אורית-קלייר

שוב ושוב הסטטיסטיקות חושפות את חוסר השיוויון והעדר ההזדמנויות לנשים בחברה הישראלית, במקומות העבודה ובעסקים. ושוב, כאנשים נאורים, נצקצק בלשון, נזדעזע, נשתף בפייסבוק, ובעיקר – נאשים: את הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת. ובצדק. יש להן עוד כל-כך הרבה לתקן עבורנו, והן לא עושות זאת בכלל, או שלא מספיק מהר. אבל בדיוק משום כך, גם השנה שוב נפספס את העיקר: מי שהכי מכשיל נשים, כיום, מלהשיג את אותו שיוויון חמקמק, אינן הרשויות ואפילו לא הגברים. אלא, הן אנחנו. הנשים עצמן.

בסדרה הזו, בת חמשת הפרקים, נראה איך אנחנו עושות זאת במיומנות רבה, בשיטתיות מביכה, בחוסר מודעות תמוהה, ותוך הסרת אחריות מבישה והטלתה על הסביבה. זה לא יהיה נעים לשמוע וזה לא יהיה פוליטיקלי קורקט. אתם תתרגזו (גברים ונשים כאחד) ותוסיפו גם את הכותבת לספסל הנאשמים הנ"ל, העמוס לעייפה. הכל כדי לא להודות במציאות העגומה. כן. התבוננות במראה היא ענין כואב, כשלא באמת רוצים לעשות שינוי. ושינוי דרסטי הוא מה ששני המינים צריכים. בדחיפות.

טעות מס' 1: די לצביעות בעולם העבודה!
יש בעיה אמיתית עם נשים בגיל הפוריות בעסקים קטנים – בואו נשים אותה בגלוי על השולחן!

את לא מספרת בראיון עבודה שאת בהריון? מתכננת הריון נוסף בקרוב אך מסתירה זאת כדי לקבל את הקידום הנכסף? יודעת שמחליפתך בחופשת הלידה השתלבה היטב, אך למרות שממילא את מתכננת לעזוב שם בקרוב, תדרשי את משרתך בחזרה ותגרמי לפיטוריה? דעי שבניצחון הזה שלך בקרב, את גורמת לכולנו להפסיד במערכה: המערכה לשיוויון בין המינים בעולם העבודה.

בגללך, ובגלל חברותיך הנוהגות כמוך, מעסיקים קטנים וגדולים פיתחו חרדת העסקת נשים בגיל הפוריות, ובצדק. חרדה זו אינה נובעת מפראנויה של המעסיק (והמעסיקה), אלא מסכנה ברורה ומציאותית: בכל רגע נתון הוא עלול לשלם מחיר כבד. הוא לא יודע מתי זה יקרה ואיך זה יתפתח. הוא רק יודע שזה מרחף מעל.

זה לא פייר! נכון. עבור המעסיק.

זעקות השבר שלכן, הרואות בתיאור המציאות הזו חוצפה, ובעצם הדיון – הפרת זכויותיהן המקודשות של אימהות עובדות [לינק לפרק הקודם], הן בדיוק הבעיה. ראשית, משום שמדובר בעובדה,.לא בדעה. שנית, משום שבחברה שלנו, בטח בשוק העסקי, קיים טאבו חמור במיוחד בנושא ילודה ועבודה, כך שהפריזמה הלגיטימית היחידה היא רגשית. כל ניסיון לדיון פתוח חופשי, מושכל וענייני בנושא – מוקע מראש כלא לגיטימי. שלישית, משום שבדיוק פה נחשף חוסר הצדק לכיוון השני: מה עם זכויות המעסיק?

נא שימו לב שבמתכוון הדגש אינו על ההיבט המשפטי הטהור. במילים ספורות נאמר שהחקיקה התעסוקתית, שבמקורה נועדה להגן על נשים כנגד אפלייה, היא היא שיוצרת ומנציחה כיום את אותה אפלייה ממש. אבל הדיון הנוכחי הוא דווקא לא על היבט זה, אלא על היבט המאקרו הכלכלי-חברתי-עסקי-מוסרי. המטרה היא להעמיד למבחן-מראׇה את התפיסות הבסיסיות שלנו בנושא נשים, פיריון ועבודה. התוצאות הברורות הן מאד לא מחמיאות.

אם ענייננו הוא צדק, שיוויון, מוסר, הוגנות – שומה עלינו לתת משקל ראוי לשני הצדדים. למה אוטומטית לצאת לדיון מתוך הטייה קבוע לפיה המעסיק אשם, תמיד, והאם-העובדת היא הקורבן, תמיד? למה לא ראוי לבחון באותה רגישות את הצד שלו?

הצד של המעסיק

בואו נבהיר משהו אחת ולתמיד: אף ארגון, גדול כקטן, ציבורי כפרטי, אינו פוצח במהלך המתיש והיקר של גיוס עובד/ת סתם כי בא לו לשלם עוד משכורת. אלא, הוא עושה זאת כי יש לו צורך ממשי במילוי מיידי של התפקיד, לצורך הצלחתו העסקית. אז לדרוש ממנו להתעלם מן האופציה הממשית שהגיוס יבוצע אך לא ימומש עקב הריון קיים (שעליו אסור לשאול) או ממשמש (שהיא כבר יודעת שמתכננת) – זו דרישה בלתי סבירה בעליל.

