אורית-קלייר

נמאס. פשוט נמאס לשמוע את האוצר מיתמם, את ההנהלות מגלגלות עיניהן השמיימה, את ההסתדרות כ-א-יל-ו עולה על בריקאדות, ואת העובדים (כן, כן. הכינו את הטוקבקים) חולבים את תפקיד הקורבן עד זרא.

פרשות תפרון ומוליתן הן רק האנקדוטה העצובה האחרונה בשנות דור של פיאסקו לאומי-ניהולי-אתי-תעסוקתי מתגלגל, בשם הקלישאה הנבובה: "יצירת מקומות תעסוקה בפריפריה".

ארבעה אבות לחטא הקדמון הזה שפירותיו מבאישים את המשק מאז עד היום, ולכל ארבעתם צריכה שעה זו להיות שעה של חשבון נפש נוקב.

המדינה

כידוע הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות.

לבטח עירוב של ציונות מעשית עם חובה לאומית ודחיפות כלכלית הדריכו את מקבלי ההחלטות כשהגו את הרעיון לעודד, להקים ולתמוך במפעלים בפריפריה, אי-שם בשנות החמישים והשישים.

בשנות השבעים והשמונים המשיכו מתוך אינרציה, ובשנות התשעים ותחילת האלפיים המשיכו בחצי-פה, מאימת הפוליטקאלי קורקט. אחרי הכל, איש אינו רוצה להיתפס כעוכר פרולטריון בדיוק כשהבחירות מבליחות באופק כל שנתיים.

ברקע, לכל האורך, הקונספציה קרסה שוב ושוב.

מבלי לכבול עצמנו למקרה זה או אחר, ותוך הסיכון שבפִּישוּט נושא מורכב, ניתן לציין חמש סיבות לקריסה זו.

כולן מקורן בשילוב מופלא של חלמאות פושעת עם הדרה מוחלטת של כל הגיון פשוט.

1. גיאוגרפיה

טבעם של מחוזות / ערים / שכונות הוא שיש להן מרכז המְרַכֵּז, בשטח מצומצם יחסית, את מוסדות הציבור, הבידור והתעסוקה המירביים.

בדרך-כלל הוא נוטה להיות בַּ…כמה מפתיע…מרכז!

במדינה בשטח זערורי המשול בקושי למחוז בעולם הגדול, אמת זו תקפה באותה מידה, והיא מתקיימת מעבר לכל סוגיה חברתית ולכל עוולה היסטורית, אמיתית או מדומה, במישור העדתי (מזרחיים-אשכנזים) או הכלכלי (עניים-עשירים).

ככה זה. הפריפריה היא ב…פריפריה! שאלמלא כן היו קוראים לה "מרכז".

2. תחבורה

עִזבו אתכם מן הרכבת הקלה. בואו נדבר על הפשע התחבורתי האמיתי מאז קום המדינה: הרכבת הכבדה.

ע"ע השִין-קָן-סֶן היפנית או ה- AGV הצרפתית הדוהרות במהירות טיסה ולולא נעדרו כנפיים, אכן היו ממריאות.

ולא צריך לפתחן למהירות המקסימלית (כ- 580 קמ"ש על מסילה מגנטית). מספיק לנו איזה 250-300 קמ"ש צנועים: ירוחם- תל-אביב בשעה גג. נהריה-תל-אביב – חצי שעה גג. יותר קצר מראשון- תל-אביב, ברכב, בשמונה בבוקר.

הרווח כפול: גם כל תושב פריפריה יכול להציע עצמו בקלות לכל מקום עבודה במרכז, ובכך פותח לעצמו את כל האפשרויות הקיימות במדינה ;

וגם הפריפריה הופכת משם נרדף למצוקה, לבחירה-מרצון של איכות חיים וקונטרה להמולת העיר המזוהמת.

ככה , נבחרים יקרים, משיגים "יצירת מקומות תעסוקה בפריפריה". לא בכוח. במוח.

3. כלכלה

מפעל/חברה עסקית/ארגון צריכים להיות בני-קיימא כדי לשרוד ולשגשג.

המוצר צריך להיות נדרש, עלות תהליכי היצור צריכה להיות פרופורציונאלית למחיר המוצר ללקוח, והרווח צריך להיות מושג. ככה זה. לא רק בפריפריה. גם במרכז.

