האחד במאי: מה עם זכויות המעסיק?

שישה מיתוסים מוטעים ומטעים מושרשים היום בשיח הציבורי בארץ, בנושא "מצב העובדים במשק", בכלל, ו"מורשת האחד במאי", בפרט. 

מיתוסים אלה מוזָנים על-ידי פוליטיקאים חסרי-אחריות הנתפסים לפופוליזם זול כדי "לגרד" עוד כותרת בעיתון ;

ו/או על-ידי פוליטיקאים חסרי-מצפון המנסים "לגזור קופון" סביב אג'נדה פסאודו-חברתית שאינה מעניינת אותם באמת (הם יאמצו כל אג'נדה טְרֵנְדית היכולה לקדם אותם) ;

ו/או על-ידי פוליטיקאים מדושנים, "לשעבר"ניקים ושכירים בכירים במיוחד, בוגרי ועתודאי הנהלות התאגידים המובילים ומקורבי משפחות הליבה של העושר המקומי, המזייפים אמפתיה ל"שוועת ההמונים" העולה מתוך ה"פרולטריון", תוך שהם לוגמים דום פריניון, מדליקים סיגר קובני ונוגסים ביס נוסף בקוויאר הבֶּלוּגָה שהפיליפינית הלא-חוקית הגישה זה עתה ;

ו/או על-ידי פוליטיקאים – מתוגברים באנשי אקדמיה – חרוצים שבאמת מאמינים באותם מיתוסים, אך שניסיונם התעסוקתי מוגבל ומוּטֶה: הם מעולם לא הקימו עסק "בעשר אצבעות", מעולם לא לקחו סיכונים כלכליים מכיסם הפרטי, מעולם לא נאלצו לשרוד עסקית בזמן מיתון עולמי מְשַתֵק, ומעולם לא היו דבר, פרט לשכירים "דופקי שעון" במערכות תואמות-הסתדרות ;

וכמובן, גם על-ידי ההסתדרות עצמה.

1. ההסתדרות כ"מגנת הפועל העברי"

נמאס מהצביעות ההיסטורית של ההסתדרות, המחלחלת עד היום והמשמשת מסך עשן לאמת הלא-סוציאליסטית המרה. הידעתם? עד שנות התשעים היתה ההסתדרות בת-כלאיים ללא אח ורע בעולם בכך שהיתה בה בעת גם ארגון העובדים הגדול ביותר וגם המעסיק הגדול ביותר במשק !

והנה עוד פיסת טריוויה קריטית. נכון להיום, הפרדוקס המקומם והמושכח ביותר הוא, שהאירוע הטראומטי, המביך והמביש ביותר ביחסי העבודה בישראל התרחש דווקא במפעל סולתם, פאר היצירה ההסתדרותית, במה שכונה "ליל הכלבים": מאבטחים חמושים בכלבי תקיפה פרצו למפעל הנצור על-ידי העובדים שהתנגדו לפיטורי מאה מהם. וזה לא קרה אי שם טרם קום המדינה, אלא ב- 1990 !

לפיכך, אם יש להסתדרות טענות על עוולות יסודיות במבנה המשק, יחסי העבודה ומעמד העבודה בו, בכלל, והמאורגנת בפרט, תתכבד נא ותקנה מראה קריסטלית גדולה ותתבונן בה התבונן היטב.

2. אי הבחנה בין סוגי מעסיקים

מה שה"לובי החברתי" שוכח הוא שרוב המעסיקים כלל אינם תואמים את הסטריאוטיפ שהוא פועל נגדו.

הלחם והחמאה של כל כלכלה, הם דווקא עסקים בינוניים וקטנים, בענפי השירותים והתעשייה הזעירה, המעסיקים חמישה עד חמישים עובדים, או עסקי "אמא ואבא" (mom & pop) המעסיקים את הבעלים עצמו/ה ועוד עובד אחד מתוך המשפחה או מחוצה לה.

עבורם, מלחמת ההישרדות היא יומיומית ובהם נוכחותו הפיזית ותפוקתו המעשית של כל עובד היא קריטית לעצם התפקוד השוטף של העסק.

לפיכך, מלחמה על חוקים שהם פרו-עובדים באופן גורף חד-ערכי וחד-צדדי, בהכרח עושה עוול למעסיקים, שקשייהם מתגלגלים חזרה למשק כולו, מה שיוצר, לטווח ארוך מצב lose-lose לכולנו.

3. אי הבחנה בין סוגי מועסקים

קיימים שני מרחבי תעסוקה הפוכים לחלוטין לשתי קטגוריות שונות של מועסקים: מקצועיים ולא- מקצועיים.

