אורית-קלייר

מה הייתם אומרים לו ההסכם עם המטפלת המסורה של הילדים, היה מחייב אתכם להעסיקה גם שנים לאחר שהם כבר גדלו ופרחו מן הקן? ומה הייתם עושים לו אותו הסכם היה חל גם על כל המורות הפרטיות שליוו אותם במשך שנים, ושבזכותן אף הצליחו בבגרות? ועל העוזרת שהחזיקה לכם את הבית רחב-הידיים נאמנה, לאחר שנאלצתם להצטמצם ולעבור לדירה צנועה שביכולתכם לנקות לבד?

האם הייתם מקבלים את זה, הגיונית? האם הייתם מסכימים לזה, חוזית? האם הייתם עומדים בזה, כלכלית? אתם הרי יודעים שלא. זה אבסורד. אז למה אתם מצפים לזה, מן המעסיק? שהרי זה מה שאתם עושים כשאתם מגיבים למיתון העולמי הממשיך לאיים, ולשינויים המהירים בשוק ההון והעבודה, בבריחה לעבודה המאורגנת.

אז אם מרחפת מעליכם סכנת פיטורים מיידית, אם קנו/מכרו את החברה בה אתם עובדים, או אם עושים בה שינוי ארגוני הגורם לכם לחשוש לגורלכם התעסוקתי בעתיד, התאגדו בהסתדרות זו או אחרת, או אל תתאגדו, כרצונכם. זו זכותכם המלאה והחוקית. רק עצרו רגע לחשוב ולהבין את המשמעויות המלאות של המהלך. כי ברמה טאקטית, הוא אכן עשוי להציל אתכם בטווח הקצר, לכן הוא גם מפתה. אך בראייה אסטרטגית, יש אפשרות ריאלית שההיפך המוחלט הוא הנכון ושזרעתם את הזרע לבוץ כלכלי גדול אף יותר לעצמכם, ואז הוא אינו אלא מלכודת דבש.

שינוי מס' 5: הפסיקו לראות רק העצים של המשכורת – הבינו גם את היער של שוק העבודה

מטרת פרק חמישי ואחרון זה בסדרה על השינויים המיידיים שעל מעמד ביניים לבצע כדי לפרוץ את מצבו הכלכלי הקשה, היא לבצע  zoom out  המאפשר ראייה אסטרטגית שכזו, שאותה רובכם אינו עוצר לעשות, ואשר רק מתוכה ניתן לקבל החלטות מושכלות ומציאותיות לגבי עתידכם הכלכלי. לצורך כך תתבקשו לזנוח לרגע את העצים, ולהתבונן ללא דעות קדומות, נורמות חברתיות או ז'רגון פוליטיקלי קורקטי של צדק חברתי – ביער כולו.

עידן התמימות

אז למה באמת אתם מצפים לקבל קביעות מן המעסיק שלכם כשאתם העובדים, בעוד שאינם מוכנים לתת אותה כשאתם עצמכם המעסיק, כמו בדוגמאות שלעיל?

התשובה הפחות סלחנית: כי אתם צבועים, אגוצנטריים ולא מודעים לדמיון בין המצבים התעסוקתיים.

ולמה "דמיון" ולא "זהות מוחלטת"? כי אתם אפילו יותר גרועים מאותו מעסיק. בהיות התפקידים האלה אינטימיים במיוחד ואחראיים במיוחד, מעצם ביצועם בקודש הקודשים של הפרטיות שלכם, ועם היקרים לכם מכל – הילדים – הרי שהמצב התעסוקתי של המטפלת, המורה הפרטית והעוזרת הוא עוד הרבה יותר קשה, רגשית, מזה שלכם אי פעם יהיה במקום העבודה, לו ירצו לפטר אתכם. הן היו חלק ממשי מן המשפחה, בעוד שבמקום העבודה שלכם, קרובים ככל שתהיו, אתם "משפחה" רק כמטבע לשון.

בנוסף, אתם גם לא רגילים לחשוב על עצמכם כמעסיקים. "מעסיקים" הם טייקונים חסרי לב, לא אנשים טובים באמצע הדרך, כמוכם, מעמד ביניימים שרק מנסים לשרוד במקרה הרע, וקצת ליהנות מהחיים במקרה הטוב.