פשיטת הרגל המוסרית של המדינה אינה בכך שהיא "מפקירה" את המפעלים המתקשים (אחרי הכל, רבים מהם הם בבעלות פרטית), אלא בכך שמלכתחילה רימתה עצמה (ואותנו) להאמין שהכתובת על הקיר אינה חקוקה בו ;

שחוקי הכלכלה וההיגיון העסקי הפשוט לא יגברו ;

שהשוק הגלובאלי לא יטה את השוק השולי בארץ הקודש.

אז אם לטקסטיל, או לכל ענף אחר, אין תוחלת בארץ עקב תחרות בלתי-אפשרית למול עלויות ייצור נמוכות במזרח, הרי ששימורו "כנגד הטבע" נדון מראש לכישלון הממומן מכספי המיסים של כולנו.

4. פוליטיקה

ואכן, לאחר התאדות מיליארדים שכאלה לאורך השנים, פקידי האוצר התפכחו ועצרו את מינהג ההיחלצות האוטומטית לטובת מפעלים קורסים, אך עדיין הם עלולים למצוא עצמם בהתנגשות חזיתית עם ממשלה שתרצה לגזור קופון פסאודו-חברתי כדי להסיט את המיקוד מסך כשלונותיה המצטברים.

5. תעסוקה

אשליית ה"הסבה המקצועית" היא כה מובנית במקומותינו, כה נפוצה וכה נדושה, שהיא הפכה זה מכבר לשקר-מוסכם ומקומם במיוחד, במצעד הקלישאות הנבובות של נבחרינו. תשכחו מזה. זה לא עובד.

למה?

על קצה המזלג גבירותי ורבותי:

א.
הבעיה התעסוקתית בפריפריה אינה נובעת מעודף בעלי עיסוק X וחוסר בעיסוק Y.

בעיה כזו, וכזו בלבד, מצדיקה הסבה מקצועית לעיסוקים הנדרשים (וגם אז היא בעייתית ביותר).

אולם, הבעיה היא העדר היצע כולל וגורף לרוחב עיסוקים! כי ככה זה בפריפריה. ע"ע "גיאוגרפיה", לעיל.

ב.
מי שהגיע לגיל העמידה ללא כישורים מקצועיים מוגדרים ("בלתי מקצועיים"), הגיע לכך עקב כשל שהוא מורכב הרבה יותר מהיבט התעסוקה לבדו, ועל-כן – סביר שיישאר כזה.

(צר לנו. אין דרך יפה לומר זאת).

מקסימום יזוז מצד ימין לצד שמאל בתחתית הסולם, כך שרק עניין של זמן הוא עד למשבר התעסוקתי הבא שלו, שגם ימצא אותו בגיל מתקדם עוד יותר.

זוהי טרגדיה אנושית. נקודה. על הדרך להימנע ממנה, ע"ע "העובדים", להלן.

ג.
מי שטרח ולמד והשקיע שנים רבות מחייו להשגת מומחיות מוגדרת – סביר ש:

I. אוהב את התחום המקורי בו בחר, ולכן לא ירצה להחליפו

II. נעדר הכוחות והסבלנות לעבור את כל התהליך מחדש עבור תחום אחר

III. יסרב עקב זילות, כי היקף ההכשרה החדשה (אובייקטיבית) וסוג העיסוק החדש (אובייקטיבית או סובייקטיבית) לעולם לא ישתוו למה שכבר עבר/השקיע/השיג.

ההנהלות

נכון. הרצפה עקומה: מצב הדולר פוגם ברווחיות היצוא, התחרות למול עלויות היצור הנמוכות במזרח היא בלתי-אפשרית, ויש גם מלחמה או מערכת בחירות או שתיהן כל שנתיים, ושביתות בנמלים – לא חסר.

אבל בואו נבחן לרגע את הרגליים המרקדות על רצפה זו: האם במקצועיות? התשובה החד-משמעית היא: לא!

כי אחת ההבחנות בין ניהול אפקטיבי לכושל הוא בחינה מציאותית של המודל העסקי בצורה שוטפת. אם מכלול הנסיבות-שאינן-בשליטה גורם למפעל להיות לחלוטין לא-כדאי ולא בר-קיימא, אזי חובה על הנהלה מקצועית לבצע תהליך מסודר של סגירתו, במקביל להעברת הידע ליצור במקום אחר.

