לפעמים דווקא העובדים הם הרעים

בכל פעם שקָרֵב ה"אחד במאי", חגם של "הפועלים", חשוב לזכור ששוק העבודה בארץ הוא מורכב משנדמה במבט ראשון. בחינה מעמיקה מעט יותר, בצירוף גיוס הזיכרון הציבורי, מעלה שיחסי ציבור, אינטרסים וספינים ארוכי-שנים, טשטשו את העובדות עד כדי עיוות האמת.

בשיח החדש, המאוזן והמציאותי על שוק העבודה, אותו אנו מקדמים כאן ובשאר הטורים, נצטרך להגדיר מחדש את ה"טובים" וה"רעים". יתירה מכך, לעיתים התמונה מורכבת ואין "טובים" או "רעים" באופן חד-משמעי, או שיש כאלה, אך בהיפוך מוחלט מכפי שהתרגלנו לראותם…

האם אתם מוכנים לנתץ את הדעות הקדומות שלכם על שלושת השחקנים המרכזיים: המעסיקים, העובדים, ההסתדרות? (על הממשלה, שגם היא צד קריטי בסיפור, לא נשאל. נראה שכולנו כבר למודי ניסיון מספיק כדי להבין את האימפוטנציה הציבורית המובנית בה, לדורותיה, ימין ושמאל כאחד, אין הבדל). האם אתם מוכנים לבחון מחדש, ללא כחל ושרק, מיהם ה"טובים" ומיהם ה"רעים"? אם כן, אתם צפויים לשלוש הפתעות:

1. ההסתדרות היא דווקא מה"רעים"

בואו לא ניתן יד לעיוות העובדות. העדנה שיש להסתדרות מאז המחאה החברתית אינה אלא מסך עשן לאמת המושחתת והמקוממת:  רוב הרעות החולות של המשק מקורם בה עצמה!

מובן שעובדה זו אין בה כדי להמעיט מאימפוטנצית הרגולטורים והממשלות לדורותיהן, שעשו, וימשיכו לעשות, הכל כדי לא להתעמת באמת עם מוקדי הכח ההסתדרותיים. אלה משום תאוות בצע בדמות תפקיד עתידי עתיר מזומנים וכיבודים באותם גופים הסתדרותיים "מפוקחים",  ואלה מתוך תאוות הכיסא בממשלה ובכנסת, כיסא עבורו  הם מוכרים זה שנים את כל ערכי הצדק והשיוויון בנזיד עדשים לאותה הסתדרות.

ומה התמורה? שקט תעשייתי שלא יקלקל לאלה כאלה את הקדנציה – אינטרס משותף לכל שלושת הקבוצות האמורות: הסתדרות, רגולטורים וממשלה. ואכן, מרבית המאבקים ביניהם הם פיקציה שמצטלמת טוב ומפיסה את זעם הציבור לפרק זמן נתון. מקסימום מגרדים קצת את ה"למעלה, או ה"צדדים" אך לעולם לא מגיעים לליבת העיוותים.

ומהי אותה ליבה שבה הס מלגעת? הסכמי העבודה הקיבוציים ומפליגי התנאים לקבוצות ש-דה פאקטו השתלטו על השירותים החיוניים של המשק, באוויר, ביבשה ובים, בשירות הציבורי המצומצם (משרדי הממשלה, כולל משרד הביטחון וצה"ל, והחברות הממשלתיות) והמורחב (בנקים, חברות ביטוח, קופות חולים), ועושים בהם כרצונם. אוליגרכים במסווה של מעמד הביניים.

חשוב לזכור את הניגזרות של אותם הסכמים אומללים:

– קביעות בעבודה, בכלל, וללא כל קשר לאיכות התפקוד והתרומה המקצועית הנדרשת בשוק תחרותי, בפרט

–  חוסר גמישות ניהולית אלמנטרית בקליטה, ניוד ופיטורין עובדים גרועים (גרועים!)

– פריון עבודה נמוך באופן מביך ביחס ל OECD  שאנו כה מתגאים להשתייך לו

– ניהול השירות הציבורי המצומצם והמורחב, דה פאקטו, על-ידי הוועדים, במקום על-ידי ההנהלה (מישהו אמר חברת החשמל? הנמלים? התעשייה האווירית? רשות שדות התעופה? רכבת ישראל? מפעל הפיס? תקצר היריעה…)

– והדובדבן שבקצפת ההסתדרותית, שהוא גם הבכייה לדורות לשאר המשק, והקש האחרון על גבו של מעמד הביניים האמיתי הקורס: הפנסיה התקציבית. אתם יודעים מה משמעותה. זה כל-כך הזוי ומקומם שנעדיף לא להכביר עוד מילים בהקשרה כעת.