התשובה היותר סלחנית: אתם מצפים מן המעסיק למה שאינכם דורשים מעצמכם, כי כזה הוא הטבע האנושי. כל פעולה שלילית ש אנחנו מבצעים, מקבלת צידוק, החרגה והכרה בחוסר-הברירה שקדמה לה, בעוד שביצועה על-ידי אחרים, נפסל כלא מוסרי ולא ראוי.

כך, לגיטימי, הגם שמעציב, לפטר את המטפלת/מורה/עוזרת, אפילו לאחר שנים משותפות, ואפילו שבזכותן הגעתם עד הלום. לעומת זאת, מעסיק אחר שמפטר עובדים – זהו קפיטליזם חזירי.

ומה אם המטפלת כבר נושקת לפנסיה? כשהתחילה אצלכם היתה בשיא כוחה וכעת, מי ייקח אותה לטפל בתינוק או בזאטוט? אתם נבוכים. אתם הרי סוציאליסטים נעלים. זה באמת לא-נעים. הלוואי שניתן היה אחרת, אתם משכנעים עצמכם, אבל מה לעשות, אלה הם החיים.

מסקנה מס' 1: לכל דבר בטבע – תפקיד, אדם, משפחה, ארגון – יש אבולוציה. בשלבים שונים שלה, עולים צרכים שונים.

מסקנה מס' 2: לא ניתן לקבע לנצח את אופי ואופן המענה לצרכים אלה, כי מה שמתאים בשלב אחד, אינו מתאים באחר. לכן, מוסד הקביעות התעסוקתית, כפי שהכרנו אותו שנים, אינו יכול להתקיים עוד בעולם דינאמי ומשתנה תמידית.

מסקנה מס' 3: פעמים רבות אף לא ניתן לחזות מראש את טיבם המדוייק של הצרכים המשתנים, כך שגם לא ניתן להתכונן אליהם באופן מלא, או בכלל. הוודאות היחידה היא שהאבולוציה תתרחש. כי זו דרכו של העולם. ושינוי הוא שמה הנרדף.

מסקנה מס' 4: החפץ חיים תעסוקתיים ארוכי-טווח, בכל קונסטלציה עתידית של שוק העבודה, חייב להיות גמיש ונכון לשינויים תמידים.

אז למה זה כל-כך קשה?

כי אותו טבע אנושי שראינו קודם, שוב זוקף כאן את ראשו. רוב האנשים לא באמת אוהבים שינויים (אפילו שזה מה שהם אומרים בראיונות עבודה, יחד עם "המגרעת שלי – פרפקציוניזם"). הצורך הבסיסי בביטחון דורש וודאות והמשכיות של עוד-מאותו-הדבר, ואלה הן אמהות כל חטאת כלכלי-תעסוקתי.

וכמו בעבודה, כך גם בזוגיות. אנשים רוצים להתחתן, כדי לקבל קביעות אצל בן/בת הזוג. עד החופה זהו רק מינוי זמני, תקופת ניסיון והתמחות. אחרי הכתובה אפשר להשתחרר מהלחץ של "למצוא" ולגלוש לשגרה נוחה, גם אם משמימה. העיקר לא "להיות שם בחוץ" בלחץ של החיפוש. זה הרי מצריך לשמור על הגזרה, והמראה, וההתנהגות. להתאמץ כל פעם מחדש. ולקחת סיכונים. ולהתמודד עם אי-הוודאות…

הרבה יותר נוח להתפתות למחשבה שלעולם לא תצטרך שוב לעבור סדרת של ראיונות קבלה (דייטים), ומרכזי הערכה (אצל ההורים שלה/ו), והשתלבות בצוות חדש (החברים/ות שלה/ו), ולימוד תרבות ארגונית חדשה (המשפחה המורחבת שלה/ו), ותפקיד חדש (רווק-ה/נשוי-אה/גרוש-ה).