במקרה כזה, הדבר ידוע מספיק זמן מראש, בקופה עדיין יש מזומנים להשלמת כל הזכויות הכספיות של העובדים והספקים, והתהליך כולו, הגם שמצער, נעשה באופן מכובד ומכבד.

לפיכך, עצם הסיטואציה בה מפעל "נקלע" למשבר מהרגע להרגע או שההנהלה לפתע "מגלה" שהיא ניצבת בפני שוקת שבורה (פרט לאסון טבע או מלחמת-פתע), הוא כשלעצמו כשל ניהולי, בהגדרה.

וניהול כושל הוא עוד המקרה הטוב.

המקרה הפחות טוב הוא שחיתות אנושית והעדר אתיקה עסקית.

איך אחרת ניתן להסביר מקרי עבר בהם דולדלו משאבי מפעלים שהיו גבוליים בהישגיהם ובתוחלת הכלכלית שלהם, על-ידי משיכת משכורות גבוהות להנהלה הבכירה, בדיספרופורציה למכירות?

ומה עם דיווידנדים שמנים לבעלים בעיצומו של משבר גלובאלי, במקרה הנוכחי? (דווח שבמאי 2008 , כשהמשבר כבר ניכר, חילקה תפרון דיבידנד של 8 מיליון דולר).

ההסתדרות

קפיצתה המאוחרת של ההסתדרות על העגלות המתדרדרות של תפרון ומוליתן, היתה יכולה להיות סתם פתטית, לולא היתה מקוממת ממש.

זוהי הוכחה נוספת, אם היה בכך צורך, שההסתדרות זה מכבר אינה מיועדת כלל לעובד הקטן באמת, הנחשל באמת, הנגזל באמת, אלא לגדול, החזק והסקסי: חברת החשמל, מקורות, הנמלים, הבנקים…

מן הסתם, הבעיות של היום לא נוצרו היום. היכן היתה ההסתדרות קודם, לפני שהנושא תפס כותרות והפך למכשיר שיווקי נפלא עבורה?

להיכן נעלם ה"קשר" של ה"פעילים" עם ה"שטח"? ואולי היא פשוט התעוררה מפחד ההסתדרות המתחרה "כוח לעובדים"?

הו, מה שקצת תחרות יכולה לעשות…

העובדים

ולא ניתן לסיים בלי לדרוש אחריות אישית גם מן העובדים עצמם.

אז הדקו את החגורות (הכותבת עטתה שכפ"ץ וחבשה קפל"ד). הנה זה מגיע:

בניגוד לטענות ח"כ יחימוביץ' ושאר אנשי ה"לובי החברתי", למפוטרים-בכוח יש חלק במצבם! ולא סתם חלק – לפחות 50% ! סביר אף שיותר.

כן, כן. לעני בהחלט יש חלק בעוניו !

כל עוד מדובר באדם כשיר פיזית, נפשית ושכלית, חלה עליו החובה המוחלטת לפעול באופן יזום ושיטתי למיקסום הפוטנציאל התעסוקתי שלו, לפני שהוא שוטח את סיפורו קורע הלב (באמת) במהדורות החדשות.

נראה שעובדי המפעלים השונים בפריפריה, שנסגרו לאורך השנים, כמו גם הנוכחיים, כשלו עקבית בסוגיה זו בדיוק. רוצים פירוט? בבקשה:

א. סדרי עדיפות

דווח שמפעל מוליתן מונה כ-100 עובדים, רבות מהן נשים בכלל וחד-הוריות בפרט.

מכך שהילדים עדיין קטנים וסמוכים על שולחנן (שהרי זה הטיעון הקורבני), מותר להניח שהן צעירות בשנות העשרים עד הארבעים שלהן.

כלומר, שהן, בחרו, במקום לרדוף אחר השכלה ורכישת מקצוע נדרש, שיקדם אותן ואת צאצאיהן העתידיים, להתחתן ו/או להוליד ילדים שאין ביכולתן לפרנס. וכעת – שוד ושבר! אכן אין ביכולתן לפרנס.

ב. ערכים אישיים

מתוך בחירותיו המודעות והלא-מודעות של אדם, ניתן לגזור את ערכיו הגלויים והסמויים.

