדיוק את נושא הסדרה: הטנגו הקבוע שבו האבות פטורים מהשיוויון בנטל, והאימהות מאפשרות להם זאת, אך מבלי להכיר בכך, ותוך שמירת הזכות הפולנית לכעוס על-כך בכל הזדמנות, כאילו אין להן חלק במצב, ומבלי לפעול לשינויו. לפחות טוב שבזה המעסיק אינו מואשם.

קבלת החלטות – שאלות "כדאי". למשל, "יש מבצע על החיתולים של X(לא המותג הקבוע שלכם) ב- Y ₪. כדאי לקחת?"
אלה שאלות לאבות בעלי חוש צרכנות מפותח, ושעליהם הוטלה אחריות, אך לא הוצמדה לה כל סמכות.

קבלת רשות – שאלות "מה דעתך". למשל: " מה דעתך על קצת חמוצים/גלידה/פיצוחים? בא לי…"
שאלות אלה נדרשות היות שאסור לאב לקבל החלטות הרות גורל שכאלה בעצמו. אם יחטא בהן – יואשם בהתנהגות של ילד (מה שלעיתים לא בלתי-נכון) ובפריצת התקציב המשפחתי הלחוץ (טיעון שיתפוגג אם האם תחליט שחייבים, אבל ממש חייבים, להחליף את הספה בסלון).

ואם עד כה לא חייכתן במבוכה של הודאה באשמה, עקב זיהוי עצמכן בכתוב, הרי שאתן או צדיקות גמורות או מתכחשות גמורות. בהינתן שמספר קבין הצדיקוּת שירדו לעולם הוא זעום, ארשה לעצמי להניח שהאפשרות השניה סבירה יותר.

וכל זאת עוד לפני שדנו במשפט הנשי-בלבוסטי הגדול מכולם: "עד שהוא ירחץ כלים/יעשה כביסה/ינקה – אני כבר אסיים את זה שלוש פעמים" – משפט שהוא שני בעוצמתו רק ל"אני כבר אנוח בקבר".

פן ג': גירושין

המישמורת הכמעט-אוטומטית על הילדים הניתנת לאימהות, היא אולי הביטוי המורכב ביותר של הבחירה של נשים בשליטה, על-חשבון שיוויון. היות שהיא מצדיקה דיון נפרד, החורג ממסגרת הסדרה הנוכחית, רק נציין על קצה המזלג שהאוטומטיות הזו מניחה שהאימהוּת היא "טבעית" בעוד שהאבהוּת לא, או לפחות פחות.

מבלי לנקוט דעה בנדון, חייבים להבין שאימוץ הנחה זו, מערער את הלגיטימציה לדרישת השיוויון בנטל גידול הילדים. אי-אפשר לרקוד על שתי החתונות. יש לבחור. למרות זאת, נשים מנסות לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה, כל העת.

אז… האם הגברים הפכו לקורבן? ממש לא. אמנם, אבות אכן מודרים מהיבטים רבים של גידול הילדים וניהול הבית, אך הם בשום אופן אינם טליתות שכולן תכלת. הם בוחרים שלא להילחם במצב כי הוא נוח להם: אב-עובד יכול להשקיע בקריירה כרצונו, להתקדם ולהרוויח – למה לו לשנות זאת? ואם הוא גרוש, ביכולתו גם לחיות כרווק הולל. די בפעמיים השקעה בשבוע כדי לתייגו כאב מסור.

בכלל, אין פה קורבנות או מקרבנים. מה שיש פה הוא שני צדדים – אימהות ואבות – התורמים את חלקם למצב, מבלי לקחת על-כך אחריות. מבין שניהם, הדיון פונה לנשים היות שהן הצד המשלם מחיר גבוה יותר, ולכן מוטל עליהן לשנותו.

השאלה העומדת, אם כן, בפניכן, אימהות עובדות יקרות היא: האם תמשיכו לבחור בשליטה, או סוף סוף תתקדמו לבחירה בשיוויון? הדבר בידיכן. גם הבחירה. גם התוצאה.

לפרק 4: אין לך אגו בעבודה? את סמרטוט ארגוני!
לפרק 5: הרעלה הנסתרת של נשות הקריירה

למאמר כפי שהתפרסם ב-Ynet

התמונה באדיבות: Photo by renjith krishnan. Stock photo – Image ID: 10071845