הלא- מקצועיים הם אלה המתנקזים, לעבודות קבלן נחותות בתנאי עבדות מבחינת השכר, התנאים, היוקרה והיחס. אלה זקוקים למלוא ההגנה החוקית והאכיפתית, משום שכוחם התעסוקתי לא קיים ושווי השוק שלהם אפסי (הם בני-החלפה).

אולם, לתשומת לב ה"לובי החברתי", במקרה של המועסקים המקצועיים, ובעיקר המומחים בסקטורים עתירי-ידע, המעסיקים הם אלה הזקוקים להגנה. זאת, ביחס ישר לרמת ההשכלה, הניסיון והמומחיות המדוייקת הנדרשת בתפקיד.

ככל שתהליך הכשרת העובד הוא ארוך ומורכב יותר, ככל ששווי השוק שלו (יכולתו למצוא עבודה חלופית) גבוה יותר, כך עמדת הנחיתות היא של המעסיק. הנזק הנגרם מעזיבתו של עובד כזה בכלל, ולמתחרים בפרט, או ממעשה זדון מצידו, עלול להיות ארוך-טווח וקשה לתיקון. בעסקים קטנים הדבר יכול להביא לפשיטת רגל של המעסיק.

4. דמוניזציה של מעסיקים

בכל פעם שה"לובי החברתי" עושה שימוש במונח "המעסיקים", מעבר להכללה השגויה שכבר נסקרה, הוא גם כורך בו מערך ערכים שלילי וזדוני, המייחס להם העדר ולו שמץ של אתיקה אישית, עסקית ותעסוקתית.

אז הנה מבזק חדשות: ישנם מעסיקים הוגנים וישנם כאלה שלא. ישנם הרוצים באמת בפיתוח יחסי win-win עם עובדיהם וספקיהם לאורך זמן, וישנם שלא. ההתפלגות הסטטיסטית שלהם היא כשל כל תכונה אנושית אחרת. תלוי באדם עצמו.

הפסול הוא ביצירת משוואות אכסיומטיות לפיהן ת-מ-י-ד מעסיק = מיליונר נצלן, ועובד = אביון מנוצל.

5. אידאליזציה של מועסקים

ואכן, בכל פעם שהמושג "העובדים" נזרק לחלל האוויר, מיוחסים לו ערכים של מסכנות, טוהר לבב, חולשה למול הקלגס הדורסני ותחושת צדקנות של מיעוט נרדף. זו טעות. כמו אצל המעסיקים, גם כאן, יש ויש.

ונקודה למחשבה: השביתות הגדולות ביותר במשק (נכון גם לשאר העולם המערבי) הן תמיד, באופן פרדוקסאלי, של העובדים הכי חזקים במשק, שרק רוצים להשיג לעצמם יותר, מתוך אותה תאוות-בצע בדיוק, בה הם מאשימים את המעסיקים. מסקנה: תאוות-בצע אינה מאפיין של צד זה או אחר, אלא היא תוצר של כוח פוליטי. אם אתה יכול, אתה לוקח.

6. ייחוס ערכיות שלילית/חיובית גורפת לאתוס אחד לעומת האחר (קפיטליזם/סוציאליזם)

עד 2010, נמנו יותר מדינות סוציאליסטיות-קומוניסטיות שקרסו או סתם לא מתפקדות, ביחס לאלה הקפיטליסטיות, שסתם נופלות למיתון באופן מחזורי.

אז אם יש משהו שניתן ללמוד מן ההיסטוריה של הגוש הסובייטי, בצירוף המיתון הגלובאלי האחרון, וקריסת כלכלות מערביות מאיסלנד, דרך יוון ועד ספרד ופורטוגל, הוא שאין אמת אחת נחרצת.

שילוב מושכל של יתרונות כל אתוס, עשוי להציע את הפתרון המיוחל, ובלבד שנזכור שגם פתרון זה הוא זמני בלבד, בעולם משתנה תמידית, ושלעולם נצטרך להמציא מחדש את יחסי העבודה במשק צומח.

לסיכום, חברים (טוב, בכל זאת זה אחד במאי), בניגוד למסורת שהשתרשה במקומותינו, יחסי עבודה הוגנים ונאורים מצריכים פיתוח ראייה מאוזנת יותר, הלוקחת בחשבון לא רק את צרכי העובד, אלא גם את צרכי המעסיק, הנאלץ לתמרן בשוק תחרותי ודינאמי, ובמקרה של סקטור עתיר-ידע, גם נאלץ להגן על עצמו מפני עובדים מומחים המחזיקים אותו ב…אבריו המוצנעים.

לטור כפי שהתפרסם ב- Ynet