נזכור ולא נשכח: מעמד עובדי הקבלן נוצר חד-משמעית על-ידי ההסתדרות, על-מנת להפלות לטובה את "דור א' ", ובכך לבצר ולהנציח את גזילת הקופה הציבורית על-ידי קומץ של חזקים בכל אחד מן הוועדים שהפכו לביריוניים יותר ויותר למול רפיסות הממשלה. כיום, עובדי הקבלן מנוצלים אלה משמשים להסתדרות מקפצה צינית ל"מאבק חברתי", למול ציבור קצר-זיכרון.

אם לא די בכך, עד לפני כשני עשורים בלבד, כלומר רוב שנות המדינה, ההסתדרות היתה גם ארגון העובדים הגדול ביותר וגם המעסיק הגדול ביותר במשק! זהו מצב ענייני-מוסרי-משפטי הזוי וחסר תקדים, ללא אח ורע בעולם, ושבו מקור העיוותים הממוסדים שנמנו לעיל.

ולבסוף, עוד פיסת טריוויה קריטית שחשוב לזכור כדי לנגח ספינים ולקדם שיח מאוזן: בכל פעם שההסתדרות תזעק על "קשיות לב המעסיקים" הזכירו לה נא שהאירוע האלים והמביש ביותר ביחסי העבודה בישראל התרחש דווקא על ידה!

היה זה "ליל הכלבים" במפעל סולתם (הסירים  המוכרים לכולנו), בו נשלחו מאבטחים עם כלבי תקיפה (!) כדי לפרוץ למפעל הנצור על-ידי עובדיו שהתנגדו לפיטורי מאה מהם. אתם מעלים בדעתכם שאפילו התאגיד הדורסני ביותר במשק היה מעז לעשות זאת? ואנחנו לא מדברים על אי אז בימים, אלא על 1990 !

לכן, אסור לאפשר להסתדרות להנציח את הספין כאילו היא היא מגינת העובדים החלשים. נהפוך הוא. ראשית, היא מגינה רק על החזקים (השביתו את המשק עבור מגבות ערד או מפעל חרסה? לא. אבל עבור הנמלים – כל שני וחמישי), וכל היתר הוא יחסי ציבור על חשבון טרנד המחאה. ושנית, כל עוולות ועיוותי היסוד במבנה המשק, יחסי העבודה והעבודה המאורגנת, הוא פרי יצירתה.

2. תתפלאו, אבל יש מעסיקים רבים שהם מה"טובים"

קיימת הטייה עקבית נגד המעסיקים. זו באה לידי ביטוי בדיון בדרגים המקצועיים בממשלות לדורותיהן, וכן בשיח הציבורי ברחוב ותקשורת. אולם, בזעם המוצדק על מספר תאגידי-ענק המהווים את הריכוזיות במשק החודרת לכיס של כל אחד מאיתנו ופוגעת בו אנושות, ובכעס, שגם הוא מוצדק ביותר, על התנהלותם הלא-מוסרית לעיתים, מול ציבור הצרכנים והעובדים כאחד, נשכחת העובדה שהם מהווים חלק קטן ביותר מכלל המעסיקים במשק!

רוב המשק, בארץ ובעולם, מורכב מעסקים קטנים ומעסקים בגודל בינוני שאין להם דבר עם אותם תאגידי ענק, אך למרות זאת הם "זוכים" לאותם קיתונות של ביקורת, בבחינת שפיכת התינוק עם המים. רק דרך הוספת זווית הראייה שלהם לדיון, ניתן לקבל פרופורציה מציאותית לגבי שוק העבודה ולהשיג איזון ראוי. האחד במאי שיצוין מחר הוא הזדמנות לראויה לכך.

זווית הראייה מוזנחת אחרת שראוי להוסיף לדיון היא זו של תאגידים שלמרות שהם גדולים ואף מהווים שחקנים משמעותיים בזירה הבינלאומית, עדיין הם נבדלים מן התאגידים המונופוליסטיים הידועים בתחום המזון, התקשורת, הפיננסים ודומיהם. ההבדל נובע מכך שתחום עיסוקם הוא עתיר ידע במיוחד (הייטק וביוטק על נגזרותיהם) והם פועלים בשוק גלובאלי תחרותי באמת, ולא רק, או בעיקר, בשוק המקומי שהוא תחרותי ב"כאילו".