אלא, להתנחם בחמימות המזמינה של מה-שהיה-הוא-מה-שיהיה. וגם אם לא תהיה יעיל או אפקטיבי/לא תתפתח מקצועית/לא תהיה שירותי (תשמין/תקריח/לא תרחץ כלים), עדיין הקביעות המקודשת תשמור עליך לבטח. שנאמר, יותר מששמרו העובדים (בני הזוג) על הקביעות (הכתובה), שמרה הקביעות עליהם.

ההסתדרות – מקרבנת ולא מושיעה

על רקע זה של הטבע האנושי הכמה לקביעות, בשילוב על מיתון מתמשך, זוכה ההסתדרות לעדנה מחודשת. אבל מעבר לכל חולייה ועיוותיה מכיוון המעסיקים ושוק ההון (סדרה זו מתמקדת בכם, העובדים, ולכן נניח לכיוון זה כעת), העובדה המפוספסת ביותר היא דווקא האופן בו היא מכשילה אקטיבית אתכם, העובדים הכן-מוטיבציוניים, כן-מוכשרים וכן-מקצועיים.

ראשית, נמנע מכם הקידום המגיע לכם, כי הוא מוענק רק ל"אנשי שלומנו" המקורבים לועד וללא קשר לכישורים רלוונטיים.

שנית, הסירוב האוטומטי של ההסתדרות לאפשר זיקה, ולו מינימלית, בין אפקטיביות, איכות ומקצועיות בתפקיד לבין קידום, שכר ומעמד, מנציחה אתכם במצב מתסכל וחסר תוחלת של פול גז בניוטרל.

שלישית, מופעל עליכם לחץ גלוי וסמוי, לעיתים ממש טרור (ראיתי במו עיני, וכך גם הצוות שלי) להנמיך את איכות התפקוד שלכם בעבודה, כי רק כך ניתן להסוות את האבטלה הסמויה מחד ואת האימפוטנציה המקצועית של העובדים הגרועים, מאידך (מה שלא מפריע לאלה, גם אלה להיות שווי-ערך לכם בכל הסכם שכר).

רביעית, נעשה שימוש באותו הלחץ כדי למנוע מכם "לתת להנהלה רעיונות" לגבי הרף הביצועי העליון אליו ניתן להגיע לו גם כל שאר העובדים וחברי הועד היו מוטיבציוניים,  מוכשרים ומקצועיים כמוכם.

מסקנה מס' 5: אם אתם עובדים טובים – הסתדרות אינה המפלט המגן עליו חלמתם. בדיוק להיפך. על גבכם היא תישא את הבינוניים והגרועים שבעובדים. בדיוק כמו הממשלה המטילה עליכם את החרדים. same same. בסוף אתם תמיד החמור.

מסקנה מס' 6: אם אתם כבר מאוגדים או עומדים להתאגד: אל תשליכו על-כך את כל יהבכם. לשים את כל הביצים בסל של ההסתדרות אינו שונה מלשים אותן בסל של המעסיק. כך או כך אתם מגדירים עצמכם כתלויים במישהו אחר.

מסקנה מס' 7: הדרך היחידה להצלחה כלכלית, עוברת בעצמאות מחשבתית רגשית והתנהגותית. ובניגוד למה שאתם חושבים, עצמאות כזו אינה שייכת בלעדית למעמדכם במס הכנסה – כשכירים או עצמאים. היא שייכת לתפיסת עולם מציאותית יותר אותה הצגנו בפרק 1

אם תאמצו אותה, שוק העבודה הפרופסיונאלי (של עובדים משכילים ומקצועיים) ילך ויתבסס על יתר הוגנות ויתר כדאיות כלכלית למעסיקים ומועסקים כאחד, ספקים ולקוחות. שהרי הצלחה כלכלית, עסקית  ותעסוקתית מצריכה לקיחת אחריות אישית [פרק 2]  דרך מיקוד שליטה פנימי [פרק 3] והבנת התלות ההדדית בין כל מרכיבי הבעיה [פרק 4].