הוסיפו לכך תפקידים מורכבים הדורשים הכשרה ממושכת ומצב המעסיק מחמיר שבעתיים. הוסיפו תפקידים שהם קריטיים לשירות פנים או חוץ – וזו כבר סכנה ממשית להפסד כספי ישיר. והכל – לרעת המעסיק.

וליפי הנפש ביניכם/ן הנה בוחן מציאות קצר. היו כנים: כשאתם מראיינים מטפלת לילדים, עוזרת בית או מורה פרטית לבגרות של הגדול במתמטיקה – האם לא הייתם רוצים לדעת אם אתם יכולים "לבנות עליה" למשך כל הזמן הנדרש ברצף לא מופרע? האם תקבלו הריון או שמירת הריון פתאומיים בשיוויון נפש? אם אתם אומרים שכן – אתם משקרים.

ואיך תרגישו לו תדעו שהיא ידעה זאת מראש אך הסתירה מכם על-מנת לקבל את העבודה? הלא תחושו מרומים? כועסים? חסרי אונים? אם אתם אומרים שלא – אתם משקרים. ואלה בדיוק המצבים שמעסיקים נתקלים בהם יומיום. הם מרומים, כועסים וחסרי אונים – יומיום!

המעסיק הקטן

עוצמת הנזק הממשי והפוטנציאלי למעסיק/ה קטן/ה גדולה אף יותר. שהוא שסובל ממצוקה כספית אף יותר מעובדיו ועובדותיו. למה? כי אין לו משכורת קבועה, אין לו מי שיפריש עבורו כסף לפנסיה או לקרן השתלמות או לדמי הבראה, אין "הלנת שכר" שתגן עליו מול איחורי התשלום של הלקוחות, ואם הוא נטול הכנסות, אין הוא נחשב מובטל ואינו זכאי לדמי אבטלה. הוא צריך פשוט "להסתדר". לבד.

גם מבחינה תעסוקתית העובדת חזקה מן המעסיק הקטן: היא יכולה לחפש עבודה במקום אחר. עבורו משמעות הדבר היא סגירת העסק.

וגם מבחינה מקצועית-תחרותית, התמונה הפוכה מן המקובל לחשוב: ככל שהתפקיד הוא תפקיד המצריך ידע ו/או הכשרה ייחודיים לקיומו של העסק, כך מתקיים היפוך ממשי של יחסי הכוחות. למשל במקרה של שפית במסעדה בה הבעלים אינו שף בעצמו. מה הוא אמור לעשות כשהיא בחופשת לידה?

הקלות הבלתי נסבלת של הצביעות

אבל ההיבט החמור ביותר של המצב כיום הוא העמדת הפנים הנכפית על המעסיקים. כאשר קיימות סכנות עסקיות  אובייקטיביות כפי שפרטנו, ואסור לשים אותן על השולחן ולדון עליהן עם העובדת באופן ישיר, מכובד וגלוי, הדרך היחידה הנותרת להישרדות היא שקר הדדי מוסכם (הוא אומר: "בטח שאני בעד אימהות. גם לי יש ילדים" והיא אומרת: "אין לי שום בעיה עם שעות ארוכות")", הדרה גורפת של נשים ("למה לי לקחת צ'אנסים מיותרים? עדיף גבר"), ומעל הכל צביעות חברתית מהדהדת (יש פיל בחדר וצריך להתנהג כאילו הוא אינו שם).

מה יותר הוגן מכך שמעסיק יוכל לדעת את תכניות הפיריון של מועמדת/עובדת? למה לא רלוונטי שהדבר יהווה שיקול בהחלטתו לגבי העסקתה?

שוק תעסוקה הוא "פולני"

בראייה פסיכולוגית-סוציולוגית, המצב המכשיל ביותר שינוי חברתי ראוי הוא בדיוק המצב הזה: דיסוננס קיצוני בין הערכים המוצהרים ואף החוק (שיוויון כלכלי-תעסוקתי), תוך התנהלות הפוכה לחלוטין בפועל (גם הטייה כנגד המעסיק, גם העמדת פנים דו-צדדית בראיונות עבודה כנ"ל) ובתוספת של מניעת דיון פתוח בנושא. והנה לנו שוק תעסוקה "פולני" למהדרין, בו כל האמת מצויה רק מתחת לפני השטח.

אינטרס השינוי הוא של שני המינים. ולכן, השלב הראשון הוא לנתץ את צביעות הפוליטיקלי קורקט המעוות הזה, לשים את הבעיה האובייקטיבית על השולחן ולהתמודד עמה. יחד. בדיון זוגי וציבורי פתוח ושקוף, גם אם סוער. לטובת כולנו.

לפרק 2: קוראת לעצמך "אימא עובדת"? אז אל תתפלאי שאת "משכורת שניה"
לפרק 3: נשים יקרות עליכן לבחור: שליטה בבית או שוויון בשכר?
לפרק 4: אין לך אגו בעבודה? את סמרטוט ארגוני!
לפרק 5: הרעלה הנסתרת של נשות הקריירה

למאמר כפי שהתפרסם ב-YNET

התמונה באדיבות: Photo by Vlado. Stock photo – Image ID: 100131112