אורית-קלייר

עם פרוץ החופש הגדול, וכל חופשה אחרת [מי אמר שבועיים בפסח ולא קיבל?], חשוב לומר ש:

בהחלט אין לזלזל בקושי האובייקטיבי: התפעולי, המנטלי, והרגשי, העומד בפני הורים בכלל, ובחופש הגדול בפרט.

א—ב—ל

זה הקושי שהם קיבלו על עצמם!

אף אחד לא "עשה להם את זה". זה מה שהם בחרו. [וזו זכותם המלאה!]

אי-ההלימה בין ימי החופשה של בתי-הספר והגנים, לבין ימי החופשה של מקומות העבודה [שיפשטו את הרגל, אם תהיה הלימה כזאת]

אינו סיבה, ובטח שלא תירוץ ,לטעמי, לנהי העולה מכל עבר, מהורים מרוטי עצבים וטרוטי עיניים.

שהרי כל העובדות היו ידועות בזמן קבלת-ההחלטה על הולדת הילד!

ואז שוב ושוב ,על כל ילד נוסף – ידעו הכל, ולא סתם, אלא מניסיון אישי של אותם הורים בעצמם!

כך שעם כל ילד וילד נוסף [השילוש הקדוש, לפחות], הם בחרו במודע להוסיף ולהחמיר מצב שהם עצמם טוענים שאינו בר-קיימא מלכתחילה!

רק אני רואה את הבעיה פה?

אני מבינה שלוגיקה והיצר ההורי אינם דרים בכפיפה אחת [וחבל שכך, בהיבטים רבים, גם אם לא בכולם]

אבל אם לא הסתדרתם עם ילד אחד בחופש הגדול – איך חשבתם להסתדר עם שניים? ושלושה???

אציין שאני פסיכולוגית חברתית [גם יועצת ארגונית ואישית – אבל זה לא קשור לעניינו], כך שמנתחת את התופעה בראייה חברתית רחבה, הרבה מעבר לזווית האישית.

ואכן, דבר לא השתנה מאז קודם המדינה בנדון: כל שנה, בדיוק של שעון שוויצרי, אך ללא הקרירות האלפינית, מפציע לו החופש הגדול.

וכל שנה כל הריטואל מתחיל מחדש: שוועתם של ההורים.

בפועל: זעקתו של הקוזאק הנגזל. או שמא רוצח-הוריו, המבקש רחמים עקב יתמותו.

האנלוגיה מקאברית. אני יודעת. הייתי מעדיפה אחרת.

אך הראשונה [הקוזאק הנגזל] היא ביטוי שגור, ולכן מתבקשת.

והשניה [רוצח-הוריו] נובעת מכך שלפעמים צריך להקצין, כדי לחדד נקודה.

[למען הסר ספק, לכל הפרוידיאנים שבקהל, תרגיעו: לי היו הורים נפלאים בתכלית!]

לטעמי, החופש הגדול, בדיוק כמו סגרי הקורונה, מוכיחים את מה שהורים רוצים להכחיש, או להדחיק: העובדה שהם לא באמת רוצים להיות עם הילדים שלהם!!!

זהו השקר החברתי הגדול מכולם.

בסרטון המצורף, הצולף בתופעה הנלוזה הזו של ה-נהי-ללא-לקיחת-אחריות על הבחירה האישית של הורים, מוצג ניתוח לא-מתנצל של הבעיה + הצבת מראה זו לגבי ה"אושר" בגידול ילדים, כפי שעולה מתוך תצפית אנתרופולוגית בהורים עצמם.

אני מדברת על-כך שנים. הרבה הורים כועסים עלי כשאני אומרת זאת – זה לא נעים כשהאמת מוטחת בפנים…לו הייתם רואים את הנאצות המזעזעות בתגובות לאורך השנים…

ולזכותם של הורים אחרים – וגם את זה חשוב לומר – יש כאלה שמודים באמת, או לפחות נבוכים כשמכירים בה.

בנוסף, יש סוג שלישי של הורים – למגינת הלב, זהו המיעוט:

הורים שנהנים להיות בחברת ילדיהם – אני תמיד אוהבת לראותם וקולטת אותם מיד בכל מקום: בסופר, ברחוב, בשפת הים… אי אפשר לזייף את זה, וזה ניכר מייד.

את ההורים האלה אני מחזקת ומעריכה עמוקות, והסרטון אינו מופנה אליהם!

הוא מופנה לכל היתר שתוארו לעיל…

מאד מחכה לשמוע את תגובותיכם, פה למטה, בתחתית הדף