המצב הקלאסי של חשיבה שכירה (אני עבד מנוצל – אתה מעסיק מנצל), כמו גם הטרנד הנוכחי של עבודה מאורגנת בהסתדרות (אני קורבן – ההסתדרות מושיעה), שניהם מעודדים ומנציחים בדיוק את ההיפך מן הנדרש לאותה הצלחה: מיקוד שליטה חיצוני, שהוא בדיוק אותה תלות אותה עליכם לפרוץ!

case study

בואו נדגים בקצרה על התקשורת המודפסת, שעל מפוטריה יצאו זעקות שבר רבות, גם באכסניה המכובדת בה דברים אלה מתפרסמים, ושעובדיה הנותרים גאים בהצלחתם להתאגד.

נאמר שפיטורי עיתונאים הם פגיעה בדמוקרטיה, שהם הלם לא צפוי בעוצמתו ובהיקפו, ושהם זורקים לרחוב מקצוענים לרוב שחרפו נפשם כדי שלנו, הקוראים, יהיה מידע אמין. באמת? בואו נבחן אך שתי עובדות מרכזיות, הסותרות את הטענות:

א. כבר כעשור שהכתובת על הקיר. קריאת העיתונים היומיים יורדת, גם בקנייה בקיוסקים וגם במספר המנויים. הדבר שייך לטכנולוגיה מחליפת-נייר ולמעבר לתקשורת מקוונת, יותר מאשר לקונספירציה זדונית על אושיות הדמוקרטיה. יש שיטענו שהיא אף מקדמת אותה, ע"ע האביב הערבי והמחאה החברתית שלא היו ניצתים בהיקף שכזה, אחרת.

מסקנה מס' 8: קריאת המפה לאשורה, מבלי לטמון ראש בחול רק כי המציאות לא נוחה. ובלי פראנויה, בבקשה.

מסקנה מס' 9: בצעו zoom out  כדי לראות גם את היער ולא רק את העצים.

אחרת, אתם משולים למי שמתעקשים להמשיך לשווק סלילי דיו, תוך מציאת מפלט-של-טובע בקש של גילדת יצרני מכונות-הכתיבה.

ב. כמה רביב דרוקרים המבצעים תחקירי עומק משך חודשים ושנים, ועל הדרך שורפים במודע את כל הגשרים לכל חברות או טובת הנאה כבר יש? כמה איתי אנג'לים המחרפים נפשם בסאוונות וג'ונגלים מסוכנים, כדי לחשוף זוועות סמויות? נו באמת. הרוב מורכב מעיתונאות כורסא רדודה ומפונקת, שאינה ממש עיתונאות אלא היא יותר טכנאות מילים, מוכשרת ככל שתהיה. כך שזה לא רק בגלל החינמון והמאבק על הרייטינג.

מסקנה מס' 10: כתמיד – לקיחת אחריות אישית והכרה בחלק שלי במצב!

אז, לא חברים, זה אינו טור נגד התקשורת. גם לא נגד עבודה מאורגנת.

זהו טור – וזוהי סדרה – נגד עצלות מחשבתית, פינוק רגשי והיתממות כלכלית. נגד התנהלות טאקטית תוך התעלמות מראייה אסטרטגית. נגד כניעה לפחד המבריח אתכם למלכודות דבש תעסוקתיות הסופרות את קיצן לאחור, במקום התמודדות עמו.

בחרו, כל אחד לעצמו: מה המחיר שאתם מוכנים לשלם עבור הרווח שאתם רוצים לגרוף. וזכרו תמיד: אין ארוחות חינם.

וממש לסיום: אם אתם מתאגדים, רק וודאו שאינכם עושים זאת על סיפון הטיטאניק, לצלילי התזמורת.

בהצלחה.

לפרק 1 בסדרה: שינוי מס' 1  אתה שכיר? זה זמני. מודל ההעסקה השכירה מת!
לפרק 2 בסדרה: שינוי מס' 2  שלושה ילדים זה יותר מידי: יש לשקול כלכלית את מספר הילדים במשפחה
לפרק 3 בסדרה: שינוי מס' 3 הורים, הפסיקו להלאים את חינוך ילדיכם!
לפרק 4 בסדרה: שינוי מס' 4 די להתבכיין! אף מותג לא ידפוק אתכם אם לא תתנו לו

לטור כפי שהתפרסם בגלובס