אורית-קלייר

קום התנערה עם חלכא, הטייקון ההסתדרותי שוב קם עלינו לכלותינו! כתמונת ראי מדוייקת של מקביליו, הטייקונים-הכוכבים מהשוק הפרטי, מהם הוא מתיימר להבחין עצמו, ובהם הוא לכאורה נלחם, הרי שגם הוא יוזם, מזין ומנציח את אותה השיטה הדופקת את האזרח הקטן.

ולא, זו אינה קונספירציה של מי מהם, ולא, הם באמת לא התכוונו לכך. בלי שום ציניות. זה הרבה יותר בנאלי: האזרח הקטן כלל אינו פרמטר במטריצת השיקולים שלהם. אלה כאלה, הטייקון ההסתדרותי, כמקביליו מהשוק הפרטי, מחוייבים אך ורק לקוזה נוסטרא, לאנשי שלומם.

כתאומים זהים שהופרדו בלידתם ואינם יודעים על מטענם הגנטי הזהה, אנו מלווים אותם בגילוי הזה, כקהל שבוי בטלנובלה של חיינו, כששוב ושוב הם פועלים בסינכרון מירבי, מבלי להבין זאת כלל: דואגים רק לרווחיהם הם, להישרדותם הם, לשמירת כוחם הם, ועל הדרך מוכיחים שוב ושוב את אי-יכולתם או מוכנותם להפנים מציאות משתנה.

וזה לא היה כל-כך נורא, זה אפילו היה יכול להיות קביל ומתבקש, כי זכותו של כל גוף לפעול להישרדותו, אלמלא הלכו אלה כאלה, צעד אחד, שניים ושלושה, רחוק מידי. כן. זה סופו של כל בלון.

כפי שהרגולטור הביא על עצמו את הבוז הציבורי בהיותו רופס בפיקוחו על שוק ההון, והבנקים בתוכם (ועל המוסדיים כלל לא שמע), מתוקף סתם אימפוטנציה מקצועית, הירדמות בשמירה או שיקול רציונאלי ונעדר יושרה של ג'ובים עתידיים ;

וכפי שהטייקונים-הכוכבים בשוק הפרטי, כמו גם חבריהם בבנקים ובקרב המוסדיים (שבסבב הזה מצליחים להישאר מחוץ לקו האש, אך לא כי אינם אשמים גם הם) הביאו על עצמם את הזעם הציבורי עליהם בגרידיות-יתר, סתם כי זה היה אפשרי, מצד הטייקונים, וכי עם-חברים-לא-מתקטננים-על-בטוחות-ושיעבודים, מצד הבנקים ;

כך בדיוק גם הטייקון ההסתדרותי וחבר מרעיו ה"חברתיים". הוא שאמרנו: same same.

רוצים הוכחות? בבקשה! באו נראה מה היה לנו פה (האלמנט – בסוף):

*     אידוי מיליונים ואף מיליארדים מכספי הציבור שהופקדו כהשקעה? יש.

מעתה, אל נא תאמרו שלום לכסף רק אצל רק לבייב, תשובה, בן דוב, דנקנר. אמרו זאת גם אצל מבטחים, קרן מקפת, נתיב, ועוד חמש קרנות ביטוח ופנסיה הסתדרותיות גרעוניות. אופס, תיקון: כבר אמרתם. בדיוק לפני עשור, כשהמדינה (קרי המיסים שלנו) נאלצה להלאים ולהציל אותן אחת אחת מגרעון אקטוארי בלתי-הפיך ומכשל ניהולי וערכי מתמשך של – כן – ההסתדרות.

*      ריכוזיות בכלל וקיצונית בפרט, המזינה חוסר צדק בחלוקת המשאבים הלאומיים, השייכים לציבור? יש.

*      אז בשוק ההון אלה 10-20 משפחות ובהסתדרות זה – רגע באו נספור: רשות שדות התעופה, הנמלים, חברת החשמל, מקורות… כמה זה יוצא הכל יחד? גם בערך אותו הדבר.

ולגבי העובדה שהנמלים ואל על הם כעת חברות פרטיות: אם יש משהו שההפרטה לימדה אותנו, הוא, שאתה יכול להוציא את החברה מההסתדרות, אך לא את מנטליות ההסתדרות מהחברה. לא כל עוד מי שמנהל בפועל את העסק הם הוועדים. לא ההנהלה.

*      השתלטות – חוקית למהדרין – על משאבי המדינה באוויר, בים וביבשה, ובעבור נזיד עדשים (במקרה של הטייקונים-הכוכבים הפרטיים) או ללא כל נזיד בכלל, סתם כשיירים סורחים מתקופת המדינה-זה-אני (במקרה של הטייקון ההסתדרותי), ותוך ניצולם לקידום האינטרסים של הקוזה נוסטרא בלבד? יש.