אבל גם ללא קשר לגודל העסק, ניתן למצוא מעסיקים קשובים, הוגנים, אמפתיים וידידותיים-לעובד לכל רוחב המשק. בהחלט חלקם של אלה בקרב העסקים הקטנים והבינוניים הוא רק במיוחד, ועל-כן הם, בעצם, הרוב!

לפיכך, בדיוק כפי שמבחינים בין עובדי הקבלן לבין העובדים המאוגדים בוועדים הביריוניים, יש להבחין בין סוגי המעסיקים השונים, ובעיקר להקשיב למצוקתם ולחדול מתיוגם כ"האשם תמיד" בכל בעיה תעסוקתית.

3. פעמים רבות דווקא העובדים הם ה"רעים"

יחסי הכוחות מעסיקים-מועסקים הוא לעיתים קרובות הפוך מן הנדמה. בשירות הציבורי כבר ראינו שעל-פי הוועדים יישק דבר, לא ההנהלה. אבל גם בשוק העסקי התמונה פחות חד-משמעית מכפי שנדמה. פעמים רבות דווקא המעסיקים הם המנוצלים ואף החלשים.

אתם יודעים כמה שכיחים העובדים המרמים את מעסיקיהם, ב"קטן" או "בגדול", במישרין או בעקיפין? הרבה יותר מכפי שאתם משערים! אולי אפילו אתם, רק אינכם מכירים מכך מתוך הנחת-יסוד שהמעסיק הוא אוטומטית מ"הרעים" ועל-כן "גונב מגנב פטור". הנה כמה דוגמאות קטנות:

חיוב על שעות נוספות יתירות (שלא במסגרת הסכמים קיבוציים), הקדשת קבועה של חלק ניכר מזמן העבודה לעיסוקים וסידורים פרטיים, הפסקות קפה / צהרים / שירותים / עישון תכופות וארוכות מעבר למטרתן המקורית, רק כדי להעביר זמן בחברותא במקום בעבודה, ו"סחיבת" צרכי משרד שוטפים (צילום מסמכים אישיים רבים, עטים, ניירות, מעטפות)… שלא לדבר על מעילות קטנות וגדולות המתגלות חדשות לעיתים ומתפרסמות בתקשורת, גניבת לקוחות וקניין רוחני, על מעבר למתחרים בתפקיד זהה תוך שימוש בידע הפנימי שרכשו אצל המעסיק הקודם ופתיחת עסק מתחרה משל עצמם.

אז האם די בכך כדי להכתים ולהכפיש את כלל ציבור העובדים? בוודאי שלא! אבל, האם אתם מקפידים לא לקפוץ למסקנה נמהרת בנוגע למעסיקים? האם אותם אינכם מכלילים שלא בצדק?

ולבסוף, בתחומים תחרותיים באמת, יחסי הכוחות הם ברורים: העובדים הם החזקים. כאשר מדובר על עובדי ידע בתחומי התמחות נדרשים ביותר (היי טק, טכנולוגיה דיגיטלית, תכנות), או נדירים ביותר משלל סיבות (אקטוארים בביטוח, רופאים מרדימים בבתי-חולים, בעלי מומחיויות משולבות רב-תחומיות בכל מקצוע), או כאלה שכבר הושקעה בהם הכשרה מקצועית ארוכה על-חשבון המעסיק, תמיד יהיה זה שוק של מועסקים ולא של מעסיקים.

הם דורשים את משקלם בזהב – ומקבלים. הם יכולים להיות קפריזיים – וסולחים להם על הכל. הם עלולים לא לחלוק את הידע שלהם עם עובדים אחרים כדי לבצר את מעמדם – ואיש מן ההנהלה לא יעז להתעמת עמם על-כך.

זה לגיטימי. זהו עניין כלכלי בסיסי של היצע וביקוש. רק זכרו גם אותו, כחלק מן התמונה הכללית. ובדיוק משום כך, אסור לנו כציבור השואף למינימום צדק חברתי, לנהות אוטומטית אחרי ההגדרות הקלאסיות, אך השגויות, של מיהם ה"טובים" ומיהם ה"רעים", אלא עלינו לבחון כל מקרה עסקי-תעסוקתי לגופו.