הערכים העוברים כחוט השני בין סיפורים רבים של מפוטרים בפריפריה הם: (עבור גברים ונשים כאחד)

חתונה לפני השכלה

ילודה לפני יציבות כלכלית

(עבור נשים בלבד) מיקוד בפן המשפחתי על-חשבון הפן התעסוקתי

ותלות במפרנס גבר שבהעדרו מתבצעת המרה לתלות במנהל / בעלים גבר שתפקידו לפרנס ואחר-כך מומרת שוב לתלות בראש ממשלה / שר אוצר גבר, שתפקידו להציל.

בבחירות אלה דנות עצמן נשים רבות לחיות על חסדיהם של אחרים (לרוב דמויות סמכות גברית), עם מינימום שליטה מצידן ועל-סף עוני כרוני.

כבביצה ותרנגולת, קשה לומר מה קדם למה: האם הפריפריה מנביטה נחשלות ערכית כאובה זו אצל הפרט, או שהפרט שאלה ערכיו, מנציח אותה ככזו, דרך עצמו ודרך ילדיו ש"נתקעים" בפריפריה.

ג. ערכים מונחלים

בואו נבדוק. אילו ערכים מנחיל הורה-מאזור-מצוקה-תעסוקתית-בפריפריה לילדיו?

האם הוא פועל לנתבם לאפיק חיים אחר?

נראה שכאן טמון כשל נוסף. עובדים מעודדים ילדיהם "להיכנס למפעל" בו הם עצמם עובדים.

ואכן בני משפחה רבים המועסקים באותו מפעל הם חזיון תדיר, מה שרק מעצים את השבר בזמן פיטורים.

ו-לא. העובדה שאין אופציות אחרות בסביבה אינה תירוץ מספק.

החיים קשים. לכולנו. גם במרכז. תתפלאו, אך רחובות חדרה-גדרה אינם מרוצפי זהב. ויש מחירים שצריך לשלם עבור הרווחים שרוצים לקבל.

ומה עם הכוונה ל"חתונה וילדים" בגילאי העשרים בכלל, והמוקדמים בפרט, מה שעוד יותר מגביר את לחץ הפרנסה והפשרה?

זאת, במקום לרדוף אחרי מלגות, לעבוד במקביל ללימודים, ולפי הצורך גם לעזוב למרכז.

האם בדקתם עצמכם, עובדים יקרים, שמא הצורך שלכם לשמור את הילדים קרוב, או אי-ההכרה שלכם באפשרות של חיים אחרים, דן את הדור השני והשלישי שלכם, לאותו מעגל סגור?

ד. הכחשת הרווח

תנאי יסוד לפריצה ושינוי הוא ההכרה ברווח שיש לקורבן משימור קורבנותו רבת השנים, שעליה הוא מלין. בואו נבדוק.

האמת היא, שעד לרגע סגירת המפעל, או האיום בה, העובד נהנה מרווחים רבים שלא נהנה מהם עובד ההיי-טק (ההיפוך המתבקש) או העצמאי הקטן (שמצוקתו יכולה להתחרות בקלות בכל מפוטר פריפריה מצוי) במרכז:

במישור התעסוקתי:
בטחון למשך שנים ארוכות, עבודה קרוב לבית, הגנה – ולו מינימאלית – של הסכמים קיבוציים.

במישור האישי והמקצועי:
חוסר צורך "לשבור את הראש" בשוק העבודה, בראיונות עבודה מתסכלים, בלימוד והתמקצעות תמידיים, בהתפתחות אישית עקבית, בהצבת מטרות וחתירה להשגתן ועוד ועוד.
אז שנים היה לכם רווח, גם אם קטן, גם אם הכחשתם אותו.

כעת הגיע זמן המחיר. זה עצוב ומעורר אמפתיה. אך אלה החיים.

* * *

אז נמאס. רק אם כל אחד ואחד מארבעת האבות הללו לחטא הקדמון של "יצירת מקומות תעסוקה בפריפריה" יקח אחריות ויתקן את כשליו באמת, רק אז ייתכן שינוי.

למרבה הצער, בכך בדיוק טמונה המסקנה העצובה: מה שהיה, הוא שיהיה. להתראות במפעל הבא (עוד נשארו?)

למאמר של מנכ"ל BossProblem ב-YNET