עוד אנו מדברים, ובדיוק פורסם שאושרה תביעה ייצוגית נגד חברת החשמל על-כך שגבתה מהציבור 11 מיליארד שקל באופן לא חוקי – ונתנה לעובדיה בדמות משכורות 13 ו-14, תוספות שכר, והדובדבן שבקצפת: תשלומי הוצאות רכב – חכו לזה – ללא קשר לנסיעות בפועל! נפלא. מלאכתן של צדיקות.

*      שכר עתק ללא פרופורציה לכישורים או הישגים? יש.

אם כי יש להודות: פה דווקא יש הבדל. אצל הטייקונים-הכוכבים הפרטיים השכר ההזוי הולך רק לבכירים ביותר. כאלה שלפחות מותר להניח שיש או היו להם אי פעם אי אילו כישורים רלוונטיים. ולכל הפחות לכולם יש השכלה רלוונטית. אצל הטייקון ההסתדרותי זה לפי פז"מ וללא כל קשר לכישורים או השכלה (פורמלית או לא פורמלית) במקרה הטוב, וביחס הפוך להם במקרה הרע.

*      אי-ספירת העובד הקטן, פיטורין כדי לא לתת קביעות (למשל, לכל דיילי האוויר ה"זמניים" באל על, נוהג שנמשך שנים על גבי שנים בעבר – ויש טענות שגם כיום. וכל זאת בחסות ההסתדרות שהגנה רק על ה"קבועים". אגב, חוויה מרנינה שעברתי אישית בצעירותי), יצירת דור ב' ועובדי קבלן משוללי זכויות והטבות סוציאליות? יש.

ההסתדרות המציאה את זה! הטייקונים הפרטיים רק מיישמים.

עזבו, ניתן להמשיך כך שעות. העיקרון ברור: שני סוגי הטייקונים הם לגמרי זהים בדפיקת האזרח הקטן. אבל כדי להיות לגמרי הוגנים, הרי שכממציאי השיטה, הגביע הולך להסתדרות. היא לוקחת את דנקנר, רוסק-עמינח וכל הג'מעה בסיבוב, בקלות, בהליכה, בחושך, עם יד אחת קשורה מאחורי הגב.

במחשבה נוספת, תיקון נוסף: הטייקון ההסתדרותי אף גרוע יותר. למה? כי הטייקונים-כוכבים מהשוק הפרטי לא מתיימרים לתקן עולם. מראש כללי המשחק הם רווח כספי קר. האם הייתי רוצה שיתערבו גם אצלם כללי אתיקה אישית, עסקית וחברתית? מאד! אבל זו אקסטרא רצויה. לא כללי המשחק המקורי. וראוי לשנות אף את זה, נכון. אך הטייקון ההסתדרותי מתיימר לכך שאותה "אקסטרא" היא לחם חוקו כבר כעת, ומאז ומתמיד: להילחם למען הצדק שנמנע מן החלש, הנדכא, מְזֵה הרָעַב.

ניפוף בעילא ערכית-מוסרית, תוך התנהלות הפוכה בפועל, גרועה מגרידיות-לשם-גרידיות. בשל הצביעות, ובשל הישראבלוף הסגולי שבה, מה שעושה את הטייקון ההסתדרותי גם יותר מסוכן מתאומו הפרטי, בבחינת שמור אותי מאוהבי. משונאי אשמר כבר בעצמי.

אז למה לא, אדרבא מר עיני, המשך בשביתה. השבת את כל נתב"ג. את המדינה. כמו שעשית בעבר. כמו שאתה יכול. תראה לנו מי גבר. אומנם כולנו נסבול, אבל סבל עם תוחלת ועם אופק של תקוה. כי כל שביתה כזו, בדיוק ככל תספורת, רק חושפת יותר ויותר את פרצופה האמיתי של הפירמידה עליה היא מגוננת: בין אם זו מורכבת מאחזקות ממונפות, או ועדים תאבי כוח.

וארשה לעצמי אף להתנבא: המחאה החברתית תתפרץ גם נגד הפירמידה שלך, מר עיני. זה רק עניין של זמן. והוא מתקצר עם כל שעה נוספת של שביתה.

כי  חזירות היא חזירות. בין אם קפיטליסטית או סוציאליסטית. בצע כוח/שליטה/כסף היא תכונת אישיות מצערת, אך טבעית, בקרב כל בן-אנוש שניתן לו הרבה (הלוואות נון ריקורס ומינופים הזויים / השאלטרים של המדינה, באוויר בים וביבשה) מבלי שיידרש ממנו הרבה בתמורה (בטוחות, שירות החוב, אתיקה עסקית / הכרה במציאות, תחרותיות לטובת האזרח, אתיקה לאומית), מה שפיתח אצלו תחושה של אל כל יכול.

האמת הצרופה והכואבת הזו טופחת לנו, הציבור, שוב ושוב על הפנים, בין אם הטייקון הנדון מתהדר בחליפת ארמאני וסיגר, או בחולצה כחולה ובורקס. מש"ל.